רבי לוי יצחק מברדיטשב - היסטוריה, הגות, ספרות וניגון

הקדמה

ר' לוי יצחק מברדיטשב (1740־1809), מתלמידיו הבכירים של המגיד ר' דב בער ממזריטש, נודע כאחד המנהיגים הבולטים ביותר בתנועת החסידות. ר' לוי יצחק היה תלמיד חכם ולמדן מהשורה הראשונה, שאת מעמדו וכוח השפעתו קנה לו לא רק כאדמו"ר חסידי, אלא גם כרב של קהילות חשובות, כראש ישיבה וכאב בית דין נחרץ ותקיף. ר' לוי יצחק שימש ברבנות בערים ריצ'וואל, זליחוב ופינסק, ולבסוף קבע את מושבו בברדיטשב. נודע לדורות בספרו 'קדושת לוי' ובכינויו 'סניגורן של ישראל'. דמותו מוכרת ונערצת היום על תנועת החסידות בכללה, ללא הבדלים בין הזרמים השונים שבה. קברו של ר' לוי יצחק בברדיטשב הוא מוקד עלייה לרגל לעשרות אלפי יהודים הפוקדים אותו מדי שנה.

עם זאת, ימי חייו של ר' לוי יצחק היו סוערים, מלאי פולמוסים ומחלוקות, ר' לוי יצחק היה נתון בעין הסערה של הפולמוסים והמאבקים בין מתנגדים וחסידים, וכן מילא מקום במחלוקות ובמאבקים בין החסידים לבין עצמם. ר' לוי יצחק עצמו גורש שלוש פעמים מביתו ומקהילתו על ידי יריבי החסידות, ונאלץ בכל פעם למצוא לו בית חדש וקהילה חדשה, עד שקבע את מקום מושבו בברדיטשב, שם זכה ליציבות ולכהונה של כעשרים וחמש שנה כרב העיר וכאב בית דין, כהונה שנמשכה עד ליום פטירתו. לאחר פטירתו לא מונה אף רב אחר למלא את מקומו.

השפעתו של ר' לוי יצחק מברדיטשב חורגת הרבה מעבר לחוגי החסידים ולעולם המסורתי. דמותו ויצירתו משמשים מקור השראה ליוצרים חשובים בתחומי ההגות, הספרות והתיאטרון ביידיש ובעברית. ר' לוי יצחק אף הותיר אחריו מורשת מוזיקלית רבת עניין של קבוצת שירים וניגונים שיש לה הדים אף מחוץ לעולם היהודי.

להיבטים מגוונים אלו של פעילותו של ר' לוי יצחק כהוגה, כמנהיג חסידי, כרב וכפוסק, וכן לגלגוליה המאוחרים של דמותו ויצירתו בסיפורת החסידית ולאחר מכן בתרבות שמחוץ לעולם החסידי, מוקדשים המאמרים שבספר זה.

פרופ' יוחנן פטרובסקי־שטרן במאמרו הדרמה של ברדיטשב: ר' לוי יצחק ועירו שואל מדוע דווקא ר' לוי יצחק זכה להערכה ולפופולאריות כה רחבה וכה יוצאת דופן? הוא מוצא את התשובה מתוך בחינה מדוקדקת של הסביבה החברתית והתרבותית שבה פעל ר' לוי יצחק - העיר ברדיטשב. הדרמה שהתחוללה בברדיטשב חושפת את אחד מתווי האופי המובהקים ביותר באישיותו של ר' לוי יצחק: גישתו העל־מגזרית לסוגיות חברתיות ותיאולוגיות. ר' לוי יצחק העדיף לפעול בקרב הציבור הרחב והעממי, וסירב לייסד קבוצת תלמידים סגורה ואליטיסטית שתמשיך את דרכו ותהיה נאמנה לו. את התמיכה והעזרה חיפש ר' לוי יצחק ומצא בין תושבי העיר, שאף תמכו בו בעימות שהיה לו עם האצילים ששלטו בה. מתברר, שעוד לפני שר' לוי יצחק הפך לחלק בלתי נפרד מהזיכרון היהודי הקיבוצי הוא כבר היה חלק בלתי נפרד מההיסטוריה היהודית הקיבוצית, כמתנגד אמיץ לאצולה ששלטה בברדיטשב. במאמרו של פרופ' פטרובסקי־שטרן 'הדרמה של ברדיטשב' ניתן למצוא דוגמא מרתקת וחשובה ליחסי הגומלין המתוחכמים והעדינים שבין התיאולוגיה החסידית לבין ההיסטוריה החברתית של החסידות.

הרב אברהם אביש שור עוסק בנושא שהוצנע במקורות החסידיים וגם לא קיבל תשומת לב מחקרית, והוא רבי לוי יצחק מברדיטשב בין צדיקי דורו: מחלוקות והסכמות. ידוע שר' לוי יצחק סבל מרדיפות של מתנגדי החסידות אך פחות ידוע שהמחלוקת קמה עליו גם מבית, מאדמו"רים חשובים בעולם החסידי. המאמר חושף את מעורבותו של ר' לוי יצחק בכמה פולמוסים ומחלוקות שפיצלו בזמנו את העולם החסידי, ומבאר על מה ולמה היתה המחלוקת.

הרב ד"ר לוי קופר במאמרו רבנות, הלכה, למדנות: היבטים עלומים בתולדות הרב לוי יצחק מברדיטשב מנסה לשער מתוך החומר המועט שהגיע לידינו בתחום זה מה היה מעמדו של ר' לוי יצחק כפוסק וכאיש הלכה, ומתוך כך מוסיף לדמותו קווים חדשים ולא מוכרים.

ד"ר אבישר הר שפי במאמרו 'שהיה חד בדרא': ר' לוי יצחק מברדיטשב כנקודת ציר בתנועה הצומחת חוזר לשאלת מעמדו של ר' לוי יצחק, אך מזווית מעט אחרת המדגישה את היותו תלמיד של המגיד ממזריטש. ממצאיו משנים את התמונה שהיתה מקובלת במחקר על מה שהתחולל בחסידות לאחר פטירת המגיד ממזריטש, ומציירים את ר' לוי יצחק מברדיטשב כבכיר בין תלמידי המגיד; זה שבידו הופקדו כתבי המגיד, ואשר רבים מהאדמו"רים בני הזמן שיחרו את קרבתו וראו בו דמות סמכותית אשר יכולה להכריע מחלוקות וליַשר הדורים. מעמדו הבכיר משתקף גם בכתבי המתנגדים המתייחסים אליו כאל ראש חבורת החסידים.

