ארץ חלולה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ארץ חלולה
הוספה למועדפים

ארץ חלולה

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    איל ויצמן הוא פרופסור לתרבות חזותית ומרחבית בגולדסמית', אוניברסיטת לונדון, שם הוא מנהל את המרכז לחקר הארכיטקטורה ואת הפרויקט לארכיטקטורה פורנזית (Forensic Architecture). ויצמן הוא פרופסור אורח בכיר באוניברסיטת פרינסטון וממייסדי Decolonizing Architecture Art Residency (DAAR) בבית סאחור, פלסטין. ספרו הגולגולת של מנגלה − לידתה של האסתטיקה הפורנזית שכתב בשיתוף עם תומס קינן ראה אור בעברית ב-2012 בהוצאת רסלינג, וספרו סף המדבר, קו העימות ראה אור בעברית ב-2015 בהוצאת בבל בשיתוף עם עמותת ״זוכרות״.

    תקציר

    בחצי המאה שחלפה מאז כבשה ישראל ב-1967 שטחים בגדה המערבית, את חצי האי סיני ואת רצועת עזה ורמת הגולן, כיסו דורות של אנשי צבא, מתיישבים, אדריכלים, מתכננים, פוליטיקאים ומשפטנים את מפות השטחים הכבושים בנקודות, קווים ושטחים במטרה לעצב מחדש את פני הארץ. אלה הם אפוא האדריכלים בספר זה. הם קבעו בסיסים ונקודות יישוב, התוו חזיתות, גבולות וחומות הפרדה והגדירו שטחים צבאיים, אדמות מדינה ואזורי חיץ.
     
    אולם, כפי שמראה החוקר והאדריכל איל ויצמן בספר פורץ-דרך זה, כדי להבין לעומקו את המרחב החדש לגמרי שיצרה ישראל בשטחים הכבושים, אין די בייצוגים הדו-ממדיים הרגילים. הארכיטקטורה של מפעל הכיבוש, השליטה וההתיישבות האדיר שכוננה ישראל בשטחים הכבושים היא תלת-ממדית, מרובדת, גמישה, כאוטית, ועם זאת מתוכננת להפליא. היא צומחת מבטן האדמה, שם היא יונקת את מאגרי המים התת-קרקעיים, תרה אחר ממצאים ארכיאולוגיים וחופרת מנהרות; היא מעצבת מחדש את פני הקרקע, הורסת ובונה, נתלית בחוקי הקרקע העות'מאניים ומנצלת את הטופוגרפיה הטבעית, ומייצרת טופוגרפיה מלאכותית חדשה באמצעות מערכת מסועפת של מחסומים, מכשולים וחומות, כבישים עוקפים, גשרים ומנהרות, ולמעשה בונה מעין ארץ רב-מפלסית (אך חד-סטרית) שבה נכבש גם המרחב האלקטרו-מגנטי המרשת את פני הקרקע באנטנות (שבמהרה עתידות להפוך למאחזים), והמרחב האווירי והחללי שוקק כלי טיס בלתי-מאוישים, מסוקים, מטוסים ולוויינים שמקיימים שגרה מתמדת של שליטה, מעקב ותקיפה.
     
    ״ארץ חלולה״ עוקב אחר התפתחותם של הרעיונות הארכיטקטוניים שסייעו, כפי שטען קצין ישראלי בכיר, להביא את הכיבוש הישראלי ״לרמה של אמנות״: כיצד חוק עזר עירוני שנקבע על ידי מושלה הצבאי הראשון של ירושלים מטעם המנדט, רונלד סטורס, אפשר לישראל להפוך את אבן הגיר לדבק הקדוש שיאחה את קרעי ירושלים המאוחדת; כיצד חילוקי הדעות האסטרטגיים בין הגנרלים על אופני ההיערכות הצבאית מול הצבא המצרי בתעלת סואץ השפיעו על מדיניות ההתיישבות בגדה המערבית; כיצד עשה הצבא שימוש בתיאוריות פוסט-מודרניות רדיקליות כדי לרענן את תורות הלחימה שלו; ובעיקר כיצד, בתוך חמישים שנה, הפך מפעל הכיבוש הישראלי לצורה מתוחכמת ויעילה של אפרטהייד אנכי.
     
    "ארץ חלולה" ראה אור לראשונה באנגלית ב-2007. בזכות כתיבתו של ויצמן, שמשלבת תחקיר עובדתי, מחקר תיאורטי והיסטורי ופעולה יישומית בשטח בשיתוף עם ארגוני זכויות אדם, נחשב כיום הספר לאחד הטקסטים החדשניים והמקוריים ביותר שנכתבו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני בפרט ועל המרחבים החדשים של המאה ה-21 בכלל.
     
    המהדורה העברית של הספר כוללת אחרית דבר מ-2017 הבוחנת את התפתחות מפעל הכיבוש בעשור שחלף מאז התפרסם לראשונה, שבמהלכו כמעט הוכפלה אוכלוסיית המתיישבים בשטחים הכבושים.

