לא ביקשנו כנפיים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לא ביקשנו כנפיים
מכר
מאות
עותקים
לא ביקשנו כנפיים
מכר
מאות
עותקים

לא ביקשנו כנפיים

4 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: אורטל אריכה
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 336 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 36 דק'

ונסה דיפנבאו

ונסה דיפנבאו היא מורה לאמנות ולכתיבה, אֵם אומנת בעצמה. היא חיה עם בעלה ושלושת ילדיהם בקיימברידג, מסצ´וסטס. "שפת הפרחים" הוא הרומן הראשון שלה. עוד לפני צאתו לאור נמכרו זכויות התרגום שלו ל־27 מדינות.

תקציר

ארבע-עשרה שנה עבדה לטי אספינוסה בשלוש עבודות שונות בסן פרנסיסקו כדי לפרנס את משפחתה בזמן שאמה גידלה את ילדיה – אלכס בן החמש-עשרה ולוּנה בת השש – בדירתם הקטנה שבאזור ביצות נידח ליד המפרץ. אולם עתה הוריה שבים למקסיקו, ולטי צריכה לקבל אחריות ולראשונה בחייה לתפקד כאֵם.
הטריטוריה החדשה הזאת היא אתגר עבור לטי, במיוחד עכשיו כשלוּנה מתגעגעת נואשות לסבא וסבתא, ואלכס שמתאהב בחברתו לכיתה לא מוכן לתת לאמו הזדמנות. 
לטי רוקמת תוכנית שתסייע למשפחתה להימלט מהשכונה המסוכנת ומעוול שובר לב שמאיים על חייהם, אבל כל טעות קטנה עלולה להרוס כל מה שנאבקה עבורו ולנתץ את תקוותיה השבריריות של משפחתה לעתיד טוב יותר.
 
ונסה דיפנבאו שוזרת בפרוזה יפהפייה אמירות מכמירות לב בדבר אימהוּת, הגירה לא חוקית והחלום האמריקני בסיפור מטלטל על קורותיה של משפחה אחת.
ונסה דיפנבאו היא המחברת של שפת הפרחים, רב המכר של הניו יורק טיימס, שתורגם ליותר מארבעים שפות. היא אם לארבעה וחיה עם בעלה במונטריי קליפורניה. 
 
"סיפור נוקב שיישאר בלבם של הקוראים הרבה אחרי העמוד האחרון... דיפנבאו טווה את תלאותיהם של מהגרים לא חוקיים בקורותיהם של אמריקאים מדור ראשון ושני הנאבקים למצוא את מקומם באמריקה." 
אר-טי בוק ריוויו
"דיפנבאו היא מספרת מן המעלה הראשונה: הפרוזה הפשוטה אך פואטית שלה נוסכת יופי שברירי מיוחד במינו אפילו בסיפור האמריקני ביותר."   קירקוס
"הצצה מרתקת נוגעת ללב לסיפור אהבתה, עוצמתה וגאולתה של אֵם." פמילי סירקל

פרק ראשון

עוד לא היה מאוחר מדי לחזור. לֶטי, שנהגה בערפל בחצות וחמש־עשרה דקות, חיכתה לשלטי היציאה שהופיעו ללא אזהרה, משדלת את עצמה לרדת מהכביש המהיר ולחזור על עקבותיה. אבל בכל הזדמנות של שבריר שנייה היא היססה רק רגע אחד יותר מדי. היציאות באו והלכו, והיא לא נותרה אלא עם חומה של ערפל והטקילה בבקבוק המים שלה, שדירבנו אותה להמשיך הלאה — על פני סן חוזה ולוס בּאנוס וקולינגה ודרך עננת הריח החמצמץ של חוות האריס, מאיצה עוד ועוד עד שאפילו הקו הצהוב, שהתחקתה אחריו לאורך יותר משלוש מאות קילומטרים, הפך ללובן רוהט.
היא עזבה את הילדים שלה.
זה לא היה מתוכנן, היא אמרה לעצמה, כאילו יש בכך כדי להפוך את המעשה לנפשע פחות. ונכון שזה קרה מהר — מהר כל כך, עד שלא הספיקה לחשוב, או להעיר אותם, או לקחת אותם איתה. היא חזרה הביתה ומצאה את שניהם ישנים במיטותיהם בדירה ריקה, ועל שולחן המטבח נח מכתב ששורבט בחופזה. כשקראה אותו, הפאניקה הכריעה אותה, ולטי עשתה את הדבר היחיד שעלה בדעתה לעשות: היא הוסיפה את שמה בתחתית המכתב ויצאה מהבית בריצה.
בתה הצעירה לוּנה ישנה באלכסון. לטי דמיינה אותה עכשיו, שרועה בפישוט איברים על המיטה שחלקו, מגששת אחר אמה בחשיכה. הידיים של לונה ודאי קרות, השמיכות מוטלות בערימה על הרצפה. בצדו השני של החדר, במיטה הקטנה תחת החלון, אלכס ודאי נוחר רכות או מדבר בשנתו — גיבוב של מילים מדעיות שרק לטי זכתה לשמוע, ואיש — כולל אלכס — לא האמין לה.
"אני אחזור עוד לפני שתקומו," לחשה לטי וייחלה לכך שזאת האמת.
אבל היא המשיכה לנסוע מהם והלאה.
למרגלות הרי הטָהָצ'אפּי זרקה לטי את שאריות מֵי־הטקילה מהחלון ומיקדה את מבטה בלילה. בנקודה כלשהי לפניה קירטע אוטובוס של גרייהאונד לעבר הגבול עם מקסיקו, וכוח המשיכה שלו חזק כאילו חבל קשר את לבה ההולם אל הפגוש. פעם היא אולי היתה חותכת את החבל הזה ופורצת בריצה בכיוון ההפוך. אבל זה היה לפני זמן רב. חיים שלמים של טעויות לימדו אותה את מה שכולם סביבה כבר חשבו: שהיא לא יכולה לעשות את זה; שלבד אין בה די, ולכן זה מכבר הפקידה את חייה בידי האדם היחיד בעולם שיכול לשמור אותם בשלמותם.
היא צריכה את אימא שלה.