פרופ' אברהם־יצחק (ארתור) גרין כותב על דמות הצדיק ב"קדושת לוי": עמדת ר' לוי יצחק מברדיטשב כדיאלוג עם עמיתיו סביב שולחנו של המגיד. ההשוואה חושפת חילוקי דעות מהותיים בתפיסת הצדיק ובשאלה האם מודל הצדיקות שאפיין את מנהיגותו ואת דמותו של המגיד ממזריטש הולם גם את הדור של תלמידיו, או שמא מדובר בדור חדש, ארצי יותר ורוחני פחות, הדורש מודל מנהיגותו הקשוב לדרישות הדור הזה ונותן מענה לצרכיו.

לעומת שני המאמרים הקודמים העוסקים במנהיגותו של ר' לוי יצחק הלכה למעשה, מאמרו של ד"ר אור נ. רוז על משה וההנהגה החסידית בהגותו של רבי לוי יצחק מברדיטשב מוקדש לדיון במנהיגות כסוגיה הגותית במשנת ר' לוי יצחק. הוא מוצא במכלול הגדול של הדרשות הדנות במשה רבנו את דרכו של ר' לוי יצחק לעצב ולהציג את המודל הראוי להנהגה של הצדיק החסידי.

פרופ' משה אידל במאמרו אותיות לבנות: מהשקפותיו של ר' לוי יצחק מברדיטשב להרמנויטיקה הפוסט־מודרנית עוקב אחרי נוכחותו המפתיעה של ר' לוי יצחק בקרב דבריהם של הוגים פוסט־מודרניים בולטים כז'אק דרידה, אומברטו אקו וג'ורג' שטיינר. בתוך הדברים הוא דן במושגים 'אותיות לבנות' ו'תורה חדשה' בכתיבתו של ר' לוי יצחק, ובגלגוליהם בהגות מודרנית ופוסט־מודרנית. אידל מעלה שלחסידות היתה תרומה, גם אם צנועה, להרמנויטיקה המודרנית והפוסט־מודרנית, למרות חוסר ההבנה שגילו הוגים אלו למשנה החסידית המקורית שהיתה מוכרת להם אך ורק דרך כתיבתו של גרשום שלום והדרך המסוימת שבה הוא קרא את הקבלה ואת החסידות.

הרב ד"ר שחר רחמני במאמרו סנגורן של ישראל: היסוד ההגותי לסנגוריה של ר' לוי יצחק על ישראל בכתבי המהר"ל מפראג רואה בלימוד הזכות שמאפיין את דרכו של ר' לוי יצחק לא רק מידה ראויה ועין טובה אלא השקפה הגותית שלמה בעלת שורשים במשנת המהר"ל מפראג. ההשוואה לדברי המהר"ל חושפת ומחדדת את האופן המסוים שבו פיתח ר' לוי יצחק סוגיה זו שהפכה למאפיין המובהק ביותר של דמותו.

נתנאל לדרברג מתייחס במאמרו משחק ותיאטרליות אצל רבי לוי יצחק מברדיטשב על רקע תורת המגיד ממזריטש להיבט התיאטרלי והקרנבלי באישיותו של ר' לוי יצחק, וזאת על רקע הבנתו את תפיסת השעשוע והמשחק בעולמו של המגיד ממזריטש. לדרברג טוען שר' לוי יצחק רואה את המשחק והתיאטרון כמייצרים מציאות דמיונית, המהווה מעין מראה למציאות אלטרנטיבית ממשית.

פרופ' צבי מרק מקדיש את מאמרו דין תורה עם האל: הצדיק כסנגור, כתובע וכדיין לקבוצת סיפורים המתארת את ר' לוי יצחק כדיין וכשופט העורך דין תורה לבורא עולם ומוציא את האל חייב בדינו. לתמה, צדיק הדן את האל בדין תורה, הופעות רבות ומגוונות הן בסיפורת החסידית והן בספרות החדשה בעברית וביידיש, חלקן נוגעות לר' לוי יצחק וחלקן לדמויות חסידוּת אחרות. במאמר ישנו ניסיון למפות הופעות אלו ולשער את תהליכי התפתחותן. במאמר נסקרים גם דיני תורה לבורא עולם שנערכו במהלך השואה, וכן מנותח בהרחבה עיבוד חדש לסיפור חסידי על דין תורה לבורא עולם, עיבוד שנכתב בגטו ורשה בשנת תש"ב, שרד את התופת ונשמר בארכיון עונג שבת.

במאמר ה'קדיש' של ר' לוי יצחק מברדיטשב וגלגוליו מראה ד"ר זאב קיציס ששיר זה הפך למיתוס: יצירות ופואמות רבות נכתבו בהשראתו וגרסאות מוזיקליות רבות שלו הושרו והוקלטו. המאמר סוקר גרסאות שונות של היצירה, ומבחין בין שתי תקופות בתולדותיה - עד מלחמת העולם השנייה, ולאחריה. קיציס מראה כי בשיר זה הצליח ר' לוי יצחק לגעת בנקודה עמוקה, שאִפשרה לאנשים שונים בזמנים ובמקומות שונים למצוא בשיר אמירה חשובה ורלוונטית, כל אחד בהתאם לתקופתו ולנסיבות חייו.

מחקרם המקיף של מיכאל לוקין ומתן ויגודה, החותם את הקובץ, דרי מעלה עם דרי מטה: ניגוני ר' לוי־יצחק מברדיטשב בפרספקטיבה היסטורית מוקדש למכלול הניגונים המיוחסים לר' לוי יצחק מברדיטשב. המחקר שואל שאלות על אסתטיקה ומשמעות, ומנסה להשיב עליהן באמצעות ניתוח מוסיקולוגי של מספר ניגונים - הנבחנים הן במבט סינכרוני, כפי שהם מתועדים כיום, והן במבט דיאכרוני, העוקב אחר התפתחותם ואחר דרכי מסירתם. המחקר בודק את מהימנות הייחוס של הניגונים לר' לוי יצחק בעזרת בדיקה של שפתם המוסיקלית ולכידות הסגנון ובחינת הזיקות בינן לבין הגותו הדרשנית של ר' לוי יצחק, כמו גם בעזרת עובדת שמירתם בזיכרון הקולקטיבי בפזורה גיאוגרפית רחבה ובגרסאות רבות ושונות. לאימות הייחוס לר' לוי יצחק ישנן גם השלכות רבות עניין על התפישות האסתטיות שאפיינו את הפולקלור המוסיקלי באותה התקופה ועל דרכי הביטוי של אותן תפישות במילים ובצלילים.

