קליפת אגוז

1

 

אז הנה אני, הפוך בתוך אישה. בזרועות שלובות בסבלנות אני ממתין, ממתין ותוהה בתוך מי אני מכונס ולתוך מה אני נכנס. עיניי נעצמות בגעגוע לימים ההם, כשנסחפתי כרוך בתכריכים שקופים, צפתי חולמני בתוך בועת מחשבותיי במי האוקיינוס הפרטי שלי, מתגלגל בהילוך אטי בעיבורי כלאי, מתנגש קלות בדפנות השקופים, קרום שרָטט, עמעם אבל הדהד קולות קושרים במזימה נתעבת. זה היה בנעוריי השאננים. עכשיו, הפוך ומהופך, דחוק ודחוס, ברכיי תקועות לי בבטני, ראשי כבר התבסס ובתוך כך אני מתבוסס במחשבות. אין לי בררה, אוזני צמודה יומם ולילה לדופן אדום מדם. אני מאזין, אני קולט, ורוחי נסערת. אני שומע דיבורי חדר מיטות על כוונות קטלניות ומתיירא מהצפוי לי, ממה שעוד אולי ישאב אותי.

אני שקוע עד למעלה ראש בהַפשטות, ורק ריבוי הקשרים ביניהן יוצר לי אשליה של עולם ידוע. כשאני שומע ״כחול״, שלא ראיתי מימיי, אני מדמה לי איזו התרחשות נפשית די דומה ל״ירוק״ — שלא ראיתי מימיי. אני מרגיש תמים, משוחרר מכל חובה ומחויבות, נשמה חופשית, למרות חדרי הצר. בלי שום איש שיסתור את דבריי או ינזוף בי, בלי שֵם ובלי כתובת קודמת, בלי דת, בלי הלוואות ובלי אויבים. ביומני, לו היה קיים, רשום רק יום הולדתי העתידי. הנני, או הייתי, על אף טענותיהם של הגנטיקאים, לוח חלק. אלא שלוח חלקלק ונקבובי כזה לא יתאים לשום כיתת לימוד או גג דורש תיקון, זה לוח שכותב על עצמו עם גדילתו וכך מיום ליום הוא חלק פחות. אני מרגיש תמים, אך כנראה אני שותף לקשר. אמי, שיבורך לִבּה הלא פוסק, המתכווץ בקול גדול, מעורבת, כך נדמה.

נדמה, אימא? לא, לא ״נדמה״. זה כך. את מעורבת. ידעתי זאת מראשיתי. הנה אזמן אותו, את רגע הבריאה שבא עם המושג הראשון שהתהווה בי. לפני עידן ועידנים, לפני שבועות רבים, נסגר צינור העצבים שלי ונעשה לחוט שדרה, ומיליוני תאי העצב הצעירים שלי, עמלניים כתולעי משי, טוו וארגו משובלי האקסונים שלהם את אריג הזהב היפהפה של התפיסה הראשונה שלי, מחשבה פשוטה כל כך עד שעכשיו קשה לדעת מהי. מה היא הייתה, אני? נרקיסי מדי. מה היא הייתה, עכשיו? דרמטי מדי. אם כן, דבר־מה שקודם לשניהם, מכיל את שניהם, מילה יחידה מתוּוכת באנחת נפש או בפרץ קבלה, הוויה טהורה, משהו כמו — זה? מתחכם מדי. אם כן, כבר מתקרבים — המחשבה שלי הייתה להיות. ברוח es muss sein, כך חייב להיות. ואולי רק נגזרתה הדקדוקית, הֱיות, רק הוויה שהיא אוגד. זאת הייתה מחשבתי הראשונית והרי עיקרה — היות. ראשית החיים המודעים הייתה קץ האשליה, אשליית האי־הוויה, והתפרצות היֵש. ניצחון הראליזם על המאגיה, ניצחון הכך על הנדמה. אמי מעורבת במזימה ומכאן שגם אני, גם אם תפקידי אולי להזימהּ. או אם אבשיל רק באיחור, בהיותי אוויל הססני, כי אז לנקום.

