כל מה שעולה מתכנס

כל מה שעולה מתכנס

 

הרופא אמר לאמא של ג'וליאן שהיא מוכרחה לרזות בשמונה קילו בגלל לחץ הדם שלה, אז בימי רביעי בערב ג'וליאן נאלץ לקחת אותה העירה באוטובוס לקבוצת הרזיה בימק"א. קבוצת ההרזיה נועדה לבחורות עובדות מעל גיל חמישים, במשקל שבעים וחמישה עד תשעים קילו. אמו היתה אחת הרזות שם, אבל היא אמרה שגברות אינן מגלות את גילן ומשקלן. היא לא היתה מוכנה לנסוע לבדה באוטובוס בערב מאז האינטגרציה, ומכיוון שקבוצת ההרזיה היא אחת ההנאות המעטות שלה, אמרה, והיא נחוצה לבריאות שלה וגם בחינם, ובהתחשב בכל מה שהיא עושה למענו, ג'וליאן יכול לפחות להטריח את עצמו ולקחת אותה לשם. ג'וליאן לא אהב לחשוב על כל מה שהיא עושה למענו, אבל מדי יום רביעי בערב חרק שיניים ולקח אותה.

היא היתה מוכנה כמעט ליציאה, עמדה מול המראה בכניסה וחבשה את הכובע שלה, ואילו הוא נראה כבול למשקוף הדלת, עמד שם וידיו מאחורי גבו, ממתין כמו סבסטיאן הקדוש לחצים שיפלחו את גופו. הכובע היה חדש, והוא עלה לה שבעה דולר וחצי. שוב ושוב אמרה, "אולי לא הייתי צריכה לשלם עליו כל כך הרבה. באמת לא הייתי צריכה. אני אוריד אותו ואחזיר אותו מחר. לא הייתי צריכה לקנות אותו."

ג'וליאן גילגל את עיניו השמיימה. "בטח שהיית צריכה לקנות אותו," אמר, "שימי אותו ונלך כבר." הכובע היה מחריד. שולי קטיפה סגולים השתפלו בצד אחד והזדקרו באחר; היתר היה ירוק ונראה כמו כרית בלי מילוי. הכובע נראה לו מצחיק, אבל בעיקר גנדרני ופתטי. כל מה שהסב לה עונג היה בעיניו קטן ומדכא.

היא הסירה שוב את הכובע, הגביהה אותו והניחה אותו על קודקודה באיטיות. שתי קווצות של שׂער שיבה הציצו בצדי פניה הסמוקות, אבל עיניה התכולות היו תמימות וחפות מכל ניסיון, בדיוק כפי שהיו בוודאי כשהיתה בת עשר. אילולא העובדה שהיתה אלמנה שנאבקה בחירוף נפש להאכיל ולהלביש אותו ולממן לו את הלימודים, ועדיין פירנסה אותו "עד שיעמוד על הרגליים", היתה יכולה להיות ילדה קטנה שהוטל עליו לקחת העירה.

"זה בסדר, זה בסדר," אמר. "בואי נלך." הוא פתח את הדלת והתקדם לאורך השביל כדי לזרז אותה. על רקע השמים הצבועים בסגול גווע הזדקרו הבתים הכהים, תפלצים בולבוסיים בצבע כבד, כל אחד שונה מן האחר, אך כולם אחידים בכיעורם. מכיוון שהשכונה נחשבה אופנתית לפני ארבעים שנה, התעקשה אמו לחשוב ששפר מזלם שהם גרים בה. כל בית היה מוקף בצווארון צר של לכלוך, שעליו ישב, לרוב, איזה ילד מטונף. ג'וליאן צעד עם הידיים בכיסים, בראש מורכן ומתוח לפנים ועיניים מזוגגות מרוב הנחישות להקהות לגמרי את חושיו בשעה שהוא מקריב את עצמו למען הנאותיה.

הדלת נסגרה והוא הסתובב וגילה את דמותה הגוצה מתקרבת אליו, מעוטרת בכובע המפלצתי. "נו, טוב," אמרה, "חיים רק פעם אחת, ואם שילמתי קצת יותר, כובע כזה לא רואים כל יום ברחוב."

"יום אחד אני אתחיל להרוויח כסף," אמר ג'וליאן בעגמומיות — הוא ידע שזה לא יקרה לעולם — "ותוכלי לקנות לך שטויות כאלה ברגע שיתחשק לך." אבל קודם כול הם יעברו דירה. בדמיונו ראה מקום שבו השכנים הקרובים ביותר נמצאים במרחק חמישה קילומטר לכל כיוון.

"אני חושבת שהולך לך יפה מאוד," אמרה ולבשה את הכפפות שלה. "רק לפני שנה גמרת את הלימודים. רומא לא נבנתה ביום אחד."

לא היו עוד הרבה משתתפות בקבוצת ההרזיה בימק"א שהגיעו בכובע ובכפפות, עם בן שלמד במכללה. "צריך זמן," אמרה, "והעולם בכזה בלגן. הכובע הזה נראה עלי יותר טוב מכל הכובעים האחרים, אפילו שכשהיא הביאה אותו אני אמרתי, 'תחזירי את הדבר הזה, אני לא שמה אותו על הראש שלי,' והיא אמרה, 'חכי־חכי עד שתראי אותו עלייך,' וכשהיא שמה לי אותו אמרתי, 'אֶהה,' והיא אמרה, 'אם את שואלת אותי, הכובע הזה עושה לך משהו, ואת עושה משהו לכובע, וחוץ מזה,' היא אמרה, 'כובע כזה לא רואים כל יום ברחוב.'"

