עומדים בטור

חלק ראשון - זוגתי שתחיה (והילדים שלה)

נקודות חובה

החיים, כידוע, מלאים תעלומות. הנה דוגמא לאחת: למה אנשים שפויים בדעתם מקדישים את מיטב שנותיהם לשחיה צורנית? או: האם העובדה שאריק שרון טוען שיש לו, ואני מצטט, "תוכנית מדינית סודית", אומרת שהוא עומד לעשות שלום סודי עם אויבים סודיים שאין לנו מושג מיהם? וגם: איך קורה שאם אתה עובד על המחשב 12 שעות ומשחק "סוליטר" שלוש דקות, תמיד מישהו ייכנס דווקא בשלוש-הדקות? אבל כל התעלומות האלה הן בסך הכול הקדמה לתעלומה הגדולה באמת, זו שגורמת לכל יתר התעלומות להיראות כמו התעמלות בוקר בחוף גורדון: לפי מה נשים מחליטות אם הן כועסות עלינו או לא?
לפני שאני ממשיך, הערה קטנה - הנושא הנדון כאן אינו לקוח בשום אופן שהוא מחיי האישיים. הוא גם לא קשור לכך שאני כותב את הטור הזה בבית של תמיר.
מצד שני, אי-אפשר להתעלם מכך שביום ו' האחרון קמתי בשש-ארבעים-וחמש כדי להכין את הילדים. זה קרה, אם יותר לי לציין בצניעות, אחרי שהלכנו לישון בשתיים וחצי בבוקר, הלומי מסיבה. הערתי אותם, הלבשתי אותם, עשיתי להם לחם עם שוקולד ולקחתי אותם גמד גמד לגנו. בשמונה וחצי חזרתי מהסבב, התקלחתי, עשיתי שני קפה והערתי את זוגתי שתחיה משנת היופי. היא אמרה, ואני מצטט: "אתה מקסים. תודה-תודה-תודה. אין בעל כמוך. תגיד, אכפת לך להתקשר לאשר להגיד לו שהדוד מקולקל?" היות והייתי בשוונג אמרתי שאין בעיה. בתשע ושלוש דקות היא שאלה אם התקשרתי לאשר. אמרתי שאני קורא את העיתון. "או-קיי," היא אמרה בצינה, "אני אדבר איתו כבר בעצמי."
ניסיתי, כצפוי, להודיע שאני כבר מתקשר, אבל זה היה מאוחר מדי. בפרק הזמן הקצרצר להפליא בו לא הייתי מרוכז, הופעל מה שיכונה להלן: "עיקרון הניקוד הבלתי מצטבר". כדי להבין את העיקרון הנ"ל, אצרף כאן חוויה אישית נוספת. לאחרונה נזדמן לי להשתתף במשחק כדורסל מעורב, בו לקחו חלק גברים ונשים. בלי שום קשר לשיוכן הקבוצתי, הפגינו הנשים מצב רוח מעולה לאורך כל הדרך. בכל פעם שהן קלעו סל, הן קפצו בעליזות, החליקו ידיים ובמקרים רבים אף התחבקו והתנשקו בששון. הגברים לעומתן, היו שקטים וקודרים וניהלו ויכוחים תכופים לגבי השאלה אם היה פאול. אילו היית שואל את אחת הבנות, במהלך המשחק, מה בדיוק התוצאה, יש להניח שהתשובה היתה: "עשרים משהו, לא?" את הגברים, לעומתן, לא עניין התהליך, אלא רק התוצאה. הם צברו נקודות. הנחת היסוד שלהם היתה שמי שיגיע להכי הרבה נקודות, הוא ינצח.
זו, כמובן, שטות גמורה. רק גברים מאמינים שבחיים יש קרדיט מצטבר. מבחינת הנשים, הדבר היחיד שנחשב, הוא האחרון שקרה. בקרב האוכלוסיה הנשית, למשל, קיימים סיפורי אימה רבים על שתי חברות שהגיעו למסיבה וגילו שהן לובשות אותה שמלה בדיוק. מדובר, כך טוענות מומחיות לדבר, באסון בדרגה של נאום של נתן שרנסקי. אף-אחת מהן, כמובן, לא הבחינה בכך שהן מוקפות בכמאתיים וחמישים גברים שכולם, ללא יוצא מן הכלל, לובשים מכנסיים כהים וחולצה לבנה. למה? מפני שאנחנו - להבדיל מהן - צוברים ניקוד. אם משהו מוכיח את עצמו פעם אחת, אנחנו נמשיך לעשות את זה עד שיגידו לנו אחרת.
הבעיה נוצרת ברגע שאנחנו מנסים להפעיל את זה גם בבית. הבה וניקח מצב היפותטי שאין שום סיכוי שהוא קרה דווקא לי בשבת האחרונה: באחת-עשרה בבוקר הצעתי לשתחיה שניקח את הילדים לטרמפולינות. מדובר במקום מוצל, סמוך למקום מגורינו, שבו הילדים מקפצים על חתיכות גומי במשך כעשרים דקות ואז נופלים על הקרש באמצע ונפצעים. בדרכנו חזרה, שמתי לב שהוד-מעלתה קודרת במקצת. שאלתי מה קרה. היא הפטירה לעברי שהיינו אמורים ללכת להורים שלה. העובדה שלא ידעתי את זה, לא הפחיתה דבר מעוצמת האשמה. זוגתי שאלה את עצמה אם בא לי, החליטה שבטח לא, והודיעה לעצמה שזה בגלל שאני לא מקשיב לה. אמרתי לה שאני לא יכול להקשיב לה כשהיא לא מדברת, אז היא הסבירה לי שאין שום טעם שהיא תדבר עם מישהו שלא מקשיב, מה שפחות או יותר גמר את הוויכוח.
החלק הטרגי בסיפור, הוא שהנחתי שהזמן שהשקעתי במשפחתי המצווחת נחשב לי באיזה שהוא אופן. למעשה, היא דווקא נטרה לי טובה על המאמץ, אבל זה נגמר עוד לפני ששמתי לב. עיקרון הנקודות המצטברות קובע שההערכה על מעשים חיוביים תקפה רק לזמן שבה היא לא נחוצה. אם למישהו זה נשמע מוגזם קצת, שיעשה את הניסוי הבא: תודיע לזוגתך שאתה מזמין אותה לסופשבוע חלומי באיטליה, ואז תגיד לה שהנסיעה נופלת בדיוק על היום והשעה בהם אתם אמורים להיפגש עם הגננת. שלושה ניחושים איזו מן האמירות תזכה לתגובה הנחרצת יותר.
מה שמחזיר אותי ליום ו' האחרון, בתשע ועשרה. "תגידי," שאלתי את שתחיה בייאוש, "מה עוד יכולתי לעשות ולא עשיתי?" היא מדדה אותי במבט קר. "תגיד?" אמרה, "אני צריכה להגיד לך תודה על זה שאתה מתנהג כמו בנאדם?" היתה לי על זה תשובה, אבל לא היו לי מספיק נקודות בשביל להגיד אותה.