ונסה דיפנבאו

ונסה דיפנבאו היא מורה לאמנות ולכתיבה, אֵם אומנת בעצמה. היא חיה עם בעלה ושלושת ילדיהם בקיימברידג, מסצ´וסטס. "שפת הפרחים" הוא הרומן הראשון שלה. עוד לפני צאתו לאור נמכרו זכויות התרגום שלו ל־27 מדינות.

עוד על הספר

  • תרגום: אורטל אריכה
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2016
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 336 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 36 דק'
לא ביקשנו כנפיים ונסה דיפנבאו
עוד לא היה מאוחר מדי לחזור. לֶטי, שנהגה בערפל בחצות וחמש־עשרה דקות, חיכתה לשלטי היציאה שהופיעו ללא אזהרה, משדלת את עצמה לרדת מהכביש המהיר ולחזור על עקבותיה. אבל בכל הזדמנות של שבריר שנייה היא היססה רק רגע אחד יותר מדי. היציאות באו והלכו, והיא לא נותרה אלא עם חומה של ערפל והטקילה בבקבוק המים שלה, שדירבנו אותה להמשיך הלאה — על פני סן חוזה ולוס בּאנוס וקולינגה ודרך עננת הריח החמצמץ של חוות האריס, מאיצה עוד ועוד עד שאפילו הקו הצהוב, שהתחקתה אחריו לאורך יותר משלוש מאות קילומטרים, הפך ללובן רוהט.
היא עזבה את הילדים שלה.
זה לא היה מתוכנן, היא אמרה לעצמה, כאילו יש בכך כדי להפוך את המעשה לנפשע פחות. ונכון שזה קרה מהר — מהר כל כך, עד שלא הספיקה לחשוב, או להעיר אותם, או לקחת אותם איתה. היא חזרה הביתה ומצאה את שניהם ישנים במיטותיהם בדירה ריקה, ועל שולחן המטבח נח מכתב ששורבט בחופזה. כשקראה אותו, הפאניקה הכריעה אותה, ולטי עשתה את הדבר היחיד שעלה בדעתה לעשות: היא הוסיפה את שמה בתחתית המכתב ויצאה מהבית בריצה.
בתה הצעירה לוּנה ישנה באלכסון. לטי דמיינה אותה עכשיו, שרועה בפישוט איברים על המיטה שחלקו, מגששת אחר אמה בחשיכה. הידיים של לונה ודאי קרות, השמיכות מוטלות בערימה על הרצפה. בצדו השני של החדר, במיטה הקטנה תחת החלון, אלכס ודאי נוחר רכות או מדבר בשנתו — גיבוב של מילים מדעיות שרק לטי זכתה לשמוע, ואיש — כולל אלכס — לא האמין לה.
"אני אחזור עוד לפני שתקומו," לחשה לטי וייחלה לכך שזאת האמת.
אבל היא המשיכה לנסוע מהם והלאה.
למרגלות הרי הטָהָצ'אפּי זרקה לטי את שאריות מֵי־הטקילה מהחלון ומיקדה את מבטה בלילה. בנקודה כלשהי לפניה קירטע אוטובוס של גרייהאונד לעבר הגבול עם מקסיקו, וכוח המשיכה שלו חזק כאילו חבל קשר את לבה ההולם אל הפגוש. פעם היא אולי היתה חותכת את החבל הזה ופורצת בריצה בכיוון ההפוך. אבל זה היה לפני זמן רב. חיים שלמים של טעויות לימדו אותה את מה שכולם סביבה כבר חשבו: שהיא לא יכולה לעשות את זה; שלבד אין בה די, ולכן זה מכבר הפקידה את חייה בידי האדם היחיד בעולם שיכול לשמור אותם בשלמותם.
היא צריכה את אימא שלה.