ג'וליאן חשב שהיה לו קל בהרבה להשלים עם גורלו אילו היתה אנוכית, אילו היתה מכשפה זקנה שתיינית וצרחנית. הוא המשיך לצעוד, ספוג בדיכאון, כמו קדוש מעונה שאיבד את אמונתו במהלך ייסוריו. כשקלטה את פניו הנפולות, הנואשות, הנרגזות, נעמדה פתאום במבט מוכה יגון ומשכה לאחור את זרועו. "חכה לי," אמרה. "אני חוזרת הביתה ומורידה את הדבר הזה ומחר אני מחזירה אותו. יצאתי מדעתי. אני יכולה לשלם את חשבון הגז בשבעה וחצי דולר האלה."

הוא לפת את זרועה בכוח. "את לא תחזירי אותו," אמר. "הוא מוצא חן בעיני."

"טוב," אמרה, "אני לא חושבת שאני אמורה..."

"תשתקי ותיהני ממנו," הוא מילמל, מדוכא מתמיד.

"פלא שאנחנו מצליחים ליהנות ממשהו," אמרה, "כשיש כזה בלגן בעולם. עולם הפוך, אני אומרת לך."

ג'וליאן נאנח.

"כמובן," אמרה, "שאם אתה יודע מי אתה, אתה יכול להגיע לאן שתרצה." היא אמרה את זה בכל פעם שלקח אותה לקבוצת ההרזיה. "רוב האנשים שם לא מסוגנו," אמרה, "אבל אני יודעת להיות חביבה לכולם. אני יודעת מי אני."

"הם שמים פס על החביבות שלך," אמר ג'וליאן בפראות. "הידיעה מי את מחזיקה רק דור אחד. אין לך שמץ של מושג מי את ואיפה את עומדת עכשיו."

היא עצרה והרשתה לעצמה מבט רושף. "אני בהחלט יודעת מי אני," אמרה, "ואם אתה לא יודע מי אתה, אז אני מתביישת בך."

"נו באמת," אמר ג'וליאן.

"סבא־רבא שלך היה המושל של המדינה הזאת," אמרה. "הסבא שלך היה בעל אדמות מבוסס. הסבתא שלך היתה בת למשפחת גוֹדְהַיי."

"את מוכנה להסתכל מסביב," אמר בקול מתוח, "ולראות איפה את עכשיו?" בתנועה חדה של זרועו הצביע על השכונה, שנראתה קצת פחות מפויחת בחשכה הגוברת.

"אדם נשאר מי שהוא," אמרה. "לסבא־רבא שלך היו מטעים ומאתיים עבדים."

"כבר אין עבדים," אמר ברוגז.

"היה להם יותר טוב כשהם היו עבדים," אמרה. הוא נאנק כשהבין שעכשיו עברה לנושא הזה. מדי כמה ימים התגלגלה אליו, כמו רכבת על מסילה פנויה. הוא הכיר כל עצירה, כל צומת, כל בִּיצה לאורך הדרך, והוא הכיר בדיוק את הנקודה שבה המסקנה תתגלגל במלכותיות אל התחנה: "זה מגוחך. זה פשוט לא מציאותי. הם צריכים להתקדם ולעלות, כן, אבל בצד שלהם של הגדר."

"בואי נניח לזה," אמר ג'וליאן.

"הכי אני מרחמת על החצי־לבנים," אמרה, "המצב שלהם טרגי."

"את מוכנה להניח לזה?"

"תחשוב מה היה קורה אם היינו חצי־לבנים. בטח היו לנו רגשות מעורבים."

"יש לי רגשות מעורבים כרגע," נאנק.

"אז בוא נדבר על משהו נעים," אמרה. "אני זוכרת שהייתי הולכת לסבא כשהייתי ילדה קטנה. לבית היו אז מדרגות כפולות שהובילו אל מה שהיה בעצם הקומה השנייה — בקומה הראשונה עשו את כל הבישולים. אני אהבתי להישאר למטה במטבח בגלל הריח של הקירות. הייתי יושבת עם האף תקוע בטיח ונושמת נשימות עמוקות. בעצם המקום היה שייך למשפחת גודהיי, אבל סבא צֶ'סְטְני שילם את המשכנתה ושמר עליו בשבילם. הם ירדו מנכסיהם," אמרה, "אבל עם או בלי נכסים, הם אף פעם לא שכחו מי הם."

"האחוזה המתפוררת בטח הזכירה להם," מילמל ג'וליאן. תמיד דיבר על המקום בבוז, תמיד חשב עליו בערגה. הוא ראה אותו פעם בילדותו, לפני שנמכר. המדרגות הכפולות כבר נרקבו ונהרסו אז. כושים1 חיו שם. אבל בדמיונו נותר המקום כפי שהכירה אותו אמו. הוא הופיע בחלומותיו בקביעות. הוא היה עומד על הגזוזטרה הרחבה, מקשיב לרשרוש עלי האלון, אחר כך נכנס אל המבואה בעלת התקרה הגבוהה ועובר לטרקלין ומתבונן בשטיחים הבלויים ובווילונות הדהויים. עלה על דעתו שהוא היה יודע להעריך את המקום יותר ממנה. הוא העדיף את האלגנטיות המרופטת שלו על כל דבר שהיה יכול לנקוב בשמו, ובדיוק לכן סבל כל כך מכל השכונות שגרו בהן. היא, לעומת זאת, בקושי עמדה על ההבדל. לחוסר הרגישות שלה קראה "סתגלנות".