    פרק ראשון

    מבוא: ארכיטקטורה של סְפָר
     
    רובינסון האמין שאם יישיר מבט נחוש דיו אל העיר, יוכל לגרום לפני השטח שלה לחשוף בפניו את הבסיס המולקולרי למאורעות היסטוריים, וכך לראות את העתיד.1
    1 Patrick Keiller, London, 1994 (סרט קולנוע).
    פטריק קיילר (לונדון)
    נוע, נוע, סוף.2 
    ישעיהו גביש
    2 המשפט המלא שאמר אלוף פיקוד דרום ישעיהו גביש ב-1967, שהוקלט וזכה לתהילת עולם, היה: ״סדין אדום, נוע, נוע, סוף״. ״סדין אדום״ היה שם הקוד לפתיחת המתקפה ב-5 ביוני. הפקודה ״נוע, נוע, סוף״ העבירה בפועל את רוב סמכויות הפיקוד מקציני המטה לקציני השדה שפיקדו בשטח.
    תרחיש סְפָר
    הסכם אוסלו הראשון, שנועד לסמן את תחילת סוף הסכסוך הישראלי–פלסטיני, נחתם בשנת 1993. בשנים שלאחר מכן התקשו המתיישבים יותר ויותר בהשגת הרשאה רשמית להקמת יישובים חדשים בגדה המערבית, לכן פיתחו שיטות פיראטיות מתוחכמות שנועדו לסייע בידי הממשלה ־ שבפועל בירכה על היווסדם של היישובים החדשים, אך לא יכלה להיראות כמי שמסייעת רשמית להקמתם ־ לעקוף את החוק ואת התחייבויותיה הבינלאומיות.
    ב-1999 התלוננו כמה מתיישבים בפני הצבא על בעיות בקליטה הסלולרית באחד מעיקוליו של כביש 60 המוביל מירושלים ליישובי צפון הגדה המערבית. בתגובה הסכימה מפעילת הסלולרי פרטנר–אורנג' להקים אנטנה באזור. המתיישבים הצביעו על גבעה המשקיפה אל העיקול כעל אתר אפשרי לאנטנה. אותה גבעה היתה בעבר עדה לניסיונות התיישבות כושלים: שלוש שנים קודם לכן טענו המתיישבים שהפסגה היא תל ארכיאולוגי שמתחתיו קבורה העיר המקראית מִגרון. חפירות הבדיקה לא גילו דבר עתיק יותר מכפר ביזנטי קטן, אך הגבעה הוכתרה בכל זאת בשם ״מִגרון״. שני מתיישבים התיישבו על הגבעה במכולות שהוסבו למגורים, אך נטשו את האתר לאחר זמן קצר, משנוכחו שאין אפשרות לפתחו.
    בשיפולי הגבעה היו נטועים מטעי זיתים ותאנים, וראשה היה שייך לחקלאים פלסטינים מהכפרים עין יברוד ובורקה, שהשתמשו בה למרעה. עם זאת, מכוח סמכויות החירום של הצבא ניתן היה להגדיר את הקמתה של אנטנה סלולרית כהכרח ביטחוני, שאותו ניתן להוציא לפועל על קרקע פרטית גם ללא הסכמת הבעלים. לבקשת אורנג', חיברה חברת החשמל את הגבעה לרשת החשמל, ו״מקורות״ העבירה אליה צנרת מים על מנת להקל את עבודות הבנייה, כמובן.
    בשל עיכובים בבניית האנטנה הקימו מתיישבים במאי 2001 מעין אנטנת דֶמֶה וקיבלו היתר מהצבא לשכור מאבטח פרטי שישמור עליה בכל שעות היממה. השומר התגורר בקרוון לרגלי האנטנה וגידר את פסגת הגבעה שמסביב לה. זמן קצר לאחר מכן הצטרפו אליו אשתו וילדיו וחיברו את ביתם לקווי אספקה של חשמל ומים שנמצאו במקום. ב-3 במרץ 2002 הצטרפו אליהם חמש משפחות נוספות, ומאחז מגרון נוסד רשמית. המאחז גדל בקצב מהיר. כיוון שהתגוררו במקום משפחות, משרד הבינוי והשיכון הקים גן, ותרומות מחו״ל כיסו את עלויות הקמתו של בית כנסת.3 כיום מגרון ־ המיועד אמנם לפינוי ־ הוא הגדול ביותר מבין 103 המאחזים הפזורים ברחבי הגדה המערבית. באמצע שנת 2006 הוא כלל כשישים קרוונים ומכולות שבהם התגוררו לפחות 42 משפחות. כ-150 איש התכנסו על ראש גבעה, סביב אנטנה סלולרית.4
    3 משרד הבינוי והשיכון שילם גם בעבור כביש גישה סלול. הצבא מימן תאורת רחוב וגדר כפולה שאליה נכבלו כלבים במרווחים של 20 מטרים. דרור אטקס, ״בניה במאחזים: אפריל–אוגוסט 2006״, ״שלום עכשיו״, http://80.70.129.201/site/he/peace.asp?pi=61&fld=187&docid=1936&pos=5.
    4 טליה ששון, ״חוות דעת (ביניים) בנושא מאחזים בלתי מורשים, מוגש לראש הממשלה מר אריאל שרון״, http://www.pmo.gov.il/NR/rdonlyres/0A0FBE3C—C741-46A6-8CB5- F6CDC042465D/0/sason2.pdf
    האנטנה הפכה למוקד של עוצמה טריטוריאלית בנוף. התשתית שנבנתה עבורה אפשרה למאחז להירקם. שדה האנרגיה של האנטנה היה לא רק אלקטרו–מגנטי אלא גם פוליטי, ושימש כמוקד לגיוסם, לתיעולם, לגיבושם ולארגונם של כוחות ותהליכים פוליטיים מסוגים שונים. מגרון אינו המאחז היחיד שהוקם סביב אנטנה סלולרית. נראה שההיגיון של התקשורת הסלולרית תואם להפליא את זה של הכיבוש האזרחי: שניהם מתרחבים לתוך טריטוריות באמצעות ייסוד רשתות המבוססות על טריאנגולציה5 של תחנות בסיס הממוקמות בנקודות גובה, לאורך קווי קרינה או אתר, שבין קצותיהם מתקיים קשר עין. יתר על כן, לרשתות הסלולריות יש תפקיד צבאי. הצבא משתמש בהן לצורכי תקשורת שדה, כתחליף למכשירי הקשר הצבאיים המגושמים. הן מאפשרות שימוש במכשירים קטנים יותר המסוגלים לשדר תצלומי שדה ומיקומי GPS בין חיילים ויחידות.
    5 טריאנגולציה ־ חלוקת השטח למשולשים.
     
