לפני שלוש שנים
דֶלָה
את קרן אור לי, את יחידה לי. את לי תאירי בליל אפל.
אל תפסיקי לשיר, אמא. לא עכשיו. מצטערת שיצאתי. פשוט רציתי קצת לחיות. אני לא מפחדת כמוך. אני צריכה שתשירי. בבקשה, שירי לי. אל תעשי את זה. אל תלכי אליו. הוא לא אמיתי. את לא מבינה? הוא אף פעם לא אמיתי. הוא מת לפני שש־עשרה שנים.
הייתי צריכה לספר עלייך למישהו. הכול באשמתי. היו צריכים לעזור לך ואני לא השגתי לך עזרה. אולי בכל זאת כן פחדתי... פחדתי שהם ייקחו אותך ממני.
״דלה, מתוקה, תני לי את הידיים שלך. אני צריכה לנקות אותן. תסתכלי עלי, דלה. תחזרי אלי. היא איננה, אבל את תהיי בסדר. צריך לנקות אותך. הם לקחו את הגופה שלה והגיע הזמן לעזוב את הבית הזה, לתמיד. בלי לחזור. בבקשה, דלה, תסתכלי עלי. תגידי משהו.״
מיצמצתי כדי לגרש את הזיכרונות ונשאתי את עיניי אל בְּרֵיידֶן, החברה הכי טובה שלי. היא ניקתה את הדם מידיי במטלית רטובה, ודמעות זלגו על לחייה. הייתי צריכה לקום ולנקות את כל זה בעצמי, אבל לא הייתי מסוגלת. הייתי זקוקה לה שתעשה את זה במקומי.
תמיד ידעתי שיום אחד זה יקרה. אולי לא בדיוק כפי שזה קרה. מעולם לא דמיינתי את אמא שלי מתה. רוב הזמן, כשאני מניחה לחלומותיי בהקיץ לחזור לרגע הזה, אני מרגישה אשמה. אבל זה לא ימנע ממני לחשוב על זה. תחושת האשמה לא מספיקה בשביל שאפסיק לדמיין את החופש שלי.
תמיד חשבתי שמישהו יבין שאמא שלי לא ממש בסדר. שמישהו יקלוט שאני לא איזו ילדה משונה שרוצה כל היום רק להישאר בבית ומסרבת לצאת החוצה אל העולם האמיתי. רציתי שמישהו... אבל מצד שני, לא רציתי. כי ידעתי שאם אהיה חופשייה, אאבד את אמי. אמנם ידעתי שהיא משוגעת, אך היא נזקקה לי. לא יכולתי להניח להם לקחת אותה. היא פשוט פחדה כל כך... מהכול.