"ואני זוכרת את הכושונת השחורה שהיתה האומנת שלי, קרוליין. הבן אדם הכי טוב בעולם. תמיד היה לי הרבה כבוד לחברי שחומי העור," אמרה, "הייתי עושה למענם הכול, והם היו..."

"אלוהים, את מוכנה לרדת מהנושא?" אמר ג'וליאן. כשעלה לאוטובוסים לבדו הקפיד תמיד להתיישב ליד כושי, לכפר כביכול על חטאיה של אמו.

"אתה נורא עצבני הערב," אמרה. "אתה מרגיש טוב?"

"כן, אני מרגיש טוב," אמר. "עכשיו תעזבי."

היא חשקה את שפתיה. "כן, אין מה להגיד, אתה במצב רוח מזעזע," העירה. "אני פשוט לא אדבר איתך, וזהו."

בינתיים הגיעו לתחנת האוטובוס. לא היה שום אוטובוס באופק, וג'וליאן, שידיו עוד היו תחובות בכיסיו וראשו עוד מתוח לפנים, הביט בזעף ברחוב הריק: לא רק שהוא צריך לנסוע באוטובוס, הוא גם צריך לחכות לו. התסכול הזדחל במעלה צווארו כמו יד לוהטת. אנחה מיוסרת של אמו הזכירה לו את נוכחותה. הוא הביט בה במבט עגום. היא עמדה זקופה מאוד תחת הכובע המגוחך, שחבשה כאות לכבוד העצמי הדמיוני שלה. עלה בו דחף מרושע לשבור את רוחה. פתאום רופף את קשר העניבה שלו, הסיר אותה והכניס אותה לכיסו.

גופה התקשח. "למה אתה מוכרח להיראות ככה כשאתה לוקח אותי העירה?" אמרה. "למה אתה מוכרח להביך אותי בכוונה?"

"אם את לא מוכנה להבין איפה את," אמר, "תוכלי לפחות להבין איפה אני."

"אתה נראה כמו... חוליגן," אמרה.

"אז כנראה אני חוליגן," מילמל.

"אני פשוט אלך הביתה," אמרה. "אני לא אטריח אותך. אם אתה לא יכול לעשות בשבילי משהו כזה קטן..."

הוא גילגל את עיניו וקשר שוב את העניבה. "הנה שבתי למעמד שלי," רטן. הוא קירב את פניו אל פניה וסינן בין שיניו, "התרבות האמיתית נמצאת בתודעה, בתודעה," אמר ונקש על ראשו, "בתודעה."

"היא נמצאת בלב," אמרה, "ובדרך שבה אתה עושה דברים. ואתה עושה דברים בדרך הזאת בגלל מי שאתה."

"לאף אחד באוטובוס הדפוק לא אכפת מי את."

"לי אכפת מי אני," אמרה בצינה.

האוטובוס המואר הופיע במעלה הגבעה הסמוכה וכאשר התקרב ירדו לרחוב לעצור אותו. הוא הניח את ידו תחת המרפק שלה והניף אותה אל המדרגה החורקת. היא נכנסה בחיוך קטן, כאילו באה אל טרקלין שבו כולם מחכים לה. בזמן ששילשל את האסימונים התיישבה על אחד המושבים הקדמיים הרחבים שנועדו לשלושה ופנו אל המעבר. אישה רזה בעלת שיניים בולטות ושיער צהוב ארוך ישבה בקצהו. אמו התקרבה אליה והשאירה לג'וליאן מקום לידה. הוא התיישב והביט ברצפה בצדו האחר של המעבר, שם היו נטועות שתי רגליים רזות בסנדלי בד אדומים־לבנים.

אמו פתחה מיד בשיחה כללית שמטרתה למשוך אליה כל מי שמתחשק לו לדבר. "החום שובר כל שיא, מה?" שאלה. היא הוציאה מהתיק מניפה מתקפלת שחורה שעליה ציור יפני, והתחילה לנופף בה מול פניה.

"נראה לי שאולי עוד לא," אמרה בעלת השיניים הבולטות, "אבל אני יודעת על בטוח שבדירה שלי לא יכול להיות יותר חם."

"בטח יש שם שמש אחר הצהריים," אמרה אמו. היא רכנה לפנים וסקרה את האוטובוס לכל אורכו. הוא היה מלא למחצה. כולם היו לבנים. "אני רואה שהאוטובוס כולו שלנו," אמרה. ג'וליאן התכווץ.

"לשם שינוי," אמרה האישה שישבה מולם, בעלת סנדלי הבד האדומים־לבנים. "לפני כמה ימים עליתי על אוטובוס והם הצטופפו שמה כמו פרעושים — מקדימה ובכל מקום."

"העולם כולו בבלגן," אמרה אמו. "אני לא יודעת איך נתַנו לדברים להידרדר עד כדי כך."

"מה שמרתיח אותי זה כל הילדים האלה מבית טוב שגונבים צמיגי מכוניות," אמרה בעלת השיניים הבולטות. "אמרתי לילד שלי, אמרתי לו, אתה אולי לא עשיר אבל גידלתי אותך כמו שצריך ואם אני אתפוס אותך אי־פעם בבלגן כזה, מצדי שישלחו אותך למוסד. תהיה בדיוק במקום שמתאים לך."

"החינוך משפיע," אמרה אמו. "הבן שלך בתיכון?"

"בכיתה ט'," אמרה האישה.