    מאחז גבעת האנטנה. האנטנה במרכז המאחז. מילוטין לבודוביץ' עבור ״שלום עכשיו״, 2002.
    בכל פעם שמתעורר בקרב המתיישבים ״חשש לפשרות טריטוריאליות״, חל זינוק בקצב הקמתם של מאחזים חדשים, במטרה לחבל בסיכויים להתקדמות מדינית וכדי להכניס קרקעות רבות ככל האפשר מהשטחים הכבושים תחת שליטתם של המתיישבים, במקרה של נסיגה כלשהי. עם שובו משיחות עם הרשות הפלסטינית וממשל קלינטון באחוזת ויי שבמרילנד, באוקטובר 1998, דחק שר הביטחון דאז אריאל שרון במתיישבים ״לזוז, לרוץ ולתפוס את כל הגבעות שאפשר... כי כל מה שניקח עכשיו יישאר שלנו. כל מה שלא נתפוס ילך אליהם״.6 בשנים האחרונות הוקמו מאחזים רבים במטרה להשפיע על מסלולה של חומת ההפרדה, שבעת כתיבת שורות אלה ב-2006, חוצבת נתיב פתלתול דרך הגדה המערבית; המטרה היא לזרוע בשטח ״נקודות עיגון״ בעלות מיקום אסטרטגי כדי לאלץ את המתכננים מטעם המדינה להסיט סביבן את תוואי החומה ולכלול אותן בצד ה״ישראלי״. המאחזים מסמנים, אם כן, את אחד מאזורי הספר השנויים ביותר במחלוקת של הסכסוך הישראלי–פלסטיני. לעתים, הצעירים הידועים בשם ״נערי הגבעות״ דוחים מעליהם את התרבות הפרוורית של הוריהם לטובת אווירה של סְפר פרוע המושפעת ממיתוס גיבורי המערב הקשוחים והנחושים, לא פחות מהמיתוס הישראלי של חלוצי הציונות בראשית המאה העשרים. תושבי המאחזים החמושים מתעמתים לעתים קרובות עם החקלאים הפלסטינים המקומיים, מגרשים אותם בכוח משדותיהם וגונבים את יבוליהם. לעתים קרובות תוקפים פלסטינים חמושים את המאחזים בתגובה, מה שמוביל להקמתם של מאחזים אחרים, כ״תגמול״, ליד מקומות שבהם נהרגו יהודים.
    6 Agence France Presse, 15 November 1998
    כך הפכו המאחזים למוקד של חיכוכים מדיניים ודיפלומטיים. ארגוני שלום מקומיים ובינלאומיים נוקטים פעולות ישירות נגד התפשטות המאחזים: בשנת 2004 הצליחו כמה פעילי שלום ישראלים לגנוב חמישה קרוונים ממגרון והציבו אותם בהתרסה מול משרד הביטחון, כדי להראות שהפינוי אפשרי אם רוצים.7 פרקליטי זכויות אדם פנו לבג״צ בשרשרת של עתירות משפטיות נגד המאחזים, והאחרונה שבהן, נגד מגרון, טרם הוכרעה.8 על פי רוב, עם התגברות הלחץ הבינלאומי מודיעות ממשלות ישראל על החלטתן לאכוף את החוק הישראלי ולפנות מאחזים אחדים. לעתים מתנגשים כוחות המדינה והמתיישבים: אלפי שוטרים נלחמים באלפי מתיישבים, החוצים את הגבול על מנת להשתתף בקרב הטלוויזיוני. לעתים קרובות, לעומת זאת, נגמר הסיפור בפשרה: הקרוונים מועלים על משאיות ומועברים לגבעה פלסטינית אחרת.
    7 BBC: ‘Activists Demolish West Bank Outpost’, 8 September 2004. על המבצע פיקד דרור אטקס מ״שלום עכשיו״, ומטרתו היתה להוכיח שביכולתו של המשרד לאכוף את החוק ואת הבטחות הממשלה אם רק ירצה בכך.
    8 ב-26 בספטמבר 2006 שלח פעיל זכויות האדם, עו״ד מיכאל ספרד, מכתב לשר הביטחון, עמיר פרץ, ולמפקד פיקוד מרכז, האלוף יאיר נוה, בשמם של בעלי האדמות הפלסטינים במגרון, ובו דרש לפנות מיידית את המאחז ולהשיב את אדמותיו לבעליהן החוקיים.
    לעומת הגיאוגרפיה היציבה של יישובים נייחים, והאיזון שמקנים גבולות ריבוניים ליניאריים וקבועים, אזורי ספר הם טריטוריות עמוקות, משתנות, מקוטעות וגמישות. קווי העימות הזמניים, המסומנים בקווי גבול ארעיים, אינם מוגבלים לקצותיו של המרחב הפוליטי אלא מתקיימים לכל עומקו. ההבחנות בין ״פנים״ ו״חוץ״ אינן מוגדרות בבירור. למעשה, ככל שצוירו הגבולות הקולוניאליים ברחבי ״העולמות החדשים״ בקווים ישרים, גיאומטריים ומופשטים יותר, כן הפכו השטחים הנשלטים–בפועל למקוטעים ולדינמיים יותר, ולכן גם לבלתי–ניתנים למיפוי בטכניקות מקובלות.9 את הסְפר הישראלי ניתן לראות כאזור שכזה. עם זאת, בהשוואה לממדיהן של האימפריות העתיקות ־ שגודלן האופטימלי, על פי מקורות שונים, נמדד במסע רכיבה של ארבעים יום מקצה לקצה ־ נראה ששני מיליון וחצי הפלסטינים וחצי מיליון המתיישבים היהודים היושבים ב-5,655 הקילומטרים הרבועים של הגדה המערבית מצטופפים על