אבל לא איילל על גורלי הטוב. מההתחלה ידעתי, עוד כשהסרתי את עטיפת הזהב ממתנת התודעה שלי, שיכולתי להגיע למקום רע כפליים בזמן גרוע שבעתיים. הגדרות היסוד שלי ברורות כבר, ולעומתן כל הבעיות מבית צריכות להיות זניחות. יש ויש על מה לשמוח. אני אירש תנאים מודרניים (היגיינה, חופשות, חומרי הרדמה, מנורות קריאה, תפוזים בחורף) ואחיה באזור עתיר זכויות של כדור הארץ — אירופה המערבית, שׂבעה וחופשייה ממגפות. אירופה הישישה, סקלרוטית, חביבה יחסית, רדופת רוחות, פגיעה לאיומי הבריונים, חסרת ביטחון, יעד נבחר למיליוני מוכי גורל. הסביבה הקרובה שלי לא תהיה נורווגיה המעטירה — זו ההעדפה הראשונה שלי, בגלל הקרן הריבונית הענקית ומדיניות הרווחה הנדיבה; אף לא העדפתי השנייה, איטליה, על שום המטבח האזורי והניוון שטוף השמש; ואפילו לא השלישית, צרפת, בזכות הפִּינוֹ נוּאָר והרהבתנות העליזה. תחת זאת אירש ממלכה מאוחדת לכאורה הנשלטת בידי מלכה קשישה ומכובדת ובה נסיך עסקן, נודע במפעלות צדקה, בשיקויי מרפא (תמצית כרובית לטיהור הדם) ובהתערבויות לא חוקתיות בחקיקה, ממתין בקוצר רוח לכִתרו. זה יהיה ביתי, ודי בכך. יכולתי להגיח בצפון קוראה, שאמנם גם בה אין עוררין על שושלת המלוכה, אבל החירות והתזונה בה טעונות שיפור.

איך ייתכן שאני, שאפילו צעיר אינני, שאפילו אתמול לא נולדתי, יכול לדעת דברים רבים כל כך, או לפחות לדעת מספיק, כדי לטעות כל כך? יש לי מקורות משלי, אני מאזין. אמי טְרוּדִי, כשהיא לא עם הידיד שלה קְלוֹד, אוהבת רדיו, ומעדיפה דיבורים על מוזיקה. מי, בראשית ימי האינטרנט, היה יכול לחזות את עלייתו ועלייתו של הרדיו, או את תחייתה של אותה מילה ארכאית, ״אלחוטי״? אני שומע, מבעד להמולת המכבסה של בני מעיים, את החדשות, מקור כל חלומות הבלהה. מתוך דחף כפייתי להתייסר אני מקשיב רוב קשב לפרשנויות ולהתנצחויות. מהדורות חוזרות מדי שעה, מבזקים מדי חצי שעה, אינם משעממים אותי. אני מוכן לסבול אפילו את השירות העולמי של הבי־בי־סי, על התרועות המטופשות של חצוצרות וקסילופון מלאכותיים המפרידות בין ידיעה לידיעה. באמצע לילה ארוך ושקט לפעמים אני בועט בכוח באמי. היא מתעוררת, שנתה נודדת, מושיטה יד אל מכשיר הרדיו. זה אכזרי, אני יודע, אך עם עלות השחר שנינו מלומדים יותר.

והיא אוהבת הרצאות בפּוֹדְקַסטים וספרי שמע ללימוד עצמי — איך להבין יינות בחמישה עשר פרקים, ביוגרפיות של מחזאים מן המאה השבע עשרה וקלסיקות מסִפרות העולם. יוליסס של ג'יימס ג'ויס מרדים אותה, מלהיב אותי. בהתחלה, כשהכניסה לאוזניה אזניות, שמעתי בבירור; גלי הקול עברו ביעילות רבה מבעד ללסת ולעצם הבריח, לאורך עצמות השלד שלה, ונקלטו חיש קל במי השפיר המזינים. אפילו הטלוויזיה מובילה את רוב תועלתה הדלה באמצעות הקול. וכשאמי וקלוד נפגשים, לפעמים הם מדברים על מצבו של העולם, על פי רוב מקוננים עליו, עם שהם זוממים להחמירו. אני, בישבי במקום שאני יושב, ואין לי מה לעשות אלא לצַמח גוף ונפש, קולט הכול, אפילו זוטות — והן רבות כל כך.