"הבן שלי בדיוק גמר את המכללה," אמרה אמו. "בשנה שעברה. הוא רוצה לכתוב, אבל עד שייכנס לזה הוא מוכר מכונות כתיבה."

האישה רכנה לפנים והציצה בג'וליאן. הוא העיף אליה מבט מרושע כל כך, שהיא נסוגה לאחור על מושבה. על הרצפה, בצד האחר של המעבר, היה מוטל עיתון נשכח. הוא קם ולקח אותו ופרש אותו מול פניו. אמו המשיכה בשיחה בדיסקרטיות, בקול שקט יותר, אבל האישה ממול אמרה בקול, "יפה מאוד. למכור מכונות כתיבה זה לא רחוק מכתיבה. הוא יכול לעבור מעניין אחד ישר לאחר."

"אני אומרת לו," אמרה אמו, "שרומא לא נבנתה ביום אחד."

מאחורי העיתון ג'וליאן נסוג אל החדר הפנימי בנפשו, ששם בילה את רוב זמנו. מין בועה נפשית שבה התמקם כשלא היה מסוגל עוד להשתתף במה שקורה סביבו. משם היה יכול להשקיף החוצה ולשפוט, אבל היה מוגן מכל סוג של חדירה מבחוץ. זה היה המקום היחיד שבו הרגיש פטור מהטמטום הכללי של בני מינו. אמו מעולם לא נכנסה לשם, אבל משם היה יכול לראות אותה בבהירות מוחלטת.

הזקנה היתה פיקחית למדי, והוא חשב שאילו התחילה את דרכה באחת ההנחות הנכונות, אפשר היה לצפות ממנה ליותר. היא חיה על פי כללי עולם הדמיון שלה, ומעולם לא ראה אותה מגיחה ממנו. לפי החוק ששרר שם, היא הקריבה את עצמה למענו — לאחר שסיבכה הכול ויצרה את הצורך לעשות זאת. ואם הרשה לה להקריב את עצמה, זה רק משום שחוסר היכולת שלה לראות את הנולד העלה את הצורך בכך. כל חייה נאבקה לנהוג כבת למשפחת צ'סטני בלי הרכוש של משפחת צ'סטני, ולתת לו כל מה שנראה לה שבן למשפחת צ'סטני צריך שיהיה לו; אבל מכיוון שתענוג להיאבק, נהגה לומר, למה להתלונן? ואחרי שניצחת, כמו שהיא ניצחה, איזה תענוג להיזכר בימים הקשים! הוא לא יכול לסלוח לה על כך שנהנתה מהמאבק ואף חשבה שהיא ניצחה בו.

כשדיברה על הניצחון שלה התכוונה לכך שגידלה אותו כמו שצריך, ושלחה אותו למכללה, והוא יצא כזה מוצלח — נאה (החורים בשיניה שלה לא נסתמו כדי שיהיה אפשר ליישר את שלו), אינטליגנטי (הוא הבין שהוא אינטליגנטי מכדי להצליח), ועתידו לפניו (מובן שאין לו שום עתיד). את קדרותו תירצה בכך שהוא עדיין מתבגר, ואת רעיונותיו הרדיקליים בכך שחסר לו ניסיון מעשי. היא אמרה שעדיין אינו יודע דבר על ה"חיים", שהוא אפילו עוד לא נכנס לעולם האמיתי. והרי הוא כבר היה מאוכזב ממנו כמו גבר בן חמישים.

כל זה היה אירוני עוד יותר, משום שלמרות אמו אכן יצא מוצלח כל כך. למרות שהלך למכללה סוג ד', הוא יצא משם, בזכות מאמציו, עם השכלה סוג א'; למרות צרות האופקים שמשלה בילדותו, הגיח ממנה כאדם רחב אופקים; למרות כל הרעיונות המטופשים שלה, הוא היה משוחרר מדעות קדומות ולא חשש להתמודד עם המציאות. והנס הגדול מכולם — במקום שיהיה עיוור מרוב אהבה אליה, כפי שהיתה היא כלפיו, הוא התנתק ממנה רגשית והיה יכול לראות אותה באובייקטיביות גמורה. אמו לא משלה בו.

האוטובוס עצר בטלטלה פתאומית וניער אותו ממחשבותיו. אישה מאחור כשלה לפנים בצעדים קטנים וכשהזדקפה כמעט שנפלה על העיתון שלו. היא ירדה, וכושי גדול עלה. ג'וליאן הנמיך את העיתון כדי להביט. הצפייה בפועלו היומיומי של העוול העניקה לו סיפוק מסוים. זה חיזק אותו בדעתו, שלמעט חריגים מעטים אין איש שראוי לו להכיר ברדיוס של ארבע מאות וחמישים קילומטר. הכושי היה לבוש היטב, ונשא בידו תיק משרדי. הוא הביט סביבו ואז התיישב על קצהו האחר של המושב שעליו ישבה האישה בעלת סנדלי הבד הלבנים־אדומים. בן רגע פרש עיתון והסתתר מאחוריו. אמו של ג'וליאן מיד התחילה לדחוק בו שוב ושוב במרפקה. "עכשיו אתה רואה למה אני לא מוכנה לנסוע באוטובוסים האלה לבדי," לחשה.

האישה בסנדלי הבד האדומים־לבנים קמה ברגע שהתיישב הכושי. היא עברה מרחק כמה מושבים לאחור והתיישבה במקומה של אישה שירדה. אמו רכנה לפנים ושילחה אליה מבט של קורת רוח.

