תֵן שֶהַיֶלֶד, דְבַר אֲדוֹנָי אֲשֶר טֶרֶם הוּגַד וְטֶרֶם נֶהְגָה,
יִהיֶה לְנֶחָמַת יִשְׂרָאֵל
לְאֶחָד שֶשְמוֹנים שָנָה לוֹ וְאֵין מָחָר לוֹ.1
1. "שיר לשמעון" מאת ת"ס אליוט (עברית: דוד וינפלד, מבחר תרגומי שירה של דוד וינפלד, הליקון-מודן 2012)
אני כותב כאן (בשביל מה?) את השורות האלה של אליוט. מכל מקום, לא כְמוטו שאולי יפתח את אחד מספרי, כיוון שלא אכתוב עוד דבר לעולם. ואם בכל זאת אני כותב את המילים האלה, זה לא מפני שאני מחשיב אותן לספרות, רחוק מכך. כבר כתבתי מספיק ספרות, כשישים שנה לא עשיתי אלא את זה, אך ארשה לעצמי עכשיו, בקץ הקצים, רגע של פיכחון: כל מה שכתבתי אחרי גיל שלושים לא היה אלא העמדת פנים מביכה. שׂבעתי מכתיבה בלי תקווה שעוד אוכל אי־פעם להתעלות על עצמי, לדלג מעל הצל שלי. נכון, עד לנקודה מסוימת הייתי ישר עם עצמי באופן היחיד האפשרי לאמן, כלומר, רציתי לומר על עצמי הכול, ממש הכול. אבל האשליה רק נעשתה מרה יותר, כי הספרות אינה האמצעי המתאים לומר, ולו במעט, משהו ממשי על עצמך. כבר בשורות הראשונות שאתה מניח על הדף, יד זרה, מלגלגת, נתחבת לתוך היד האוחזת בעט כמו לכפפה, והבבואה שלך בראי הדף נפוצה לכל עבר כעשויה כספית, עד שמרסיסיה הקטנים, המעוּותים, קורמים עור וגידים העכביש, או התולעת, או הסריס, או החד־קרן, או האלוהות, כשבעצם רק רצית לדבר, פשוטו כמשמעו, על עצמך. הספרות היא טֵראטולוגיה.
כבר כמה שנים טובות אני ישן שינה טרופה וחולם על זקן שמשתגע מחמת הבדידות. רק החלום עוד מחזיר לי השתקפות מציאותית. אני מתעורר בוכה מבדידות, גם כשבמשך היום אני מרגיש טוב בקרב חברַי שעודם בחיים. אינני יכול לשאת עוד את חיי, והידיעה שהיום או מחר אבוא אל המוות האינסופי מאלצת אותי לחשוב. לכן, היות שאני מוכרח לחשוב, כפי שהוא אשר נזרק למבוך מוכרח לחפש יציאה בין הקירות המרוחים בגללים, אפילו דרך חור העכברוש, לכן, מהסיבה הזאת בלבד, אני עוד כותב את השורות האלה. אינני כותב כדי להוכיח (לעצמי) פשוטו כמשמעו שאלוהים קיים. לדאבוני, ולמרות כל מאמצי, מעודי לא הייתי אדם מאמין, ולא היו לי משברי התלבטות או הכחשה. אולי מוטב להיות מאמין, כי לכתיבה דרושה דרמה, והדרמה נולדת מהמאבק המייסר בין התקווה לייאוש, ושם, אני משער, יש לאמונה תפקיד מהותי. בנעורי, מחצית מהסופרים חזרו בתשובה ומחציתם איבדו את אמונתם, דבר שהשפיע על הכתיבה שלהם פחות או יותר אותה השפעה.
כל כך קינאתי בהם על השדים שלהם, המגבירים את הלהבות תחת הקדירה שבתוכה, כאמנים, הם רבצו בשלווה! והנה אני מוטל עכשיו בפינתי, כדור של בלויי סחבות וסחוסים, שעל שׂכלו או לבו או אמונתו לא יהמר איש, כי ממני כבר אין מה לקחת.
אני יושב כאן ברפיון בכורסה, מפחד פחד מוות מפני המחשבה שבחוץ לא קיים עוד דבר, רק לילה מוצק כמו נטיף זפת אינסופי, ערפל שחור שבולע לאט, ככל שאני מתקדם בגיל, ערים, בתים, רחובות, פרצופים. נראה שהשמש היחידה של היקום היא הנורה של מנורת הלילה, והדבר היחיד שעליו היא מאירה — פרצופו המצומק של ישיש.