כי קלוד הוא אדם המעדיף לחזור על דבריו שלו. איש המִחזוּר. כשהוא לוחץ ידי זרים — את זה שמעתי פעמיים — יאמר: ״קלוד, כמו דביוסי.״ כמה שהוא טועה. הוא קלוד כמו יזם נדל״ן שלא חיבר דבר ולא המציא דבר. פוקדת אותו איזו מחשבה, הוא נותן לה דרור, אחר כך שוב היא צצה במוחו והוא שוב — למה לא? — אומר אותה בקול. הפְרחה חוזרת של אותה מחשבה אל חלל האוויר היא חלק מהותי מהנאתו. הוא יודע שאתה יודע שהוא חוזר על עצמו. הוא רק לא יודע שאתה לא נהנה מכך כמוהו. לזה, כך למדתי מהרצאה בבי־בי־סי, קוראים בעיית ייחוס.

הנה דוגמה, גם לאופן השיח של קלוד וגם לאופן שאני אוסף מידע. הוא ואמי קבעו בטלפון (אני שומע את שני הצדדים) להיפגש בערב. בלי להביא אותי בחשבון, כמנהגם — ארוחת ערב לשניים לאור נרות. איך אני יודע מה התאורה? כי בשעה היעודה, כשמובילים אותם אל השולחן, אני שומע את אמי מתלוננת. על כל השולחנות האחרים דולקים נרות.

מיד, על פי הסדר, נשמעת התנשפות נרגזת של קלוד, נקישה מצווה באצבעות יבשות, מין מלמול מתרפס מעין זה שיוצא, מן הסתם, מפיו של מלצר כפוף גו, רשרוש מצית. הנה להם, ארוחת ערב לאור נרות. חסר רק האוכל. אבל התפריטים הכבדים מונחים על ברכיהם — אני חש בשוליו התחתונים של התפריט של טרודי לוחצים על שיפולי גבי. עכשיו אני מוכרח שוב להקשיב לנאום הקבוע של קלוד על שפת התפריטים, כאילו הוא הראשון שהבחין אי־פעם בגיחוכם של מונחים לא חשובים. הוא משתהה על ״מוקפצים במחבת״. מה זה ״מוקפץ״, אם לא הכשרה נכלולית של ה״מטוגן״ ההמוני והלא בריא? ו״מחבת״ על שום מה? וכי במה יטגנו לו את האסקלופ בצ'ילי ומיץ ליים? במסננת? לפני שהוא ממשיך, הוא חוזר על קטעים נבחרים בהדגשות שונות. ואז, עוד ניסוח חביב עליו — ״על מצע״. אני כבר הוגה מראש בלי קול את שורת הפתיחה שלו, כשהטיה קלה במנחִי האנכי מגלה לי שאמי נרכנת כלפיו כדי להניח אצבע מרסנת על שורש כף ידו ולומר בקול מתוק, מסיח דעת: ״תבחר לנו יין, מותק. משהו נפלא.״

אני אוהב לחלוק בכוס יין עם אמי. אתם אולי מעולם לא ידעתם, או ששכחתם, בורגונדי טוב (היין האהוב עליה) או סַנסֵר טוב (גם הוא היין האהוב עליה) הנֶערה מבעד לשליה בְּריאה. עוד לפני שהיין מגיע — הערב זה סנסר ז'אן־מַקס רוֹזֶ'ה — לשמע חליצת הפקק אני כבר חש בו על פניי כמו לטיפה של רוח קיץ. אני יודע שהאלכוהול יפגע במנת המשכל שלי. זה קורה לכולם. אבל הֶאח, פינו נואר סמוק ומשמח לבב או סוביניון דומדמני מקפיצים ומגלגלים אותי בים הסודי שלי, מסחררים אותי בין חומות מצודתי, המצודה המיטלטלת שהיא ביתי. כך על כל פנים עשו כשהיה לי יותר מקום. עכשיו אני מתענג במתינות, וכשמגיעה כוס שנייה, מלבלבות השערותיי בחירות ששמה שירה. מחשבותיי קולחות בפנטמטרים מתגלגלים, טורים שלמים, טורים גולשים, שזורים לפלא. אבל כוס שלישית היא לא שותה אף פעם, וזה מכאיב לי.

״אני צריכה לחשוב על התינוק,״ אני שומע אותה אומרת כשהיא חוסמת את הכוס ביד מתחסדת. אז מתחשק לי לתפוס את החבל השמנוני שלי, כמו חבל קטיפה של פעמון בבית כפר משופע במשרתים, ולמשוך בכל הכוח. מה זה פה! הבו לנו עוד משקה!