ג'וליאן קם, חצה את המעבר והתיישב במקומה של האישה בסנדלי הבד. מעמדה זו הסתכל בשלווה באמו. פניה הוצפו באדום זועם. הוא נעץ בה מבט, והפך את עיניו לעיני זר. הוא הרגיש שהמתח מרפה ממנו פתאום, כאילו הכריז עליה מלחמה גלויה.

הוא היה רוצה לקשור שיחה עם הכושי ולדבר איתו על אמנות או פוליטיקה או כל נושא שיהיה מעבר לבינתם של האנשים סביבם, אבל האיש המשיך להתבצר מאחורי העיתון שלו. או שהתעלם מהשינוי בסדרי הישיבה או שכלל לא הבחין בו. לא היתה לג'וליאן שום דרך להביע את אהדתו.

אמו המשיכה לתלות בפניו את עיניה המאשימות. בעלת השיניים הבולטות הביטה בו בלהיטות כאילו הוא מפלצת מסוג שאינו מוכר לה.

"יש לך אש?" שאל את הכושי.

מבלי להסיר את מבטו מהעיתון הכניס האיש יד לכיסו והושיט לו חפיסת גפרורים.

"תודה," אמר ג'וליאן. רגע החזיק את הגפרורים כאוויל. מעל הדלת התנוסס מולו השלט העישון אסור. זה לא היה מרתיע אותו, כשלעצמו. אבל לא היו לו סיגריות. כמה חודשים לפני כן הפסיק לעשן, כי לא יכול לעמוד בהוצאה. "סליחה," מילמל והושיט בחזרה את הגפרורים. הכושי הנמיך את העיתון והביט בו ברוגז. הוא לקח את הגפרורים ושוב הגביה את העיתון.

אמו המשיכה להסתכל בו, אבל היא לא ניצלה את מבוכתו הרגעית. עיניה התמידו במבטן המוכה. פניה נראו אדומות שלא כדרך הטבע, כאילו עלה לחץ הדם שלה. ג'וליאן לא הרשה לשום ניצוץ של אהדה לעלות על פניו. מאחר שזכה ביתרון, היה נואש לשמור עליו ולהמשיך עד הסוף. הוא רצה ללמד אותה לקח שיספיק לה לזמן־מה, אבל לא נראה שיש דרך להמשיך במהלך. הכושי סירב להגיח מאחורי העיתון שלו.

ג'וליאן שילב את זרועותיו והביט לפנים בעיניים קהות, הוא פנה אל אמו אך כאילו לא ראה אותה, כאילו חדל להכיר בקיומה. בדמיונו ראה את התמונה הבאה: האוטובוס יגיע לתחנה, הוא יישאר במקומו, וכאשר היא תשאל, "אתה לא מתכוון לרדת?" הוא יביט בה כאל זרה שלא ברור מדוע פנתה אליו. הפינה שירדו בה היתה נטושה בדרך כלל, אבל מוארת היטב, ולא יזיק לה ללכת לבדה מרחק ארבעה רחובות לימק"א. הוא החליט לחכות עד שיגיע הרגע ואז יקבע אם לתת לה לרדת לבדה. הוא יצטרך להגיע לימק"א בעשר לאסוף אותה, אבל הוא יכול לתת לה לחכות ולתהות אם יופיע. אין שום סיבה שתחשוב שהיא יכולה לסמוך עליו תמיד.

שוב פרש אל החדר בעל התקרות הגבוהות, המרוהט בחסכנות בכמה פריטים גדולים ונושנים. לרגע רווח לו, אבל אז הבחין באמו היושבת מולו והחיזיון התפורר. הוא בחן אותה בקור. כפות רגליה, נתונות בנעלי סירה קטנות, השתלשלו מטה בלי שיגיעו עד הרצפה ממש, כאילו היא ילדה. היא הפנתה אליו מבט מאשים בעליל. הוא חש ניתוק גמור ממנה. באותו רגע היה נהנה לסטור לה כשם שהיה סוטר לילד מאוס במיוחד שהופקד תחת חסותו.

הוא התחיל לחשוב על כל מיני דרכים מופרכות ללמד אותה לקח. אולי יתיידד עם איזה פרופסור או עורך דין כושי מכובד ויזמין אותו הביתה ערב אחד. המעשה יהיה מוצדק לחלוטין, אבל לחץ הדם שלה יעלה לשלוש מאות. הוא לא יכול לדחוק בה עד כדי כך שתחטוף שבץ. יתר על כן, מעולם לא הצליח לרכוש לו חברים כושים. באוטובוסים היה מנסה ליצור קשר עם המוצלחים שבהם, שנראו כמו מרצים או כמרים או עורכי דין. בוקר אחד התיישב ליד איש מכובד למראה בעל עור חום כהה שענה לשאלותיו בניגון חגיגי, אך התגלה בסופו של דבר כקברן. יום אחר התיישב ליד כושי שעישן סיגר וענד טבעת יהלום על האצבע, אבל אחרי כמה דברי נימוסים נוקשים הכושי לחץ על הפעמון וקם, וכשנדחק מעל ג'וליאן בדרכו החוצה תחב לידו שני כרטיסי לוטו.