ראש סיכה. זהו המקום, כפי שכותב שרון רוטברד, ״שבו אפשר למצוא את המרכיבים הנפיצים ביותר בזמננו בצורתם הטהורה ביותר, מקום שבו אוטופיות מודרניות ואמונות קדומות מתבשלות יחד בלי כל אמצעי זהירות״.10 שטחים אלה הפכו לשדה קרב שבו מתעמתים ביניהם סוכנים שונים של כוח מדינתי ושחקנים עצמאיים, ונתקלים בהתנגדות מקומית ובינלאומית. כאן הופכות אבני הבניין היומיומיות של התכנון והארכיטקטורה לכלים טקטיים ולאמצעים של נישול. תחת משטר זה, חייהם, רכושם וזכויותיהם המדיניות של הפלסטינים נתונים למתקפה בלתי–פוסקת. מתקפה זו אינה מוגבלת למבצעיו התכופים של הצבא; היא משולבת בתהליך בלתי–נגמר שבו הסביבה עצמה מעוצבת מחדש בדרכים בלתי–צפויות ומתהדקת סביבם כמו עניבת חנק.
    9 בניגוד לתפיסה המקובלת, הסְפר לא נולד עם ההתפשטות האירופית לאמריקה, לאוסטרליה ולאפריקה; הוא היה חלק מהטריטוריאליות של אימפריות קדם–מודרניות. שולי האימפריות הרומית והסינית, כמו אלה של האצטקים והאינקה, היו תחומים עמוקים, משתנים ומוגדרים–בקושי של מגע ומשא ומתן ומאבק בין תרבויות, תחומים שבהם התחוללו הקרבות נגד מי שהוגדרו מאז ימי יוון העתיקה כ״ברברים״. אימפריות אלה התבססו על יחסים גמישים בין מרכז ופריפריה שהוגדרו במונחים של כוח, מסחר וזיקה, ולאו דווקא של קרבה טריטוריאלית. ראו: Paul Hirst, Space and power: politics, war and architecture (London: Polity, 2005), pp. 63-4.
    10 Sharon Rotbard, ‘Preface’ in: A Civilian Occupation, The Politics of Israeli Architecture, Tel Aviv and London: Babel Publishers and Verso Books, 2002, pp. 15-16. בעברית ראו: ״חומה ומגדל״, סדק,
    גיליון 2, ינואר 2008, http://zochrot.org/uploads/uploads/d403e5b987d51ff2b52696b2c9034c3c.pdf.
    הגדרות של קולוניאליזם נוטות להתמקד באופן שבו מערכות של ממשל ושליטה מיתרגמות לארגון המרחב בהתאם לעקרונות מבניים של ארגון, מיון וניהול רציונליים ולכללים אדמיניסטרטיביים. אך מהתמונה שלעיל אנו למדים שבשטחים הכבושים ארגונו של המרחב הגיאוגרפי אינו ניתן להבנה כתחום פעולתה הבלעדי של הזרוע המבצעת של המדינה, אלא כתחום המבוזר בין שחקנים רבים, שחלקם אינם מדינתיים. הארגון המרחבי של השטחים הכבושים משקף לא רק תהליך מסודר של תכנון וביצוע, אלא יותר ויותר גם ״כאוס מובנה״, שבו דווקא העדרה הסלקטיבי ־ ולעתים קרובות המכוון ־ של התערבות מטעם המדינה מקדם תהליך בלתי–מבוקר של נישול אלים. השחקנים הפועלים בשטח הספר הזה ־ נערי גבעות, הצבא, חברות סלולר ותאגידים קפיטליסטיים אחרים, פעילים פוליטיים ומגני זכויות אדם, לוחמי התנגדות חמושים, משפטנים ומומחים הומניטריים, ממשלות זרות, קהילות ״תומכות״ מעבר לים, מתכננים מטעם המדינה, התקשורת, בג״צ ־ על מטרותיהם השונות והסותרות, לוקחים כולם חלק ביצירה הקולקטיבית המבוזרת של מרחביו. כיוון שגיאוגרפיות גמישות מגיבות לכוח מבוזר ולא לכוח ממוקד ואחדותי, אין להבין את הארכיטקטורה שלהן כהגשמה חומרית של רצון פוליטי מאוחד או כתוצר של אידאולוגיה לכידה. תחת זאת יש לראות בארגונו של הסְפר סוג של ״פלסטיק פוליטי״, הגדרה הממפה את היחסים במרחב בין כל הכוחות שמעצבים אותו.11
    11 ניתן להבין קונפליקטים כשדות כוח. עבור ניטשה הטריטוריה, כמו ספרה קוסמית המורכבת משדות של אנרגיה בלתי–נראית, היא ״A Substratum of Force״ (ראו: Friedrich Nietzsche, The Will to Power, fragment 545, Walter Kaufmann (ed. and trans.), New York: Random House, 1967, p. 293). על פי קריאתו של ז'יל דלז בעבודתו של מישל פוקו, ״כוח [power] ... איננו תכונה אלא יחס: יחס–הכוח [the power—relation] הוא קבוצת כל היחסים האפשריים בין עוצמות [forces], שעובר דרך העוצמות הנשלטות לא פחות מאשר דרך אלה השולטות.״ ראו: Gilles Deleuze, Foucault, trans. Seán Hand (Minneapolis and London: University of Minnesota Press, 1988), p. 27. ראו גם: ע' 36, שם משתמש דלז במונח ״מפה של יחסים בין עוצמות״. בעקבות דלז מתאר הארכיטקט והתיאורטיקן גרג לין את הגמישות כהתפתחותו המתמשכת של שינוי צורה: ״גמישותה של הארכיטקטורה מאפשרת לה להשתתף במורכבות...