לספר מצורף דיסק, הכולל עשרים ושבעה ביצועים של ניגוני רבי לוי יצחק מברדיטשב הנידונים במאמר. שבעה עשרה מתוכם הם הקלטות ארכיוניות, חלקן נדירות ועתיקות, אשר עברו עיבודי צליל. להקלטות אלה נוספה הקלטה מיוחדת שנעשתה בעבור הקתדרה עם זמר הבריטון גיא פלץ אשר מבצע עיבוד של מוריס ראוול לניגון "מאירקע מײַן זון". תשעת הביצועים הנוספים הם עיבודים שנעשו במסגרת פעילות משותפת עם המחלקה למוזיקולוגיה באוניברסיטת בר אילן. את היצירות עיבדו סטלה גוטשטיין, נדב אמיר־הימל ועדו עקוב, בהנחייתם של מיכאל לוקין וד"ר שי כהן, כל אחד על פי דרכו וסגנונו.

העורכים:
צבי מרק
ורועי הורן
קיץ תשע"ו

הדרמה של ברדיטשב

ר' לוי יצחק ועירו*

יוחנן פטרובסקי־שטרן

בזיכרון היהודי העממי, לוי יצחק בן מאיר (1740־1810), הרבי מברדיטשב, מוצג כגיבור המושלם, מגן עמו, סנגורם של ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, ידידם של פשוטי העם, ו"אהוב סיפורי העם החסידיים".¹ הוא, ולא רבי אברהם יהושע השל מאפטא, רבה של מז'יבוז' הסמוכה (מדז'יבוז' - ברוסית; מדז'יביז' - באוקראינית), שכתב את ה"אוהב ישראל" ואף נקרא כך על שם ספרו. מדוע זכה דווקא לוי יצחק להערכה ולפופולאריות כאלה?

אמנם, הוא היה הצדיק הראשון, אם כי לא היחיד, שנבחר להיות רב ראשי של עיר. אך במבט משווה עם מנהיגים חסידיים אחרים השאלה עולה ביתר שאת: הוא לא יסד חצר חסידית וגם לא שושלת ארוכת ימים; הוא אף לא נרדף ולא נאסר על־ידי המשטרה הרוסית, כמו ישראל מרוז'ין; הוא גם לא מת על קידוש השם, כמו תלמידו משה צבי מסאבראן שטיפל ביהודים חולים בזמן מגפת הכולרה בדרום אוקראינה; וכמו כן, לוי יצחק לא יכול היה להתגאות ב"ייחוס" שלו כמו אפרים מסדילקוב (סודילקיב - באוקראינית) - נכדו של הבעל שם טוב; המתנגדים רדפו את יעקב יוסף מפולנאה לא פחות מאשר את הרבי מברדיטשב, וגירשו את הראשון משרגרוד (שארגורוד - ברוסית) ואילו את השני מפינסק.

זאת ועוד: הפנקסים בני התקופה של חברות בעלי מלאכה ושל חברות גמילות חסדים בפודוליה ובוולין משקפים לעתים קרובות את ההשפעה שהיתה לצדיקים על פעילותו של השלטון העצמי היהודי. ברם, מבדיקת מקורות הרקע הללו עולה שהם מכילים מידע מועט להפליא ביחס ללוי יצחק. על־פי הפנקסים מהמאה התשע־עשרה, שמשון משפייטובקה² ואברהם יהושע השל נהנו מהשפעה ופופולאריות גדולות בהרבה בסביבות ברדיטשב מאשר לוי יצחק.

ולבסוף, שתדלנותו של שניאור זלמן מלאדי אצל השלטונות הרוסיים לטובת היהודים היתה גדולה בהרבה מאשר זאת של לוי יצחק. כך, על רקע המנהיגים החסידיים בני זמנו, לוי יצחק נדמה כממוצע ולא כריזמטי במיוחד. אולם, תהילתו האגדית עולה בהרבה על הפופולאריות של מנהיגים חסידיים אחרים. זו היא החידה הניצבת בפני ההיסטוריון הבא לחקור את לוי יצחק.

אחת הדרכים לנסות לפתור את הבעיה הזו היא לבחון את הסביבה החברתית והתרבותית שבה פעל לוי יצחק - העיר ברדיטשב (ברדיצוב - בפולנית; ברדיצ'יב - באוקראינית). הגורמים החברתיים הם אלה - בין השאר - המגדירים את הרקע שעיצב, לעתים קרובות, את דמות הצדיק ומקומו בזיכרון העממי ובפולקלור. הזיכרון העממי היהודי קשר את לוי יצחק באופן הדוק לברדיטשב ולא לז'ליכוב או לפינסק, שם כיהן במשרות רבניות קודמות, אף אם לתקופות קצרות יותר, ולכן מאמר זה יתמקד במקורות ההיסטוריים הקשורים לעיר זו.³

במאמר זה ננסה אפוא לשחזר את ברדיטשב במפנה המאה התשע־עשרה, על מנת לענות על השאלה האם ההתפתחות החברתית־כלכלית והתרבותית של העיר היתה קשורה באופן כלשהו עם הכריזמה של לוי יצחק, שבילה שם את עשרים וחמש השנים האחרונות לחייו.

המחקר הנוכחי מבוסס על עבודה ארכיונית נרחבת בארבע ארצות: פולין, רוסיה, אוקראינה וישראל. התעודות העוסקות במשפחת רדז'יוויל לקוחות מהארכיון המרכזי לתעודות עתיקות בוורשה - AGADא (Archiwum Główny Akt Dawnych). המקורות המתייחסים להיסטוריה החברתית והכללית של ברדיטשב (ברדיצ'יב בימינו) הם בעיקר מהארכיון הממלכתי של מחוז קייב בקייב DAKOא (Derzhavnyi arkhiv Kyivs'koi oblasti) ומהארכיון הממלכתי המרכזי של אוקראינה בקייב TsDIAUא (Tsentral'nyi Drezhavnyi istorychnyi arkhiv Ukrainy). ההתכתבות בין הצארים הרוסיים לבין משפחות המגנאטים הפולנים טרם שנת 1800 לקוחה מהארכיון הממלכתי הרוסי לתעודות עתיקות במוסקבה RGADAא (Rossiiskii gosudarstvennyi arkhiv drevnikh aktov). קובלנות של הקהילות היהודיות שהוגשו לממשל הרוסי ופרוטוקולים של ישיבות הסנאט לקוחים חלקם מהארכיון ההיסטורי הממלכתי הרוסי בסנט־פטרבורג RGIAא (Rossiiskii gosudarstvennyi istoricheskii arkhiv) וחלקם מהארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים (CAHJP).