הוא דמיין שאמו במיטתה, חולה אנושות, והוא מצליח למצוא לה רק רופא כושי. כמה דקות השתעשע ברעיון ואז הרפה ממנו לטובת תמונה רגעית שלו בהפגנה לשוויון זכויות. תמונה אפשרית דווקא, אבל הוא לא התעכב עליה. במקום זה נגע בזוועת הזוועות. הוא יביא הביתה אישה יפהפייה, שתווי פניה מזכירים במידה חשודה פני כושית. תתכונני, אמר. את לא יכולה לעשות שום דבר בעניין. זאת האישה שבחרתי. היא נבונה, מכובדת, טובה אפילו, והיא סבלה, ולא חשבה שזה תענוג. אז תרדפי אותנו, קדימה, תרדפי אותנו. גרשי אותה מכאן, אבל זכרי, את מגרשת גם אותי. עיניו הצטמצמו, ומבעד לזעם הקדוש שהפיח בעצמו ראה את אמו בצדו האחר של המעבר, פניה סגולות, מכווצת לממדים הגמדיים של קומתה המוסרית, יושבת כמו מומיה תחת הדגל המגוחך של כובעה.

האוטובוס עצר וניער אותו שוב משרעפיו. הדלת נפתחה ברחש שאיבה, ומתוך החשכה עלתה פנימה אישה גדולה, שחומת עור, בלבוש ססגוני ומראה קודר, ואיתה ילד קטן. הפעוט, שהיה אולי בן ארבע, לבש חליפת משבצות קצרה וכובע משולש עם נוצה כחולה. ג'וליאן קיווה שישב לידו ושהאישה תידחק לצד אמו. לא עלה על דעתו סידור טוב מזה.

בזמן שחיכתה לכרטיס שלה סקרה האישה את אפשרויות הישיבה — במחשבה, כך קיווה, לשבת במקום שבו תהיה הכי פחות רצויה. משהו במראה שלה היה מוכר לג'וליאן, אבל הוא לא הצליח לזהות מה. היא היתה אישה ענקית. פניה היו ערוכות לא רק לפגוש התנגדות, אלא גם לעורר אותה. שפתה התחתונה הגדולה השתפלה מטה כמו סימן אזהרה: אל תתעסקו איתי. גופה התפוח היה חנוט בשמלת קרֶפ ירוקה, וכפות רגליה נדחסו בקושי בנעליים אדומות. על ראשה חבשה כובע מחריד. שולי קטיפה סגולים השתפלו בצד האחד והזדקרו באחר; היתר היה ירוק ונראה כמו כרית בלי מילוי. בידה נשאה תיק אדום אימתני, תפוח כולו, כאילו מילאה אותו בסלעים.

לאכזבתו של ג'וליאן, הילד הקטן טיפס למושב הריק ליד אמו. אמו סיווגה את כל הילדים, שחורים ולבנים, בקטגוריה אחת — "חמוד" — והיא חשבה שכושים קטנים, ככלל, חמודים יותר מילדים לבנים קטנים. כשהילד הקטן עלה למושב חייכה אליו.

בינתיים התנודדה האישה אל המושב הפנוי שליד ג'וליאן. למורת רוחו נדחקה לתוכו. הוא ראה שפניה של אמו משתנות כשהאישה התמקמה לידו, והיה מרוצה כשהבין שזה מקומם אותה יותר מאשר אותו. פניה נראו כמעט אפורות ובעיניה היתה ידיעה עמומה, כאילו תשו לפתע כל כוחותיה באיזה עימות נורא. ג'וליאן הבין שזה משום שהיא והאישה התחלפו, במובן מסוים, בבנים. גם אם אמו אינה תופסת את המשמעות הסמלית, היא תרגיש בה. ניכר בעליל על פניו שהוא משועשע.

האישה לצדו מילמלה לעצמה משהו לא מובן. הוא הבחין באיזה רשרוש לידו, נהמה מהוסה, כנהמת חתול כועס. הוא לא ראה דבר מלבד התיק האדום הניצב על הירכיים הירוקות התפוחות. בעיני רוחו ראה את האישה כשעמדה וחיכתה לכרטיס שלה — הגוף המגושם, המיתמר מעלה מתוך הנעליים האדומות, מעל האגן המוצק, החזה האימתני, הפנים היהירות, ועד הכובע הירוק־סגול.

עיניו נפערו.

מראה שני הכובעים, הזהים זה לזה, הכה בו בבוהק כמו זריחה יוקדת. פניו ניצתו פתאום באושר. מי היה מאמין שהגורל ינחית על אמו לקח כזה. הוא גיחך בקול כדי שתסתכל אליו ותראה שהוא שם לב. באיטיות הסבה לעברו את מבטה. היה נדמה שתכול עיניה הפך לסגול חבול. לרגע מעיק אחד חש בתמימותה, אך המוסר חש מיד להגנתו. זכותו לצחוק. הצדק איתו. חיוכו התקשח עד שאמר לה בבירור, ממש כאילו אמר בקול: לעונש הזה בדיוק ראויה הקטנוניות שלך. זה בוודאי ילמד אותך לקח, אחת ולתמיד.

מבטה נדד אל האישה. היה נדמה שאינה מסוגלת לשאת את מראהו, והאישה עדיפה בעיניה. שוב היה ער לנוכחות הרוחשת על ידו. האישה נהמה כמו הר געש העומד להתפרץ. אחת מזוויות פיה של אמו התחילה לפרכס קלות. למגינת לבו ראה בפניה ניצני התאוששות, והבין שכל זה ייראה לה פתאום מצחיק ולא ישמש שום לקח. היא המשיכה להביט באישה וחיוך משועשע עלה על פניה, כאילו הביטה בקוף שגנב את הכובע שלה. הכושי הקטן נשא אליה עיניים גדולות ומרותקות. זה זמן־מה שניסה למשוך את תשומת לבה.