״. ובמקום אחר: ״הרגישויות של העקומה הגיאומטרית מסוגלות לשינויי צורה מורכבים בתגובה להשפעות פרוגרמטיות, מבניות, כלכליות, אסתטיות, פוליטיות והקשריות״. ראו: Greg Lynn, Folds, Bodies and Blobs: Collected essays (Brussels: La Lettre volée, 1998), pp. 110, 115. גישתו מוּנעת–התהליכים מבוססת גם על אמרתו של ד'ארסי תומפסון, לפיה ״הצורה היא דיאגרמה של עוצמות״. כיוון ש״עוצמות מעצבות [shaping] ־ אופני חשיבה פוליטיים, פרקטיקות של תצורות מרחביות וטווחי מומחיות ־ מוטמעות תמיד במרחב, ניתן להפעיל ניתוח מרחבי על מנת לחלץ ולחשוף אותן.״ את האמירה האחרונה יש לסייג כאשר מיישמים גישה זו מחוץ לעולם הווירטואלי של המחשב, בעולם הפוליטיקה והפעולה. כוחות פוליטיים אינם מתגלים במלואם במארגים חומריים. מורכבותה של הפוליטיקה, רגישותה לספציפיוּת, לייחודיות, ליוצאים מן הכלל ולאקראיות, הופכים את התמורות המרחביות שלה לבלתי–ניתנות להגדרה ולפיכך גם לבלתי–ניתנות למיפוי. כיוון שהגבולות קשורים בכל מקום בחיכוך ובאקראיות, ניתוחם אינו תואם את מסגרת הדטרמיניזם הגיאוגרפי או ״שלטון הצורות״.
    הארכיטקטורה של הסְפר אינה אם כן ״פוליטית״ סתם; זוהי ״פוליטיקה בחומר״. סֵפר זה חוקר את התמורות שעברו השטחים הפלסטיניים הכבושים מאז 1967. הוא מתבונן בדרכים שבהן נחקקו צורותיו השונות של השלטון הישראלי במרחב, מנתח את התפיסות הגיאוגרפיות, הטריטוריאליות, האורבניות והארכיטקטוניות שמעצבות ומתחזקות אותן, ומתחקה אחר הפרקטיקות השזורות בהן. תוך כדי כך הוא משרטט דימוי של מהות הכיבוש הישראלי, מקורותיו, התפתחותו והדרכים השונות שבהן הוא פועל.
    כל זאת עושה הספר לא באמצעות היסטוריה ממצה של ארבעים שנות השלטון הישראלי בשטחים, ולא באמצעות ציור דיוקן מפורט של מרחביותו הנוכחית, אלא בעזרת גישוש אחר מִבניו השונים של ארגונו הטריטוריאלי. הפרקים הבאים הם סדרה של גישושים ארכיוניים12 המתחקים אחר ההיסטוריה ואופן הפעולה של המנגנונים המרחביים השונים המתחזקים את משטר הכיבוש ואת פרקטיקות השליטה שלו. ארץ חלולה מבקש להראות כיצד מנגנוני שליטה מובהקים, וכמוהם גם מבנים ארציים לכאורה, מתפקעים ממשמעות היסטורית ופוליטית. פרטי חיפוי וקירוי, מחצבות אבן, מערכות תאורה של רחובות וכבישים, האדריכלות השנויה במחלוקת של הדיור הציבורי, קווי המתאר של יישובים, עיצובם של ביצורים ואמצעי גידור, מנגנונים מרחביים של בקרת תנועה וניהול זרימה, טכניקות מיפוי ושיטות תצפית, טקטיקות משפטיות לסיפוח אדמות, ארגונם הפיזי של אזורי אסון הומניטרי, טכנולוגיות לחימה ותורות תמרון צבאי ־ כולם כאחד הם מדדים של הרציונליות הפוליטית, של המאבקים המוסדיים ושל תחום המומחיות שיצר אותם.
    12 במונח ״גששת ארכיונית״ השתמשו: Sanford Kwinter and Daniela Fabricius, ‘Urbanism: An Archivist’s Art?’ in Mutations, ed. Rem Koolhaas et al. (Barcelona: ACTAR, 2001), pp. 495-503.
    הארכיטקטורה משמשת בספר זה בשני תפקידים המובחנים זה מזה. מצד אחד, הספר עוסק בארכיטקטורה של המבנים המתחזקים את הכיבוש ובשיתוף הפעולה של האדריכלים המתכננים אותם. הוא מבקש לקרוא את הפוליטיקה של האדריכלות הישראלית באופן שבו כוחות חברתיים, כלכליים, לאומיים ואסטרטגיים מתגבשים לכדי ארגון, צורה ועיטור של מבנים, תשתיות ויישובים. מצד אחר, הארכיטקטורה משמשת כאמצעי המשׂגה להבנת סוגיות פוליטיות כמציאויות מובנות. כפי שרומזת תת–הכותרת של הספר ־ ארכיטקטורת הכיבוש של ישראל ־ הכיבוש מופיע כבעל תכונות ארכיטקטוניות, כי הטריטוריות שלו נתפסות כ״מבנה״ ארכיטקטוני. תכונות אלה מתוות את הצורות שבהן הוא נתפס, מובן, מאורגן ומתופעל. האדריכלים בספר זה הם אם כן אנשי צבא, לוחמים, פוליטיקאים, פעילים פוליטיים ואחרים. למשמעות שנייה זו אשוב בחלק האחרון של
    מבוא זה.