ראוי אולי לציין, שהחלטתי לחפש תיעוד רקע עירוני על מנת לשחזר את דמותו של לוי יצחק היתה ניסיון לפיתוח נוסף של מיומנותו של משה רוסמן שהודגמה בספרו על דמותו ההיסטורית של הבעש"ט.⁴

ברדיטשב: ראשונה בין שוות
בדומה לערים רבות אחרות בתחום המושב, ברדיטשב היתה עיירה: כלומר עיר פולנית פרטית, שהיתה בבעלותו של מגנאט.⁵ המגנאט הפולני טישקייביץ ייסד בשנת 1626, אחרי שנפדה מהשבי הטאטרי, מנזר קתולי בעיירה הקטנה ברדיטשב, שישמש גם כמבצר. בסופו של דבר המנזר הפך להיות אתר קדוש שבו שמורים שרידיו של תיאודור הקדוש (הידוע גם כלוחם־מרטיר של טריון, ראשית המאה הרביעית) ובו גם האיקונין מחולל הנִסים של מרים הבתולה. בשנת 1753 שלח האפיפיור בנדיקטוס הארבעה־עשר פיסות מדגלו של אנדריאוס הקדוש הלוחם כמתנה למנזר, שהפך לאחד ממקומות העלייה לרגל החשובים ביותר לקתולים במזרח פולין, הודות לשרידים הקתוליים הייחודיים המצויים בו. ההתיישבות היהודית בעיר החלה, מבחינה חוקית, כאשר היהודים קיבלו את כתבי־הזכויות הראשונים שלהם, שהבטיחו את זכות המסחר ואת הזכות לייצר ולמכור אלכוהול (זכות הפרופינציה), מידי המגנאטית והיזמית ברברה רדז'יוויל (1521־1551), שכונתה "טילראן בחצאית".⁶

בשנת 1793, בעקבות החלוקה השנייה של פולין, עברה העיר לסמכותו של השלטון הרוסי, אך לא איבדה את מעמדה כעיר פרטית. השיטה הפולנית של ערים בבעלות פרטית שרדה ארבע מרידות פולניות נגד השלטון הרוסי, ובוטלה רק בשנות השישים המאוחרות של המאה התשע־עשרה. במהלך רובה של המאה התשע־עשרה, הרבה אחרי חלוקות פולין, נותרה אפוא ברדיטשב בבעלותו של המגנאט, כפי שנותרו תחת שלטונו שמונה ערים אחרות גדולות יותר ו־347 עיירות באזור. העיר נותרה רכושה של משפחת רדז'יוויל במהלך המאה התשע־עשרה, כאשר חלקים ממנה נרכשו על־ידי האוצר הרוסי, משפחת טישקייביץ' והאציל הרוסי רוקאבישניקוב. השליטים הבינו היטב את מרכזיותה של ברדיטשב ואת חשיבותם של בעלי העיירה. בשנת 1791 ביקרו הרוזן נורד (מי שעתיד להיות פאוול הראשון, אשר שלט בשנים 1796־1801) יחד עם רעייתו אצל הנסיך רדז'יוויל. המלך הפולני האחרון, סטניסלב אוגוסט, ביקר אצלו גם כן, ובשנת 1833 קיבל רדז'יוויל את פניו של הצאר ניקולאי הראשון.⁷

בניגוד לאגדות המאוחרות יותר, שתיארו את העיירה ברדיטשב כעוד כתרילובקה מזוהמת, מכוערת, נחשלת וגוססת,⁸ החל משנות השמונים של המאה השמונה־עשרה עד לשנות הארבעים של המאה התשע־עשרה, ברדיטשב היתה המרכז המסחרי והכלכלי המפותח ביותר בפולין המזרחית, ומפותחת במידה שווה למרכזים המסחריים במרכז אירופה.⁹ אמנם, במונחים של אוכלוסייה יהודית לא היתה ברדיטשב משמעותית ביותר. במחצית המאה השמונה־עשרה הקהילה היהודית שלה מנתה כחמישה־עשר אחוז מאוכלוסייתה של ברודי או של לבוב, כחמישים אחוז מאוכלוסייתה של לובלין, וכשבעים וחמישה אחוז מאוכלוסיית היהודים של מז'יבוז ושארגרוד הסמוכות. מבין 24 ערים פולניות שמנו 1,500־2,000 יהודים ברדיטשב היתה במקום ה־21 מבחינת אוכלוסייתה היהודית, עולה רק על קרוטושין, קומרנו וקורצ'ין. אולם, לפני שמערכת מסילות הברזל הפכה אותה ללא רלוונטית בשנות השישים של המאה התשע־עשרה, ברדיטשב גדלה במהירות רבה, ועד שנות השמונים של המאה השמונה־עשרה הפכה לצומת מסחר מרכזי שחיבר את פולין עם תורכיה ואת אוסטריה עם רוסיה. היריד השנתי של ברדיטשב, שיוסד בשנת 1765 היה היריד הגדול ביותר באזור הספר של פולין (kresy). והיהודים שלטו על 85־94 אחוזים של המסחר הנזכר. כמו כן, בשנת 1765, בתוספת ליריד המרכזי הנזכר, קיבלו בעלי העיירה - משפחת רדז'יוויל, את הזכות לייסד עוד עשרה ירידים נוספים בעיר. נפח המסחר ביריד של ברדיטשב גדל בהתמדה והגיע לשיא של 5,833,000 רובל בשנת 1832.¹⁰ חברות מסחריות ובנקים מרכזיים, כגון: אפרוסי, גורביץ' וטרכטנברג עברו לאודסה בשנות החמישים של המאה התשע־עשרה רק אחרי שפרחו בברדיטשב מוקדם יותר במהלך מאה זו.¹¹

במפנה המאה השמונה־עשרה הפכה ברדיטשב גם למעוז תעשייתי (במיוחד של טקסטיל). בעלי המלאכה של ברדיטשב אורגנו בגילדות יהודיות חוקיות למחצה, שבתי הכנסת של בעלי מקצועות מסוימים, חברות בעלי־מלאכה, ומניינים שונים שימשו כמרכזיהן.¹² בשנת 1781 עסקו במסחר קרוב ל־30% מיהודי המקום. שבעה סוחרים יהודים היו בעלי מונופול מוחלט על סחר הבגדים של ברדיטשב.¹³ כבר במאה השבע־עשרה התאחדו החייטים בחברת בעלי־מלאכה, שקיבלה כתב־זכויות מבעלי העיר, ושקידמה את ההצלחה הכלכלית של חבריה לנקודה שבה בעלי העיר הרשו להם לפעול באופן עצמאי, מחוץ לפיקוחו של הקהל.¹⁴ ברדיטשב, בדומה לוורשה, היתה במקום מפתח לספקי הצבא הרוסי, שאחד מהם - ברנשטיין, היה ספק מוצרי טקסטיל של הצבא. הבנקאי הרוסי־יהודי הראשון - ישראל הלפרין, שבני זמנו הכירו אותו על פי שמו ושם אביו "ישראל יעקבלביץ'" ביסס את עצמו בברדיטשב. כתוצאה מהתפתחותה הכלכלית של העיר החל משנת 1789 ועד שנת 1849 גדלה אוכלוסייתה פי 14: מ־1,951 איש בשנת 1781 ועד ל־28,637 בשנת 1849. יתר על כן, נראה כי בעשור הראשון של המאה התשע־עשרה כל עזיבה של ברדיטשב נתפסה כשערורייתית. למשל, כאשר נתן שטרנהרץ, "לבלר החצר" לעתיד לבוא של רבי נחמן מברסלב, העביר את משפחתו לברסלב בשנת 1802, החלטתו עוררה מחאה משפחתית ממושכת.¹⁵