"קארְבֶר!" אמרה האשה פתאום. "תבוא פה!"

כאשר ראה שהזרקור מוטל סוף־סוף עליו, משך אליו קארבר את רגליו והסתובב אל אמו של ג'וליאן וציחקק.

"קארבר!" אמרה האישה. "שמעת אותי? תבוא פה!"

קארבר החליק מהמושב אבל המשיך להשתופף ולהיצמד בגבו אל הבסיס, וראשו מופנה בערמומיות אל אמו של ג'וליאן, שחייכה אליו. האישה הושיטה יד לצדו האחר של המעבר ומשכה אותו אליה. הוא התמתח ונתלה לאחור על ברכיה, וחייך אל אמו של ג'וליאן. "איזה חמוד, נכון?" אמרה אמו של ג'וליאן לבעלת השיניים הבולטות.

"כנראה," אמרה האישה בספקנות.

הכושייה2 משכה בו בכוח, שיזדקף, אבל הוא חמק מאחיזתה וחצה כהרף עין את המעבר וטיפס, בצחקוקים פרועים, אל המושב שליד אהובתו.

"אני חושבת שמצאתי חן בעיניו," אמרה אמו של ג'וליאן וחייכה אל האישה. זה היה החיוך שהשתמשה בו כשרצתה להפגין חביבות מיוחדת כלפי הנחותים ממנה. ג'וליאן ראה שהכול אבוד. הלקח החליק מעליה כמו גשם מגג.

האישה קמה ומשכה את הילדון מהמושב כאילו היא מחלצת אותו ממגפה. ג'וליאן חש בזעמה על כך שאין לה נשק כמו חיוכה של אמו. היא סטרה לילד בכוח על רגלו. הוא יילל פעם אחת ואז תחב את ראשו בבטנה ובעט בשוקיה. "תירגע!" אמרה בתקיפות.

האוטובוס עצר, והכושי שקרא בעיתון ירד. האישה תפסה את מקומו והושיבה בחבטה את הילד בינה לבין ג'וליאן. היא אחזה בו בכוח בברכו. כעבור רגע הצמיד את כפות ידיו לפניו והציץ בין אצבעותיו באמו של ג'וליאן.

"אני רואה אותך...!" אמרה והצמידה את ידה אל פניה והציצה בו.

האישה סילקה את ידו בחבטה. "תפסיק עם השטויות שלך," אמרה, "לפני שאני אחטיף לך ככה שתראה כוכבים!"

ג'וליאן היה אסיר תודה שהם יורדים בתחנה הבאה. הוא הרים את ידו ומשך בחוט. האישה הרימה יד ומשכה בו באותו זמן. אלוהים, חשב. היתה לו תחושה נוראה שכאשר ירדו יחד מהאוטובוס, אמו תפתח את הארנק שלה ותיתן לילדון מטבע. המחווה תהיה לה טבעית לא פחות מנשימה. האוטובוס עצר, והאישה קמה והתנודדה אל החזית כשהיא גוררת אחריה את הילד, שרצה להישאר. ג'וליאן ואמו קמו והלכו אחריהם. כשהתקרבו אל הדלת ניסה ג'וליאן לשחרר את אמו מעול התיק שלה.

"לא," מילמלה, "אני רוצה לתת לילדון מטבע."

"לא!" לחש ג'וליאן בכעס. "לא!"

בחיוך הרכינה את ראשה אל הילד, ופתחה את התיק. דלת האוטובוס נפתחה, והאישה תפסה אותו בזרועו והרימה אותו וירדה כשהוא תלוי על מותניה. ברגע שעמדה ברחוב העמידה אותו וטילטלה אותו כהוגן.

אמו של ג'וליאן נאלצה לסגור את התיק שלה כשירדה במדרגת האוטובוס, אבל ברגע שכפות רגליה נגעו בקרקע פתחה אותו שוב והתחילה לפשפש בו. "אני מוצאת רק מטבע של סנט," לחשה, "אבל הוא נראה חדש."

"אל תעשי את זה!" סינן ג'וליאן בזעם בין שיניו. היא מיהרה אל פנס הרחוב שבפינה כדי לבדוק לאורו את התיק שלה. האישה התקדמה במהירות לאורך הרחוב וגררה אחריה את הילד המשתרך.

"היי, ילדון!" קראה אמו של ג'וליאן, ובכמה צעדים מהירים השיגה אותם, קצת אחרי הפנס. "מטבע חדש ומבריק בשבילך," והיא הושיטה את מטבע הנחושת, שהבהיק תחת האור הקלוש.

האישה הענקית הסתובבה, לרגע אחד עמדה בכתפיים מוגבהות ופנים קפואות בזעם כבוש, ולטשה את עיניה באמו של ג'וליאן. ואז בבת אחת היה נדמה שהיא מתפוצצת, כמו מכונה שהופעל עליה גרם אחד מיותר של לחץ. ג'וליאן ראה את האגרוף השחור מתנופף עם התיק האדום. הוא עצם את עיניו והתכווץ כששמע אותה צועקת, "הוא לא לוקח שום מטבעות מאף אחד!" כשפקח עיניים האישה כבר התחילה להיעלם בקצה הרחוב והילד הקטן לטש עיניים פעורות מעבר לכתפה. אמו של ג'וליאן ישבה על המדרכה.

"אמרתי לך לא לעשות את זה," אמר ג'וליאן בכעס. "אמרתי לך לא לעשות את זה!"