    איל ויצמן הוא פרופסור לתרבות חזותית ומרחבית בגולדסמית', אוניברסיטת לונדון, שם הוא מנהל את המרכז לחקר הארכיטקטורה ואת הפרויקט לארכיטקטורה פורנזית (Forensic Architecture). ויצמן הוא פרופסור אורח בכיר באוניברסיטת פרינסטון וממייסדי Decolonizing Architecture Art Residency (DAAR) בבית סאחור, פלסטין. ספרו הגולגולת של מנגלה − לידתה של האסתטיקה הפורנזית שכתב בשיתוף עם תומס קינן ראה אור בעברית ב-2012 בהוצאת רסלינג, וספרו סף המדבר, קו העימות ראה אור בעברית ב-2015 בהוצאת בבל בשיתוף עם עמותת ״זוכרות״.

    עוד על הספר

    ארץ חלולה איל ויצמן
    מבוא: ארכיטקטורה של סְפָר
     
    רובינסון האמין שאם יישיר מבט נחוש דיו אל העיר, יוכל לגרום לפני השטח שלה לחשוף בפניו את הבסיס המולקולרי למאורעות היסטוריים, וכך לראות את העתיד.1
    1 Patrick Keiller, London, 1994 (סרט קולנוע).
    פטריק קיילר (לונדון)
    נוע, נוע, סוף.2 
    ישעיהו גביש
    2 המשפט המלא שאמר אלוף פיקוד דרום ישעיהו גביש ב-1967, שהוקלט וזכה לתהילת עולם, היה: ״סדין אדום, נוע, נוע, סוף״. ״סדין אדום״ היה שם הקוד לפתיחת המתקפה ב-5 ביוני. הפקודה ״נוע, נוע, סוף״ העבירה בפועל את רוב סמכויות הפיקוד מקציני המטה לקציני השדה שפיקדו בשטח.
    תרחיש סְפָר
    הסכם אוסלו הראשון, שנועד לסמן את תחילת סוף הסכסוך הישראלי–פלסטיני, נחתם בשנת 1993. בשנים שלאחר מכן התקשו המתיישבים יותר ויותר בהשגת הרשאה רשמית להקמת יישובים חדשים בגדה המערבית, לכן פיתחו שיטות פיראטיות מתוחכמות שנועדו לסייע בידי הממשלה ־ שבפועל בירכה על היווסדם של היישובים החדשים, אך לא יכלה להיראות כמי שמסייעת רשמית להקמתם ־ לעקוף את החוק ואת התחייבויותיה הבינלאומיות.
    ב-1999 התלוננו כמה מתיישבים בפני הצבא על בעיות בקליטה הסלולרית באחד מעיקוליו של כביש 60 המוביל מירושלים ליישובי צפון הגדה המערבית. בתגובה הסכימה מפעילת הסלולרי פרטנר–אורנג' להקים אנטנה באזור. המתיישבים הצביעו על גבעה המשקיפה אל העיקול כעל אתר אפשרי לאנטנה. אותה גבעה היתה בעבר עדה לניסיונות התיישבות כושלים: שלוש שנים קודם לכן טענו המתיישבים שהפסגה היא תל ארכיאולוגי שמתחתיו קבורה העיר המקראית מִגרון. חפירות הבדיקה לא גילו דבר עתיק יותר מכפר ביזנטי קטן, אך הגבעה הוכתרה בכל זאת בשם ״מִגרון״. שני מתיישבים התיישבו על הגבעה במכולות שהוסבו למגורים, אך נטשו את האתר לאחר זמן קצר, משנוכחו שאין אפשרות לפתחו.
    בשיפולי הגבעה היו נטועים מטעי זיתים ותאנים, וראשה היה שייך לחקלאים פלסטינים מהכפרים עין יברוד ובורקה, שהשתמשו בה למרעה. עם זאת, מכוח סמכויות החירום של הצבא ניתן היה להגדיר את הקמתה של אנטנה סלולרית כהכרח ביטחוני, שאותו ניתן להוציא לפועל על קרקע פרטית גם ללא הסכמת הבעלים. לבקשת אורנג', חיברה חברת החשמל את הגבעה לרשת החשמל, ו״מקורות״ העבירה אליה צנרת מים על מנת להקל את עבודות הבנייה, כמובן.
    בשל עיכובים בבניית האנטנה הקימו מתיישבים במאי 2001 מעין אנטנת דֶמֶה וקיבלו היתר מהצבא לשכור מאבטח פרטי שישמור עליה בכל שעות היממה. השומר התגורר בקרוון לרגלי האנטנה וגידר את פסגת הגבעה שמסביב לה. זמן קצר לאחר מכן הצטרפו אליו אשתו וילדיו וחיברו את ביתם לקווי אספקה של חשמל ומים שנמצאו במקום. ב-3 במרץ 2002 הצטרפו אליהם חמש משפחות נוספות, ומאחז מגרון נוסד רשמית. המאחז גדל בקצב מהיר. כיוון שהתגוררו במקום משפחות, משרד הבינוי והשיכון הקים גן, ותרומות מחו״ל כיסו את עלויות הקמתו של בית כנסת.3 כיום מגרון ־ המיועד אמנם לפינוי ־ הוא הגדול ביותר מבין 103 המאחזים הפזורים ברחבי הגדה המערבית. באמצע שנת 2006 הוא כלל כשישים קרוונים ומכולות שבהם התגוררו לפחות 42 משפחות. כ-150 איש התכנסו על ראש גבעה, סביב אנטנה סלולרית.4
    3 משרד הבינוי והשיכון שילם גם בעבור כביש גישה סלול. הצבא מימן תאורת רחוב וגדר כפולה שאליה נכבלו כלבים במרווחים של 20 מטרים. דרור אטקס, ״בניה במאחזים: אפריל–אוגוסט 2006״, ״שלום עכשיו״, http://80.70.129.201/site/he/peace.asp?pi=61&fld=187&docid=1936&pos=5.
    4 טליה ששון, ״חוות דעת (ביניים) בנושא מאחזים בלתי מורשים, מוגש לראש הממשלה מר אריאל שרון״, http://www.pmo.gov.il/NR/rdonlyres/0A0FBE3C—C741-46A6-8CB5- F6CDC042465D/0/sason2.pdf
    האנטנה הפכה למוקד של עוצמה טריטוריאלית בנוף. התשתית שנבנתה עבורה אפשרה למאחז להירקם. שדה האנרגיה של האנטנה היה לא רק אלקטרו–מגנטי אלא גם פוליטי, ושימש כמוקד לגיוסם, לתיעולם, לגיבושם ולארגונם של כוחות ותהליכים פוליטיים מסוגים שונים. מגרון אינו המאחז היחיד שהוקם סביב אנטנה סלולרית. נראה שההיגיון של התקשורת הסלולרית תואם להפליא את זה של הכיבוש האזרחי: שניהם מתרחבים לתוך טריטוריות באמצעות ייסוד רשתות המבוססות על טריאנגולציה5 של תחנות בסיס הממוקמות בנקודות גובה, לאורך קווי קרינה או אתר, שבין קצותיהם מתקיים קשר עין. יתר על כן, לרשתות הסלולריות יש תפקיד צבאי. הצבא משתמש בהן לצורכי תקשורת שדה, כתחליף למכשירי הקשר הצבאיים המגושמים. הן מאפשרות שימוש במכשירים קטנים יותר המסוגלים לשדר תצלומי שדה ומיקומי GPS בין חיילים ויחידות.
    5 טריאנגולציה ־ חלוקת השטח למשולשים.
     