במהלך כהונתו של לוי יצחק ומיד לאחריה, משנות השמונים של המאה השמונה־עשרה עד לשנות השלושים של המאה התשע־עשרה בקירוב, הפכה ברדיטשב לבירה הכלכלית הבלתי מוכתרת של האזור. אף על פי שהיא עדיין נותרה שטעטל בעלת תשתית של עיר פולנית פרטית, פעלה ברדיטשב החל מאמצע המאה התשע־עשרה כמרכז עירוני תוסס, ונכחו בה כמעט כל השכבות החברתיות של הקיסרות הרוסית. היו בעיר 152 בתי אבן פרטיים ו־1,789 בתי עץ. היה בעיר בית חולים נוצרי ובו 30 מיטות ובית חולים יהודי ובו 48 מיטות (100 לפי דיווחים אחרים). היו בה 250 זכרים ו־237 נשים ממעמד האצולה (בעיקר שלכטה קתולית ענייה), 71 אנשי כמורה קתולים ואורתודוכסים יחדיו עם בני משפחותיהם, 17 נזירים ו־7 נזירות, 111 חיילים בדימוס, 56 גברים ו־63 נשים בעלי אזרחות של כבוד בעיר (pochetnye grazhdane goroda),א 3 איכרים ו־20 איכרות חופשיים, 399 צמיתים ו־474 צמיתות, ו־21 זרים רשומים. בקרב אנשי הצבא שחנו בעיר היו: שני גנרלים, שני קציני מטה, 894 חיילים, 82 אנשי יחידה שלא היו יותר בשירות פעיל (invalidnaia komanda),א 23 קאנטוניסטים - 1,050 אנשים בסך הכול. מחוץ לחיילים בודדים ואחדים מהקאנטוניסטים הם היו בעיקר נוצרים. בה בעת היו בעיר 407 סוחרים ו־55 סוחרות וכן 11,675 גברים ו־12,683 נשים מהמעמד העירוני - בעיקר יהודים. ברדיטשב מנתה בסך הכול 29,374 תושבים בשנת 1844, כאשר היהודים היוו כ־78% מכלל התושבים.¹⁶

בטרם החלו השלטונות לחזק את מעמדן הכלכלי של קייב ושל ז'יטומיר במטרה להחליש את ברדיטשב שהתגלתה כתחרותית מדי, ברדיטשב תפסה מקום מזהיר בכלכלת האזור, כעיר היחידה מבין שלוש ערי הירידים במרכז אוקראינה שהוענקה לה על־ידי השלטונות הזכות לקיים מספר ירידים בני שבוע ימים (שתי הערים האחרות היו בלטה ונובי־מירגורוד). השוק בברדיטשב היה מפורסם במזרח אירופה כמו השווקים של לייפציג במרכז אירופה וניז'ני־נובגורוד ברוסיה המרכזית. אפשר היה לרכוש שעווה, כלי ברזל ונחושת, כלי חרס, חרסינה, נייר, בדיל, טקסטיל (אריגים, קטיפה, כותנה וטיק), ג'ינג'ר, פלפל, אלמוגן, קפה, אווזים, תרנגולות, ברווזים, מלח, בקר, כבשים, עור, שומן חזיר, דגים, בגדים ועץ. כאשר השוק המקומי היה כבר בירידה הוא עדיין הניב כ־2,000,000 רובל כסף.

הסחורה הובאה מחו"ל: פריס, לייפציג, דנציג (גדנסק), פרנקפורט, וינה, למברג (לבוב), ברודי; מרוסיה המרכזית - חרקוב, אסטראחאן, ניז'ני־נובגורוד ומוסקבה; וגם מהערים האוקראיניות קייב, מחנובקה, בלטה, אומן, מז'יבוז', סטארי־קונסאנטינוב וקוריץ. בדו"ח שכתב מושל ווהלין הודגש כי "התעשייה החשובה ביותר של העיר היא העברות כסף ושטרי חוב (Wechsel) על־ידי סניפי בנק וסחר סיטונאי בטקסטיל ובמזון מעושן".¹⁷ המסמכים הרוסיים הרשמיים מתייחסים לירידים בברדיטשב כ"מפגשים גדולים" של סוחרים זרים.¹⁸ ירידים שנתיים, כגון זה שהתקיים בחג העלייה לשמים של הבתולה בחודש אוגוסט, נקבעו כך שלא יפלו על יום השבת, דבר שמדגיש פעם נוספת את התפקיד המכריע ששיחקו היהודים בכלכלת העיר.¹⁹ אפילו לאחר שקיעתה של ברדיטשב טען מושל מחוז קייב כי כל המסחר באוקראינה המרכזית התרכז בקייב ובברדיטשב, ושבקייב התקיים יריד שנתי אחד בלבד, שעה שבברדיטשב התקיימו שני ירידים שנתיים.²⁰ יהיו אשר יהיו הדיכוי, המיסוי היתר והאמצעים האחרים שנקטו בהם בעלי העיר ושבהם נדון להלן, בכל זאת היו בברדיטשב, עד לשנות הארבעים המאוחרות של המאה התשע־עשרה, 12 סוחרים יהודים מהגילדה הראשונה, 15 מהגילדה השנייה ו־343 מהגילדה השלישית, כולל המשפחות העשירות ביותר של ישראל הלפרין, יוסף הלפרין, משפחת אפרוסי, משפחת טרכטנברג, משפחת אורטנברג ומשפחת צ'רבוניינקו.²¹