רגע נעמד מעליה כשהוא חורק בשיניו. רגליה היו פשוטות לפנים וכובעה היה מונח על ירכיה. הוא השתופף והביט בפניה. הן היו ריקות לגמרי. "קיבלת בדיוק מה שהגיע לך," אמר. "עכשיו קומי."

הוא הרים את התיק שלה והחזיר פנימה את מה שנפל. הוא נטל את הכובע מירכיה. לפתע נפל מבטו על המטבע שעל המדרכה, והוא הרים אותו ושמט אותו לתוך התיק, ככה שתראה. אחר כך קם והתכופף והושיט את ידיו להקים אותה. היא לא זזה. הוא נאנח. משני צדדיהם התנוססו בנייני מגורים שחורים, מסומנים פה ושם במלבנים של אור. בקצה הרחוב גבר יצא מביתו והתרחק בכיוון ההפוך. "בסדר," אמר, "תארי לעצמך שמישהו יבוא וירצה לדעת למה את יושבת על המדרכה?"

היא אחזה בידו, מתנשמת כולה, משכה בה בכבדות ואז עמדה רגע, מתנודדת מעט, כאילו נקודות האור שבחשכה מסתחררות סביבה. עיניה, מוצלות ומבולבלות, נחו לבסוף על פניו. הוא לא ניסה להסתיר את הרוגז שלו. "אני מקווה שהפעם למדת לקח," אמר. היא רכנה לפנים ועיניה סרקו את פניו. היה נדמה שהיא מנסה לגלות מי הוא. ואז, כאילו אינה מזהה שום דבר מוכר, כשלה לפנים בכיוון הלא נכון.

"את לא הולכת לימק"א?" שאל.

"הביתה," מילמלה.

"ואנחנו הולכים ברגל?"

במקום לענות, המשיכה ללכת. ג'וליאן התלווה אליה, וידיו שלובות מאחורי גבו. הוא לא ראה כל סיבה להניח ללקח שלמדה בלי לגבות אותו בהסבר על משמעותו. כדאי בהחלט לאלץ אותה להבין מה קרה לה. "אל תחשבי שזאת היתה סתם כושית חצופה," אמר. "פגשת כאן את כל הגזע שחום העור, שלא מוכן יותר לקבל את המטבעות המתנשאים שלך. פגשת את הכפילה השחורה שלך. היא יכולה לחבוש את אותו הכובע כמוך, ולמען האמת," הוסיף, שלא לצורך (כי חשב שזה מצחיק), "הוא נראה יותר טוב עליה מאשר עלייך. וכל זה אומר," הוסיף, "שהעולם הישן כבר איננו. פג תוקפם של המנהגים הישנים, והחביבות שלך שווה לתחת." במרירות חשב על הבית שאבד לו. "את לא מי שאת חושבת שאת," אמר.

היא המשיכה לצעוד קדימה, בלי לשים אליו לב. שׂערה השתחרר בצד אחד. היא שמטה את התיק שלה וכלל לא הבחינה. הוא עצר והרים אותו והושיט לה, אבל היא לא לקחה אותו.

"את לא צריכה להתנהג כאילו זה סוף העולם," אמר, "כי זה לא. מעכשיו את צריכה לחיות בעולם חדש ולהתמודד עם כמה עובדות, לשם שינוי. תתעשתי," אמר, "זה לא יהרוג אותך."

היא התנשמה במהירות.

"בואי נחכה לאוטובוס," אמר.

"הביתה," אמרה בקול מטושטש.

"מרגיז אותי לראות אותך מתנהגת ככה," אמר. "ממש כמו ילדה קטנה. הייתי מצפה ממך ליותר." הוא החליט לעצור במקום ולאלץ גם אותה לעצור ולחכות לאוטובוס. "אני לא ממשיך," אמר ועצר. "אנחנו עולים לאוטובוס."

היא המשיכה להתקדם כאילו לא שמעה אותו. הוא עשה כמה צעדים ואחז בזרועה ועצר אותה. הוא הביט בפניה ונשימתו נעתקה. מול עיניו נגלו פנים שלא ראה מעולם. "תגיד לסבא לבוא לאסוף אותי," אמרה.

הוא לטש בה עיניים מוכות תדהמה.

"תגיד לקרוליין לבוא לקחת אותי," אמרה.

הוא הרפה ממנה, המום, והיא התנודדה שוב לפנים, צעדה כאילו רגלה האחת קצרה מהאחרת. היה נדמה שגאות אפלה סוחפת אותה ממנו. "אמא!" צעק. "מתוקה שלי, חמודה, חכי!" היא קרסה ונפלה על המדרכה. הוא מיהר קדימה וצנח לצדה בזעקה. "אמא'לה! אמא'לה!" הוא הפך אותה. פניה היו מעוותות להחריד. עין אחת, גדולה ולטושה, נעה מעט שמאלה, כאילו השתחררה מכבליה. האחרת המשיכה להיתלות בו, סרקה שוב את פניו, לא מצאה דבר ונעצמה.

"חכי כאן, חכי כאן!" זעק וקם בקפיצה ויצא בריצה אל מקבץ אורות שראה במרחק, לחפש עזרה. "הצילו! הצילו!" צעק, אבל קולו היה דק, חוט של צליל בקושי. ככל שמיהר לרוץ נסחפו והתרחקו גם האורות ורגליו נעו כמאובנות, כאילו אינן נושאות אותו לשום מקום. החשכה הגואה סחפה אותו כביכול חזרה אליה, השהתה עוד רגע קט את כניסתו אל עולם של אשמה ושל צער.