קרטל האורז

מאו לין, דלתת המקונג, 23 בנובמבר

דאנג קיו נאן התעורר מוקדם מהרגיל ושכב ער על מחצלת הקש הדקה, נועץ מבט עמום בתקרת הבמבוק האפורה ומנסה לארגן את המחשבות המתרוצצות במוחו. בדרך כלל, כשהתעורר בשעה כה מוקדמת עם הרגשה כזו, הוא היה קם ויוצא החוצה, מעיף מבט אוהב על שדות האורז שלו ונרגע. אולם הבוקר הזה היה שונה, משום שהַקימה המוקדמת של דאנג היתה קשורה לשדות האורז עצמם. כאשר קם בשקט, העלה על רגליו הצנומות את המכנסיים הקצרים והמרופטים ויצא יחף החוצה, התגברה ההרגשה המשונה והפכה לתחושה רעה.
הבוקר היה צונן ודאנג הרגיש את הכאב העמום הנובר בעצמותיו, איתות מהשיגרון שמציק לו כבר שנים רבות, מזכרת עגומה לשעות הרבות והארוכות שבהן בוססו רגליו היחפות בתוך שדות האורז המוצפים במים. הוא לא היה צריך ללכת הרבה כדי להגיע לשדות האורז שלו. ביתו עמד בקצה החלקה הראשונה, על קו המים ממש, כדי לא לבזבז קרקע. שטח קרקע טוב היה המצרך הנדיר ביותר בדלתה הענקית של המקונג, שפִרנסה בדוחק את מיליוני המשפחות שחיו בה, וסיפקה אורז למאות מיליוני פיות רעבים בדרום מזרח אסיה. דאנג הסתכל על שדות האורז ואחר החל ללכת לאטו לאורך הגדה של השדה הקרוב, שהיתה צמודה כמעט לבית הקטן. הוא הלך ישר לפנים, אולם ראשו היה מוטה הצדה והוא התבונן בשתילי האורז. הם היו כבר בני חודשיים ונראו ירוקים ודשנים ובכולם כבר החלו לבצבץ שיבולי האורז הירוקות שיבשילו ויהיו צהובות בתוך חודש, ויישאו עליהן את ברכת האלוהים הלבנה.
אבל דאנג היה עדיין מודאג. הוא עבר את השדה הראשון, פנה ימינה והחל לצעוד על הגדה המפרידה בין שדותיו לשדות של לַאי מין, השכן שלו. עיניו של דאנג לא התעכבו על השדות שמשמאל, הוא השתדל מאוד שלא להסתכל על שדותיהם של שכניו, כדי שצבעם הירוק של שתילי האורז לא יצית את שד הקנאה הירוק, זה החבוי בלבותיהם של בני האדם ומחכה להזדמנות להקיץ מתרדמתו. עיניו הביטו רק ימינה, אל השדה שלו, והמשיכו כך גם כשחצה את גדר הבמבוק הנמוכה המפרידה בין השדה הראשון לשני, וכבר הבחין שיהיה צורך להעביר היום מים מהשדה האחד לשדה השני. לצורך כך יגייס את אשתו ושניהם יעבדו עם דלי אחד, ושני ילדיו הבוגרים יעבדו עם הדלי האחר ולא ילכו היום לבית הספר. הילדים בשדות האורז של דלתת המקונג לא השלימו אף פעם שבוע שלם ללא היעדרות מבית הספר. אולם לא זה מה שהטריד את דאנג ושבגללו קם מוקדם כל כך ויצא לשדות. הוא המשיך עד לשדה השלישי ושם עצר והתבונן בעיון. פניו השזופות נראו אפורות. הוא היה מוטרד, מוטרד מאוד. השתילים בשדה האורז השלישי היו אף הם ירוקים ועסיסיים, אפילו ירוקים ועסיסיים וגבוהים יותר משיחי האורז שבשני השדות הראשונים, אולם לא נראו בכל השדה שום עקבות של שיבולים, אפילו לא סימן של התחלה. דאנג עמד והסתכל, בולש בעיניו המנוסות שראו כבר מיליוני שיחים של אורז, מחפש קצה התחלה של תפרחות. אולם לא היה כזה בשדה כולו, וכך גם בשדה הרביעי, החמישי והשישי, שאותם שתל שלושה ימים לפני השדה הראשון והשדה השני, לפני חודשיים בדיוק. האימה שמילאה את לבו גרמה לו להסיט את מבטו לעבר השדות של לאי מין וחיוך של הנאה התפשט לרגע על פניו וקפא מיד כשהבין מה עיניו רואות. השדות של השכן היו אפילו במצב גרוע יותר מאלה שלו. בשדותיו של לַאי מין לא נראו שיבולים בשום חלקה, ככל שיכלו עיניו המנוסות של דאנג לראות, אף לא שיבולת אחת על שיח אורז אחד, ולאי מין העביד קשה את חמשת ילדיו וסיים לשתול את שיחי האורז שלו שבוע שלם לפניו. דאנג קיו נאן עמד כך שעה ארוכה. השמש עלתה זה כבר וקפחה על ראשו, והלהיטה את אניצי שערו הלבן באור בוהק, ואילו הוא מתבונן בשדות האורז שמסביב ואת מוחו מציפות מחשבות משונות. תופעה מוזרה כזו לא אירעה מעולם בדלתה של המקונג.