ברדיטשב היתה בעלת קשרים חזקים באופן יוצא דופן עם הקיסרות ההבסבורגית. בשנות התשעים המאוחרות של המאה השמונה־עשרה רוב היהודים שחצו את גבול הקיסרות הרוסית מכיוונה של אוסטריה הכריזו שהם נוסעים לווהלין או ישירות לברדיטשב.²² בשנת 1796 כמעט כל הסוחרים שהגיעו מאוסטריה נסעו לברדיטשב על מנת לסחור במוצרים או בחומרי גלם.²³ לפי המידע הלקוח מביקורת הדרכונים, נסעו היהודים בין ברודי וברדיטשב גם על מנת לבקר קרובי משפחה ולא רק לשם מסחר. משפחות העילית מברדיטשב ומברודי חיזקו את קשרי המשפחה שלהם באמצעות נישואים מוסדרים בין ילדיהן. חלופת המכתבים - כשלושים מכתבים בחודש בקירוב, שהועברו בדואר באופן רשמי בשנות העשרים המאוחרות של המאה התשע־עשרה, בנוסף למספר בלתי ידוע של מכתבים שנשלחו באפיקים פרטיים - גם היא מעידה על הקשרים ההדוקים בין ברדיטשב לבין הסוחרים האוסטריים, כולל בתי מסחר כגון: זקס, פופר, אדלברג וגולדפלד.²⁴

לא רק המסחר לבדו עשה את ברדיטשב לאיתנה כל כך מבחינה כלכלית, ברבע הראשון של המאה התשע־עשרה הקימו יהודים ביחד עם נוצרים מקומיים מבשלת שיכר (בירה, יין שרף, וודקה וכו'), עשרות יקבים, חמישה בתי חרושת לייצור סבון, בית חרושת אחד לנרות ושלושה בתי חרושת ללבנים, בית מלאכה אחד לייצור שעווה, בית מלאכה אחד לייצור חמאה, שלושה בתי ייצור למחטים, שש־עשרה סדנאות לייצור כובעים, ושני בתי ייצור למראות. ברדיטשב הצטיינה גם בייצור מוצרי סדקית. יצרני הסדקית היהודים המוכרים ברוסית כ־pozumentshchiki וביידיש בתור שמוקלרים, הקימו את הגילדה הראשונה לייצור סדקית (zolotoshveinyi tsekh) בקיסרות הרוסית.

הכלכלה המשגשגת הביאה בעקבותיה גם עלייה ברמת הפשיעה. ברדיטשב נודעה לשמצה בקרב השלטונות הרוסיים במעשי השוד שהתחוללו בה, ברצח של סוחרים נוסעים עשירים, בזיוף שטרי חוב, בפשיטות על מסבאות ופונדקים ובחבורות פשע עם יכולת ניידות לא שגרתית. רמת שחיתות גבוהה במיוחד בקרב העילית השלטת שימשה כתוספת ססגונית לתמונה הנזכרת. בעלי העסקים היהודים העולים השתוקקו לתגמל את השלטונות באופן נדיב בתנאי שהמונופולים על חכירות (כולל המס על בשר כשר) יישארו בידיהם - הם שיחדו את הפקידים בעלי המשכורות הנמוכות עד לרמת מושל המחוז, כך לפי דיווחי המשטרה והמודיעים.²⁵ באחד מדוחות המשטרה נאמר: "זקני העיר [היהודים] של ברדיטשב שדדו את הסוחרים והתחלקו בכסף עם מפקד המשטרה המקומית".²⁶ השוטרים של ברדיטשב חלקו לכאורה בהכנסות עם מספר סוכני מסחר יהודים שנהנו ממסים דרקוניים שהם הטילו על סוחרים נכנסים.²⁷

השלטונות הרוסים החשיבו את ברדיטשב לא רק כ"איתנה" אלא גם כ"מעבר להישג ידם של החוק ומערכת בתי המשפט".²⁸ היתה הילה של מסתורין סביב ברדיטשב, לא רק בגלל הקהילה החסידית הגדלה שלה וסחר ההברחות המוצלח, אלא גם הודות לשמועות אודות חייה החשאיים והמחתרתיים של העיר. כוונתי להלשנות ביחס למערכת מנהרות ומרתפים המקשרים את העיר במערכת תת־קרקעית סודית אחת, הלשנות שהרגיזו את השלטונות הרוסיים. הם ארגנו מספר בדיקות, מצאו את המנהרות אבל לא מצאו כל פעילות חשאית.²⁹ השמועות ביחס למנהרות הללו שרדו את ימי השלטון הצארי ואף את ימי השלטון הסובייטי ומצאו את דרכם לספרות האוקראינית הפוסט־מודרנית.

יהא אשר יהא התפקיד המאחד של המנהיגות היהודית בעיר, ברדיטשב היתה רחוקה מלהוות קהילה יהודים מאוחדת: כל גילדת חייטים או בנקאים וכל מניין או חבורה של בעלי־מלאכה שאפו להקים בית כנסת משלהם. בשנות העשרים המאוחרות של המאה התשע־עשרה היו 1,329 בתים בבעלות יהודית, 59 בתי מדרש (72 עד אמצע שנות הארבעים), שישה בתי כנסת, וקלויז אחד (בית כנסת חסידי). עד לאמצע המאה התשע־עשרה היו 31 ישיבות בברדיטשב ובהן 2־6 תלמידים בכל אחת, ברובן היו 3־4 תלמידים.³⁰ בעוד שהמוסדות הללו ללימודי תלמוד גבוהים לא היו מרשימים במיוחד, היו גם 283 חדרים שבהם היו 129 מלמדים שלימדו 2,792 תלמידים.³¹ בשנות הארבעים של המאה התשע־עשרה היו למעלה משלושים בתי כנסת יותר מהיחס המורשה של מספר בתי־הכנסת לבתי־אב שהותר בתחום המושב (בערים אחרות החריגה לא עלתה על שניים או שלושה).³²

אנו יכולים רק לשער מהם המניעים של "הקהל" של ברדיטשב בהציעם ללוי יצחק את תפקיד הרב הראשי. ברם, דומני שהעובדה שהקהילה היהודית של העיר המשגשגת והתוססת ביותר באוקראינה, אם לא במזרח אירופה כולה, הזמינה את לוי יצחק לשמש כמנהיגה הדתי, היוותה מודל לחיקוי משמעותי ביותר לערים ולעיירות חסידיות אחרות באוקראינה. אם רבי חסידי התקבל אצל הטובים והעשירים ביותר, האם גם קהילות יהודיות אחרות אינן צריכות לשאוף להנהגה חסידית? לפיכך, קל לדמיין כיצד הרקיעה שחקים יוקרת החסידות באוקראינה של שלהי המאה השמונה־עשרה בעקבות הגעתו של לוי יצחק לברדיטשב.