    מאחז גבעת האנטנה. האנטנה במרכז המאחז. מילוטין לבודוביץ' עבור ״שלום עכשיו״, 2002.
    בכל פעם שמתעורר בקרב המתיישבים ״חשש לפשרות טריטוריאליות״, חל זינוק בקצב הקמתם של מאחזים חדשים, במטרה לחבל בסיכויים להתקדמות מדינית וכדי להכניס קרקעות רבות ככל האפשר מהשטחים הכבושים תחת שליטתם של המתיישבים, במקרה של נסיגה כלשהי. עם שובו משיחות עם הרשות הפלסטינית וממשל קלינטון באחוזת ויי שבמרילנד, באוקטובר 1998, דחק שר הביטחון דאז אריאל שרון במתיישבים ״לזוז, לרוץ ולתפוס את כל הגבעות שאפשר... כי כל מה שניקח עכשיו יישאר שלנו. כל מה שלא נתפוס ילך אליהם״.6 בשנים האחרונות הוקמו מאחזים רבים במטרה להשפיע על מסלולה של חומת ההפרדה, שבעת כתיבת שורות אלה ב-2006, חוצבת נתיב פתלתול דרך הגדה המערבית; המטרה היא לזרוע בשטח ״נקודות עיגון״ בעלות מיקום אסטרטגי כדי לאלץ את המתכננים מטעם המדינה להסיט סביבן את תוואי החומה ולכלול אותן בצד ה״ישראלי״. המאחזים מסמנים, אם כן, את אחד מאזורי הספר השנויים ביותר במחלוקת של הסכסוך הישראלי–פלסטיני. לעתים, הצעירים הידועים בשם ״נערי הגבעות״ דוחים מעליהם את התרבות הפרוורית של הוריהם לטובת אווירה של סְפר פרוע המושפעת ממיתוס גיבורי המערב הקשוחים והנחושים, לא פחות מהמיתוס הישראלי של חלוצי הציונות בראשית המאה העשרים. תושבי המאחזים החמושים מתעמתים לעתים קרובות עם החקלאים הפלסטינים המקומיים, מגרשים אותם בכוח משדותיהם וגונבים את יבוליהם. לעתים קרובות תוקפים פלסטינים חמושים את המאחזים בתגובה, מה שמוביל להקמתם של מאחזים אחרים, כ״תגמול״, ליד מקומות שבהם נהרגו יהודים.
    6 Agence France Presse, 15 November 1998
    כך הפכו המאחזים למוקד של חיכוכים מדיניים ודיפלומטיים. ארגוני שלום מקומיים ובינלאומיים נוקטים פעולות ישירות נגד התפשטות המאחזים: בשנת 2004 הצליחו כמה פעילי שלום ישראלים לגנוב חמישה קרוונים ממגרון והציבו אותם בהתרסה מול משרד הביטחון, כדי להראות שהפינוי אפשרי אם רוצים.7 פרקליטי זכויות אדם פנו לבג״צ בשרשרת של עתירות משפטיות נגד המאחזים, והאחרונה שבהן, נגד מגרון, טרם הוכרעה.8 על פי רוב, עם התגברות הלחץ הבינלאומי מודיעות ממשלות ישראל על החלטתן לאכוף את החוק הישראלי ולפנות מאחזים אחדים. לעתים מתנגשים כוחות המדינה והמתיישבים: אלפי שוטרים נלחמים באלפי מתיישבים, החוצים את הגבול על מנת להשתתף בקרב הטלוויזיוני. לעתים קרובות, לעומת זאת, נגמר הסיפור בפשרה: הקרוונים מועלים על משאיות ומועברים לגבעה פלסטינית אחרת.
    7 BBC: ‘Activists Demolish West Bank Outpost’, 8 September 2004. על המבצע פיקד דרור אטקס מ״שלום עכשיו״, ומטרתו היתה להוכיח שביכולתו של המשרד לאכוף את החוק ואת הבטחות הממשלה אם רק ירצה בכך.
    8 ב-26 בספטמבר 2006 שלח פעיל זכויות האדם, עו״ד מיכאל ספרד, מכתב לשר הביטחון, עמיר פרץ, ולמפקד פיקוד מרכז, האלוף יאיר נוה, בשמם של בעלי האדמות הפלסטינים במגרון, ובו דרש לפנות מיידית את המאחז ולהשיב את אדמותיו לבעליהן החוקיים.
    לעומת הגיאוגרפיה היציבה של יישובים נייחים, והאיזון שמקנים גבולות ריבוניים ליניאריים וקבועים, אזורי ספר הם טריטוריות עמוקות, משתנות, מקוטעות וגמישות. קווי העימות הזמניים, המסומנים בקווי גבול ארעיים, אינם מוגבלים לקצותיו של המרחב הפוליטי אלא מתקיימים לכל עומקו. ההבחנות בין ״פנים״ ו״חוץ״ אינן מוגדרות בבירור. למעשה, ככל שצוירו הגבולות הקולוניאליים ברחבי ״העולמות החדשים״ בקווים ישרים, גיאומטריים ומופשטים יותר, כן הפכו השטחים הנשלטים–בפועל למקוטעים ולדינמיים יותר, ולכן גם לבלתי–ניתנים למיפוי בטכניקות מקובלות.9 את הסְפר הישראלי ניתן לראות כאזור שכזה. עם זאת, בהשוואה לממדיהן של האימפריות העתיקות ־ שגודלן האופטימלי, על פי מקורות שונים, נמדד במסע רכיבה של ארבעים יום מקצה לקצה ־ נראה ששני מיליון וחצי הפלסטינים וחצי מיליון המתיישבים היהודים היושבים ב-5,655 הקילומטרים הרבועים של הגדה המערבית מצטופפים על ראש סיכה. זהו המקום, כפי שכותב שרון רוטברד, ״שבו אפשר למצוא את המרכיבים הנפיצים ביותר בזמננו בצורתם הטהורה ביותר, מקום שבו אוטופיות מודרניות ואמונות קדומות מתבשלות יחד בלי כל אמצעי זהירות״.10 שטחים אלה הפכו לשדה קרב שבו מתעמתים ביניהם סוכנים שונים של כוח מדינתי ושחקנים עצמאיים, ונתקלים בהתנגדות מקומית ובינלאומית. כאן הופכות אבני הבניין היומיומיות של התכנון והארכיטקטורה לכלים טקטיים ולאמצעים של נישול. תחת משטר זה, חייהם, רכושם וזכויותיהם המדיניות של הפלסטינים נתונים למתקפה בלתי–פוסקת. מתקפה זו אינה מוגבלת למבצעיו התכופים של הצבא; היא משולבת בתהליך בלתי–נגמר שבו הסביבה עצמה מעוצבת מחדש בדרכים בלתי–צפויות ומתהדקת סביבם כמו עניבת חנק.
    9 בניגוד לתפיסה המקובלת, הסְפר לא נולד עם ההתפשטות האירופית לאמריקה, לאוסטרליה ולאפריקה; הוא היה חלק מהטריטוריאליות של אימפריות קדם–מודרניות. שולי האימפריות הרומית והסינית, כמו אלה של האצטקים והאינקה, היו תחומים עמוקים, משתנים ומוגדרים–בקושי של מגע ומשא ומתן ומאבק בין תרבויות, תחומים שבהם התחוללו הקרבות נגד מי שהוגדרו מאז ימי יוון העתיקה כ״ברברים״. אימפריות אלה התבססו על יחסים גמישים בין מרכז ופריפריה שהוגדרו במונחים של כוח, מסחר וזיקה, ולאו דווקא של קרבה טריטוריאלית. ראו: Paul Hirst, Space and power: politics, war and architecture (London: Polity, 2005), pp. 63-4.
    10 Sharon Rotbard, ‘Preface’ in: A Civilian Occupation, The Politics of Israeli Architecture, Tel Aviv and London: Babel Publishers and Verso Books, 2002, pp. 15-16. בעברית ראו: ״חומה ומגדל״, סדק,
    גיליון 2, ינואר 2008, http://zochrot.org/uploads/uploads/d403e5b987d51ff2b52696b2c9034c3c.pdf.
