פרולוג
שביל מלבנים ורוד מלוכלך מוביל אל מבנה הרכבת שהוצב שם בשנות החמישים. בין לבין דשא. הבתים שתולים ישירות בדשא, נובטים ממנו כמו אבנים שעוותו בעקבות הזמנים. קירות בטון מעוצבים תבנית חוזרת של עיגולים ומעוינים הדבוקים בכתום פה ושם למרפסות הבתים. חלקם עומדים בצבעם הדהוי, חלקם נאטמו בזריקת בטון מהירה כדי ליצור קיר נוסף. חלקם נעלמו תחת כיסוי אינטנסיבי. גם החלונות איבדו את מבנם הקבוע. מפעם לפעם עוד נראית מסגרת עץ נפוחה סדוקת צבע קרם, עץ ישן נושן, בהיר ועטור גלים, נושם מתחתיה את לחות האוויר.
כשמתקרבים נראים הסדקים ביתר שאת, הבניין כתפור צינורות גומי שחורים, אלימים-חדשים. אך בלילה הכול נחבא. אורות צהובים בחלונות הגדולים של הקומות העליונות נשפכים מנברשות מודרניות מאיקאה. הדשא שטוח, אפל ורטוב. העצים מרשרשים בעליהם הקשים, דופקים בקירות הבתים כמו רוצים להיכנס גם הם אל האור החם הרומז ששם חיים קורים, ממש עכשיו.
בלילה רצים כלבים בדשא, מותירם את צואתם כסימן לכך. בעליהם אומרים שלום זה לזה, לעתים נעצרים ומעבירים מילים מיד ליד. אחת לכמה שנים מתחלפים באורח פלא הדיירים. הילדים הגדולים והוריהם עוזבים את הדירות הקטנות הישנות לטובת פרברים מרוחקים יותר, ותינוקות ונשים הרות משתכנים כאן במקומם. הדשא מתמלא שוב בגופים שוכבים מנופפי גפיים ובמחצלות, גם הם יחלפו בעוד כמה שנים. השלום עובר מפה לפה, קבוצות נוצרות ומתמוססות, זכרם של העוזבים נשכח. ילדים מתחברים מחדש, בקלות יחסית, הוריהם לומדים שמות חדשים ונותנים כמה.
כשיורדים גשמי החורף מוצפים גגות השיכון. עציצים ריקים מושלכים ונתקעים בצמרות העצים, שגזעיהם נחצים לעתים לשניים מרוח חזקה או מאבדים מענפיהם באלימות הסופה. מים זורמים בנתיבי המרזבים המתכתיים, מתקתקים כמו זמן. לעתים ניתן למצוא דבר-מה בפי המרזב, משהו שאבד מזמן והנה נשטף החוצה וממתין לאיש שיראה.