ולמרות זאת, מהעובדה שלוי יצחק הגיע למקום מקלט בטוח יחסית לא משתמע שהתקופה הסוערת בחייו הסתיימה - שהרי לא מעט דברים עשויים להתרחש במשך עשרים וחמש שנות כהונה כרב בעיר אחת. אף־על־פי־כן, רוב החוקרים מניחים שהתקופה הסוערת בחייו אמנם הסתיימה, ולכן ההתרכזות בלימוד תולדות חייו מתחלפת בניתוח התיאולוגיה שלו. כך, רוב המחקרים העוסקים בלוי יצחק נחלקים לשני חלקים, החלק הראשון הוא החלק הביוגרפי (טרם הגעתו לברדיטשב) ואילו השני תיאולוגי (בתקופת ברדיטשב), ומתעלמים מן ההיבט של תולדות העיר ברדיטשב עצמה, שהיה לו ללא ספק השפעה ישירה על עשרים וחמש שנות חייו האחרונות של לוי יצחק.

הערות

1* מאמר זה הינו גרסה מתורגמת, מתוקנת, מורחבת, מותאמת וערוכה מחדש של מאמר קודם שלי. ראו: Yohanan Petrovsky-Shtern, 'The Drama Of Berdichev: Levi Yitshak And His Town', Polin 17 (2004), pp. 83־94. המאמר נכתב בהשראת הסמינר של ערבי יום שני של ארט (ארתור) גרין על קדושת לוי, שהתקיים באוניברסיטת ברנדייס בשנים 1996־2000. תרגום: יהודית קליק.

A. Green, Tormented Master: A Life of Rabbi Nahman of Bratslav (Woodstock, 1992), p. 95; S. A. Horodetsky, Leaders of Hasidism (London, 1928), p. 46; M. J. Luckens, 'Rabbi Levi Itzhak of Berdichev', Temple University, Ph.D. thesis, 1974, pp. 95־6; David Shapiro, 'Levi Itzhak of Berditchev (Prolegomen)', in L. Jung (ed.), Men of Spirit (New York, 1964), p. 412.

2 רבי יעקב שמשון היה מנהיג חסידי בולט, תלמידו של רבי פנחס מקוריץ ושל רבי דב בר ממזריטש וחסידו של רבי ברוך ממז'יבוז' - נכדו של הבעש"ט. ברבע האחרון של המאה התשע־עשרה שימש כרב קהילות בסלבוטה, אומן ושפיטובקה. עליו ראה: Yohanan Petrovsky-Shtern, 'Hasidim, Havurot, and the Jewish Street', Jewish Social Studies, vol. 10, no. 2 (2004), pp. 20־54, esp. 33; חיה שטימן־כץ, ראשיתן של עליות חסידים, ירושלים 1987, עמ' 29־30, 110; יצחק אלפסי, הרב מאפטה: בעל אוהב ישראל, ירושלים 1981, עמ' 40.

3 הביוגרפיה של לוי יצחק, ובמיוחד הניתוח של כהונתו בת הקרוב לעשרים וחמש שנים בברדיטשב, עדיין מחכים להיכתב. רוב המחברים מחלקים את חייו של לוי יצחק לשניים, כאשר החלק הראשון מתואר בתור תקופה של רדיפה אחת ממושכת ואילו השני כתקופה יציבה ומאושרת שהופרעה לזמן קצר על־ידי הדיכאון שממנו סבל בשנת 1793, הסכסוכים סביב רבי נחמן מברסלב בשנים 1802־1803 ומות בנו מאיר בשנת 1806. בין המקורות העוסקים בהיבטים השונים של הביוגרפיה של לוי יצחק ישנם מעטים בלבד שראוי להזכירם. לניתוח עמדתו של לוי יצחק בין החסידים למתנגדים ראה: S. H. Dresner, Levi Yitzhak of Berditchev: Portrait of a Hasidic Master (New York, 1974), pp. 8־26, 36 ff; חיים ליברמן, 'סדר הרבנות של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב', בתוך ספרו אהל רח"ל, ניו־יורק 1980, עמ' 66־69; גדליה נגאל, 'קהילות פינסק־קרלין בין חסידות להתנגדות', בתוך: צדיק ועדה, עורך: דוד אסף, ירושלים 2001, עמ' 338־341; W. Z. Rabinowitsch, Lithuanian Hasidism from its Beginnings to the Present Day (London, 1970), pp. 25־40; A. Rapoport-Albert, Hasidism Reappraised (London and Portland, 1996), index; מרדכי וילנסקי, חסידים ומתנגדים, ירושלים תש"ל, כרך א', עמ' 122־131; שמעון דובנוב, תולדות החסידות, תל אביב 1944, עמ' 151־153, 193־204, 309־312. מנהיגותו החברתית והקהילתית של לוי יצחק בהקשר הרפורמות השלטוניות שכוונו כלפי היהודים בפולין שטרם החלוקות וברוסיה נידונה אצל: ישראל הלפרין, 'רבי לוי יצחק מברדיצ'ב וגזירות המלכות בימיו', בתוך: יהודים ויהדות במזרח אירופה, ירושלים 1968, עמ' 340־347. ניתוח ראשוני של מספר סוגיות מרכזיות בפילוסופיה של לוי יצחק מצוי אצל: Shapiro, 'Levi Itzhak of Berditchev (Prolegomen)', pp. 405־14; וראה גם: Luckens, 'Rabbi Levi Itzhak of Berdichev', pp. 58־96; שמואל אבא הורודצקי, החסידות והחסידים, ב', עמ' 73־96. לניתוח תפקידו של לוי יצחק בהכנסתם של טקסי תפילה חסידיים ראה: G. Dynner, '"Men of Silk": the Hasidic Conquest of Polish Jewry, 1754־1830', Brandeis University Ph.D. thesis, 2001, pp. 58־60. בין הספרים ההגיוגרפיים המסורתיים המכילים מידע חשוב, הראויים ביותר לציון הינם: ישראל ארליך, רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, תל אביב 1986; יצחק שאסטיק, ספר מליץ יושר: פון דעם הייליגען צדיק מפורסם דער גרויסער ממליץ טוב אויף יעדין יודען, רבי ר' לוי יצחק פון בארדיטשוב, לבוב, ללא תאריך; שלום גוטמאן, תפארת בית לוי, יאסי 1909. מידע ביוגרפי נוסף מפוזר בין המקורות הראשוניים החסידיים. לתיאור הדיכאון שבו לקה לוי יצחק ראה: יצחק איזיק מקומרנה, אוצר החיים והיכל הברכות, לבוב 1864, עמ' 20־52. להבנתו של לוי יצחק את התפילה החסידית ראה: אגרת הקודש, בתוך: אלימלך מלז'נסק [לז'ייסק], נעם אלימלך, ירושלים 2001, עמ' 455־467.