    הגדרות של קולוניאליזם נוטות להתמקד באופן שבו מערכות של ממשל ושליטה מיתרגמות לארגון המרחב בהתאם לעקרונות מבניים של ארגון, מיון וניהול רציונליים ולכללים אדמיניסטרטיביים. אך מהתמונה שלעיל אנו למדים שבשטחים הכבושים ארגונו של המרחב הגיאוגרפי אינו ניתן להבנה כתחום פעולתה הבלעדי של הזרוע המבצעת של המדינה, אלא כתחום המבוזר בין שחקנים רבים, שחלקם אינם מדינתיים. הארגון המרחבי של השטחים הכבושים משקף לא רק תהליך מסודר של תכנון וביצוע, אלא יותר ויותר גם ״כאוס מובנה״, שבו דווקא העדרה הסלקטיבי ־ ולעתים קרובות המכוון ־ של התערבות מטעם המדינה מקדם תהליך בלתי–מבוקר של נישול אלים. השחקנים הפועלים בשטח הספר הזה ־ נערי גבעות, הצבא, חברות סלולר ותאגידים קפיטליסטיים אחרים, פעילים פוליטיים ומגני זכויות אדם, לוחמי התנגדות חמושים, משפטנים ומומחים הומניטריים, ממשלות זרות, קהילות ״תומכות״ מעבר לים, מתכננים מטעם המדינה, התקשורת, בג״צ ־ על מטרותיהם השונות והסותרות, לוקחים כולם חלק ביצירה הקולקטיבית המבוזרת של מרחביו. כיוון שגיאוגרפיות גמישות מגיבות לכוח מבוזר ולא לכוח ממוקד ואחדותי, אין להבין את הארכיטקטורה שלהן כהגשמה חומרית של רצון פוליטי מאוחד או כתוצר של אידאולוגיה לכידה. תחת זאת יש לראות בארגונו של הסְפר סוג של ״פלסטיק פוליטי״, הגדרה הממפה את היחסים במרחב בין כל הכוחות שמעצבים אותו.11
    11 ניתן להבין קונפליקטים כשדות כוח. עבור ניטשה הטריטוריה, כמו ספרה קוסמית המורכבת משדות של אנרגיה בלתי–נראית, היא ״A Substratum of Force״ (ראו: Friedrich Nietzsche, The Will to Power, fragment 545, Walter Kaufmann (ed. and trans.), New York: Random House, 1967, p. 293). על פי קריאתו של ז'יל דלז בעבודתו של מישל פוקו, ״כוח [power] ... איננו תכונה אלא יחס: יחס–הכוח [the power—relation] הוא קבוצת כל היחסים האפשריים בין עוצמות [forces], שעובר דרך העוצמות הנשלטות לא פחות מאשר דרך אלה השולטות.״ ראו: Gilles Deleuze, Foucault, trans. Seán Hand (Minneapolis and London: University of Minnesota Press, 1988), p. 27. ראו גם: ע' 36, שם משתמש דלז במונח ״מפה של יחסים בין עוצמות״. בעקבות דלז מתאר הארכיטקט והתיאורטיקן גרג לין את הגמישות כהתפתחותו המתמשכת של שינוי צורה: ״גמישותה של הארכיטקטורה מאפשרת לה להשתתף במורכבות...״. ובמקום אחר: ״הרגישויות של העקומה הגיאומטרית מסוגלות לשינויי צורה מורכבים בתגובה להשפעות פרוגרמטיות, מבניות, כלכליות, אסתטיות, פוליטיות והקשריות״. ראו: Greg Lynn, Folds, Bodies and Blobs: Collected essays (Brussels: La Lettre volée, 1998), pp. 110, 115. גישתו מוּנעת–התהליכים מבוססת גם על אמרתו של ד'ארסי תומפסון, לפיה ״הצורה היא דיאגרמה של עוצמות״. כיוון ש״עוצמות מעצבות [shaping] ־ אופני חשיבה פוליטיים, פרקטיקות של תצורות מרחביות וטווחי מומחיות ־ מוטמעות תמיד במרחב, ניתן להפעיל ניתוח מרחבי על מנת לחלץ ולחשוף אותן.״ את האמירה האחרונה יש לסייג כאשר מיישמים גישה זו מחוץ לעולם הווירטואלי של המחשב, בעולם הפוליטיקה והפעולה. כוחות פוליטיים אינם מתגלים במלואם במארגים חומריים. מורכבותה של הפוליטיקה, רגישותה לספציפיוּת, לייחודיות, ליוצאים מן הכלל ולאקראיות, הופכים את התמורות המרחביות שלה לבלתי–ניתנות להגדרה ולפיכך גם לבלתי–ניתנות למיפוי. כיוון שהגבולות קשורים בכל מקום בחיכוך ובאקראיות, ניתוחם אינו תואם את מסגרת הדטרמיניזם הגיאוגרפי או ״שלטון הצורות״.
    הארכיטקטורה של הסְפר אינה אם כן ״פוליטית״ סתם; זוהי ״פוליטיקה בחומר״. סֵפר זה חוקר את התמורות שעברו השטחים הפלסטיניים הכבושים מאז 1967. הוא מתבונן בדרכים שבהן נחקקו צורותיו השונות של השלטון הישראלי במרחב, מנתח את התפיסות הגיאוגרפיות, הטריטוריאליות, האורבניות והארכיטקטוניות שמעצבות ומתחזקות אותן, ומתחקה אחר הפרקטיקות השזורות בהן. תוך כדי כך הוא משרטט דימוי של מהות הכיבוש הישראלי, מקורותיו, התפתחותו והדרכים השונות שבהן הוא פועל.
    כל זאת עושה הספר לא באמצעות היסטוריה ממצה של ארבעים שנות השלטון הישראלי בשטחים, ולא באמצעות ציור דיוקן מפורט של מרחביותו הנוכחית, אלא בעזרת גישוש אחר מִבניו השונים של ארגונו הטריטוריאלי. הפרקים הבאים הם סדרה של גישושים ארכיוניים12 המתחקים אחר ההיסטוריה ואופן הפעולה של המנגנונים המרחביים השונים המתחזקים את משטר הכיבוש ואת פרקטיקות השליטה שלו. ארץ חלולה מבקש להראות כיצד מנגנוני שליטה מובהקים, וכמוהם גם מבנים ארציים לכאורה, מתפקעים ממשמעות היסטורית ופוליטית. פרטי חיפוי וקירוי, מחצבות אבן, מערכות תאורה של רחובות וכבישים, האדריכלות השנויה במחלוקת של הדיור הציבורי, קווי המתאר של יישובים, עיצובם של ביצורים ואמצעי גידור, מנגנונים מרחביים של בקרת תנועה וניהול זרימה, טכניקות מיפוי ושיטות תצפית, טקטיקות משפטיות לסיפוח אדמות, ארגונם הפיזי של אזורי אסון הומניטרי, טכנולוגיות לחימה ותורות תמרון צבאי ־ כולם כאחד הם מדדים של הרציונליות הפוליטית, של המאבקים המוסדיים ושל תחום המומחיות שיצר אותם.
    12 במונח ״גששת ארכיונית״ השתמשו: Sanford Kwinter and Daniela Fabricius, ‘Urbanism: An Archivist’s Art?’ in Mutations, ed. Rem Koolhaas et al. (Barcelona: ACTAR, 2001), pp. 495-503.
    הארכיטקטורה משמשת בספר זה בשני תפקידים המובחנים זה מזה. מצד אחד, הספר עוסק בארכיטקטורה של המבנים המתחזקים את הכיבוש ובשיתוף הפעולה של האדריכלים המתכננים אותם. הוא מבקש לקרוא את הפוליטיקה של האדריכלות הישראלית באופן שבו כוחות חברתיים, כלכליים, לאומיים ואסטרטגיים מתגבשים לכדי ארגון, צורה ועיטור של מבנים, תשתיות ויישובים. מצד אחר, הארכיטקטורה משמשת כאמצעי המשׂגה להבנת סוגיות פוליטיות כמציאויות מובנות. כפי שרומזת תת–הכותרת של הספר ־ ארכיטקטורת הכיבוש של ישראל ־ הכיבוש מופיע כבעל תכונות ארכיטקטוניות, כי הטריטוריות שלו נתפסות כ״מבנה״ ארכיטקטוני. תכונות אלה מתוות את הצורות שבהן הוא נתפס, מובן, מאורגן ומתופעל. האדריכלים בספר זה הם אם כן אנשי צבא, לוחמים, פוליטיקאים, פעילים פוליטיים ואחרים. למשמעות שנייה זו אשוב בחלק האחרון של
    מבוא זה.