אך לא, היא מתאפקת מאהבתה אליי. ואני אוהב אותה — איך אוכל שלא? האֵם שעדיין לא פגשתי, שאותה אני מכיר רק מבפנים. לא מספיק! אני משתוקק לחיצוניותה. פני הדברים חשובים כל כך. אני יודע ששערה ״בהיר כשיבולים״, שהוא גולש ב״מטבעות של תלתלים פרועים״ על ״כתפיים לבנות כבשר התפוח״, כי אבי קרא באוזניה בנוכחותי את השיר שכתב עליו. גם קלוד דיבר על שערה, אם כי במונחים יצירתיים פחות. כשנחה עליה הרוח, היא קולעת צמות הדוקות וכורכת אותן סביב ראשה, בסגנון יוליה טימושנקו, לדברי אבי. אני יודע גם שעיניה של אמי ירוקות, שאפה הוא ״כפתור פניני״, שהיא הייתה רוצה חוטם קצת יותר נוכח, ששני הגברים, כל אחד בנפרד, מתפעלים ממנו כמו שהוא וכבר ניסו לשכנעה. הרבה פעמים אמרו לה שהיא יפה, אבל היא לא משתכנעת, ובשל כך יש לה בתמימותה השפעה על גברים, כך אמר לה אבי יום אחד אחר הצהריים בספרייה. היא ענתה שאם זה נכון, זאת השפעה שלא ביקשה והיא גם לא רוצה בה. זאת הייתה שיחה יוצאת דופן ביניהם ואני האזנתי בריכוז. אבי, ששמו ג'ון, אמר שאם הייתה לו השפעה כזאת עליה, או על נשים בכלל, קשה לו לשער שהיה מסכים לוותר עליה. ניחשתי, על פי תנועת התהודה הסימפתטית שהרחיקה לרגע את אוזני מן הדופן, שהיא מושכת בכתפיה בהתרסה, כאומרת: אז גברים הם שונים. למי אכפת? וחוץ מזה, כך אמרה לו בקול רם, גם אם יש לה כביכול איזו השפעה, זו השפעה שמייחסים לה הגברים בפנטזיה שלהם. ואז צלצל הטלפון, אבי ניגש לענות, והשיחה הנדירה והמעניינת הזאת על השפעות ומשפיעים לא התחדשה עוד.

אבל נחזור לאמי שלזרועותיה ולשדיה התפוחיים ולמבטה הירוק אני משתוקק, שהצורך הלא מוסבר שלה בקלוד קודם גם לתודעה הראשונה שלי, ל״היות״ הקמאי שלי, ושלעתים קרובות היא מדברת אליו, והוא אליה, בלחישות של חדר מיטות, בלחישות של מסעדה, בלחישות מטבח, כאילו שניהם חושדים שלרחם יש אוזניים.

בשעתו חשבתי שהחשאיות שלהם אינה אלא אינטימיות שגרתית של אוהבים. אבל עכשיו אני בטוח. הם עוקפים בלחשנות את מיתרי הקול כי הם מתכננים מעשה נורא. אם זה ישתבש, כך שמעתי אותם אומרים, חייהם ייהרסו. הם מאמינים שכדי לעשות את המעשה עליהם לפעול במהירות, ובקרוב. הם אומרים זה לזה להיות רגועים וסבלניים, מזכירים זה לזה את מחיר הכישלון אם ייכשלו, שיש בתכניתם כמה שלבים, וכל אחד מהם חייב להשתלב, שאם חוליה אחת תתערער, תקרוס כל השרשרת ״כמו תאורה של עץ חג המולד מפעם״ — דימוי סתום זה הוא של קלוד, שאינו נוהג לומר דברים לא ברורים. הכוונה שבלבם מסלידה ומפחידה אותם ואין הם יכולים לדבר עליה במישרין. תחת זאת, הלחישות עוטפות פסיחות, מילים מכובסות, ביטויי ספק ממולמלים, ואחריהם כחכוחי גרון ושינוי מהיר של נושא השיחה.

לילה אחד, חם ולא רגוע, בשבוע שעבר, כשחשבתי ששניהם נרדמו מזמן, אמרה אמי פתאום אל תוך האפלה, שעתיים לפני עלות השחר על פי השעון בחדר העבודה של אבי למטה: ״אנחנו לא יכולים לעשות את זה.״

ומיד אמר קלוד בקול מדוד: ״אנחנו יכולים.״ ואחר כך, כעבור רגע של מחשבה: ״אנחנו יכולים.״