4 משה רוסמן הציג את דיוקנו של הבעל שם טוב כאיש הממוקם במסגרת זמנו ומקומו, על סמך תעודות בנות הזמן של מז'יבוז' במאה ה־18. ראה: משה רוסמן, הבעש"ט מחדש החסידות (מאנגלית: דוד לוביש), ירושלים 1999, עמ' 220־262.

5 "מגנאט" הינו חבר בשכבה העליונה של האצולה הפולנית בעלת האדמות.

6 A. Sajkowsky, Od Sierotki do Rybeńki: W kręgu radziwiłłowskiego mecenatu (Poznan, 1965), p. 158.

7 TsDIAU, f. 486, op. 3 (1865), spr. 335 ("Po isku chinovnika Tamochkina," 1865), ark. 105־106.

8 לניתוח הדימויים הספרותיים של ברדיטשב ראה: M. Krutikov, 'Berdichev in Russian-Jewish Literary Imagination: From Israel Aksenfeld to Friedrich Gorenshteyn', in G. Estraikh and M. Krutikov (eds.), The Shtetl: Image and Reality. Papers of the Second Mendel Friedman International Conference on Yiddish (Oxford, 2000), pp. 91־114.

9 I. Schiper, Dzieje handlu żydowskiego na zemiach Polskich (Warsaw, 1937), p. 314, 423.

10 שם, עמ' 259, 289, 314, 338, 340־341, 381, 421־426. הורודצקי מזכיר את חשיבותה של העיר אולם מחמיץ את התפקיד הייחודי ששיחקה במסחר ובשוק הכספים. ראה: החסידות והחסידים, עמ' 78.

11 M. Polishchuk, Evrei Odessy i Novorossii. Sotsialno-politicheskaia istoriia evreev Odessy i drugikh gorodov Novorosii, 1881־1904 (Moscow and Jerusalem, 2002), p. 23.

12 ראה אלכסנדר צדרבוים, דיא גיהיימניסע פון בערדיטשוב, ורשה 1870, עמ' 45־52. ראה גם את האוסף של עשרה פנקסים השייכים לחברות בעלי־מלאכה שונות שפעלו בברדיטשב של המאה התשע־עשרה, המצוי בספרייה הלאומית של אוקראינה על שם וורנדסקי, חטיבה אוריינטלית, אוסף מס' 15־21, 29־31. לפרטים נוספים ראה הרשימה הנמצאת בספר: Y. Petrovsky, Newly Discovered Pinqasim from Ansky and Harkavy Collections (Moscow, 1996)a.

13 מ. אשעראויטש, שטעטל און שטעטלעך, ניו יורק 1948, עמ' 95־96.

14 M. Wischnitzer, The History of Jewish Crafts and Guilds (New York, 1965), pp. 252־72.

15 Sto evreiskikh mestechek Ukrainy. Istoricheskii putevoditel. Podoliia, 2nd ed. (Sankt-Peterburg, 2000), p. 162.

16 DAKO, f. 1, op. 295, spr. 32792, "Statisticheskie svedeniia o Berdicheve," 1844, ark. 2־3.

17 DAKO, f. 1, op. 295, spr. 32792, "Statisticheskie svedeniia o Berdicheve," 1844. ark. 2.

18 CAHJP, HM3/9385.1 (GAPO, f. 115, op. 2, spr. 2, "Kameral'noe i topograficheskoe opisanie Letichevskogo uezda," 1812), ark. 166־170; CAHJP, HM2/9556.3 (GAPO, f. 120, op. 1, spr. 350, “Po obvineniiu Benia Maerkovicha v provoze kontrabandnykh tovarov,” 1804־1812), ark. 9.

19 TsDIAU, f. 442, op. 1, spr. 2054, ch. 1 ("Po raportu korpusa zhandarmov polkovnika Beka o raznykh proisshestviiakh, sluchivshikhsia na berdichevskoi iarmarke," 1836), ark. 1־11.

20 DAKO, f. 35, op. 14, spr. 8 ("Po predlozheniiu nachal'nika gubernii o priglashenii zemlemera," 1854־57), 118.

21 HM2/9539.5 (GAZhO, f. 694, op. 1, spr. 2, "Kniga zapisi kuptsov," 1847), ark. 2־3.

22 GARF, f. 109, 3-ia ekspeditsiia, op. 113, d. 4 ("O vydache pasportov po Volynskoi gubernii," 1828), 1־131.

23 CAHJP, HM2/9308.6 (TsDIAU, f. 210, op. 2, spr. 14, "Spisok kuptsov, proezzhavshikh cherez volochinskuiu, gusiatinskuiu i radzivillovskuiu tamozhni", 1796), 4־6.

24 CAHJP, HM2/9966.6 (GARF, f. 109, op.1 eksp./1828, d. 156, "Ob estafetakh, otpravliaemykh iz Galitsii v Berdichev," 1828)a.

25 HM2/9481.3 (TsDIAU, f. 444, op. 3, spr. 441 (B), "Delo po donosu evreia Borukha Movshiovicha Gansa o zloupotrebleniiakh po Volynskoi gubernii," 1827־1830), ark. 2־4.

26 DAKO, f. 1, op. 336, spr. 245, "Delo po zhalobe umanskikh meshchan na gorodnichego za izbienie i zloupotrebleniia pri sbore podatei", 1800, ark. 3.

27 CAHJP, HM9452.19 (TsDIAU, f. 442, op. 785, spr. 123, "Po otnosheniiu Benkendorfa o evree Berdicheva Ushere Volfe Zolkvere," 1838), 5־6.

28 TsDIAU, f. 442, op. 1, spr. 4982, ch. 1 ("Po prosheniiu Berdichevskogo evreiskogo obschestva ob okazanii sodeistvia, v uchrezhdenii v g. Berdichev nekotorykh prisutstvennykh mest," 1843), ark. 15־19.

29 TsDIAU, f. 2227, op. 1, spr. 172 ("Spravka pro doslidzhenniia pidzemellia v m. Berdychevi," 1832), ark. 1־3.

30 CAHJP, HM2/7985.1 (TsDIAU, f. 707, op. 87, spr. 2294: "Delo s polugodovymi doneseniiami o eshibotakh, sostoiashchikh v guberniiakh: Kievskoi, Volynskoi, Podolskoi Chernigovskoi i Poltavskoi," 1850), ark.4־5.

31 CAHJP, HM9465 (RGIA, f. 733, op. 97, d. 16, "Obshchie rasporiazheniia k privedeniiu v ustroistvo Vysochaishego ukaza vremenykh pravil obrazovaniia evreev," 1840־1853), 288.

32 DAKO, f. 1, op. 336, spr. 2302 ("Delo po zhalobe meshchanina Shekhtmana na izbienie i ograblenie ego starshinami berdichevskogo pekarskogo tsekha," 1827)a.

המשך הפרק בספר המלא