לתולדות הפיסוק
ראשיתה של מערכת הפיסוק ביוון במאה החמישית לפנה"ס. בשנת 200 לפנה"ס בערך השתמש המחזאי אריסטופנס מביזנטיום, ספרן באלכסנדרייה, במערכת של סימנים בטקסט כדי להורות לשחקנים מתי עליהם לנשום בקטעים קצרים ובקטעים ארוכים. במאה הראשונה לפנה"ס השתמשו הרומים בסימני פיסוק דומים. התפתחות רבה בתחום הפיסוק חלה עם הפצת הברית החדשה ואחר כך עם הופעת התרגום של התנ"ך ללטינית בשנת 400 בערך. המתרגם חילק את הטקסט לקבוצות מילים כדי להורות לקריינים מתי לעצור בקריאה. כאלף וחמש מאות שנים שימשו אפוא "סימני הפיסוק" להנחיית שחקנים, זמרים וקריינים. הם סימנו הפסקות, הדגשות וצלילים, ולא היה להם קשר לתחביר.
במקרא הטעמים מציינים את ההטעמה ואת המנגינה של המילים, והם גם שיטת פיסוק מושלמת. יש בהם קיסרים — מפסיקים הבאים בסוף פסוק או בתוכו (אתנחתא), ויש מלכים, משנים ושלישים המחלקים את הפסוק חלוקות משנה. הטעמים מלמדים גם על צירוף של יחידות תחביריות, כגון קשר תחבירי בין שם ללוואי או קשר בין הפועל למשלימו. בספרות חז"ל אין סימני פיסוק. בכתבי היד של התלמוד יש פיסוק דליל ומקרי.1 יש סימני פיסוק כלשהם ברוב כתבי היד והדפוסים העבריים בכל הדורות.
הפיסוק המודרני החל להתפתח לאחר המצאת הדפוס בשנת 1454. הדַפָּס הוונצייני אלדוס מנוּטִיוּס הוא שהמציא את הנקודה־פסיק (semicolon). הוא ונכדו — גם שמו אלדוס מנוּטִיוּס — החלו להשתמש בנקודתיים (colon) ובנקודות (full stops) והתעלמו מהסימנים העתיקים. בספרים שראו אור נועדו הסימנים לסייע בקריאה ולא להוראות מוזיקליות. בשנת 1566 הצהיר אלדוס מנוּטִיוּס הנכד שסימני הפיסוק נועדו להבהרת התחביר.
כללי הפיסוק באנגלית רווחים מראשית המאה ה־17. בסוף המאה ה־18 החלו להשתמש בסימן שאלה ובסימן קריאה.
כל הסימנים שהיו מקובלים בלשונות אירופה חדרו בהדרגה אל העברית. מצד אחד השפיעה עליה השיטה הגרמנית־הרוסית, מצד אחר השפיעה השיטה האנגלית — שתי שיטות שונות זו מזו. בפיסוק האנגלי תפקידו של הפסיק לסמן הפסקה בקריאה. משפטים משועבדים — אין צורך להפריד בפסיק. בגרמנית הפסיק משמש להפרדת פסוקיות: כל משפט משועבד מופרד בפסיק או בפסיקים.
אברהם מאפו הרבה להשתמש בפסיקים ומיעט להשתמש בנקודות. סמולנסקין כתב כמעט בלי סימני פיסוק. בכתביהם של מנדלי, אחד העם וביאליק אין שיטה עקיבה בשימוש בסימני הפיסוק, אבל יש ניסיון להקפיד על השימוש בהם. מנדלי וביאליק הושפעו מהרוסית ומהגרמנית. אחד העם פיסק גם בהשפעת האנגלית.
כללי הפיסוק שפרסם ועד הלשון העברית התבססו על הפיסוק הגרמני. בשנת תשנ"ג פרסמה האקדמיה ללשון העברית את כללי הפיסוק החדשים המבוססים על הפיסוק האנגלי. הדפסות חוזרות ראו אור בשנים תשנ"ד, תשנ"ו ותשס"ב. הפיסוק העברי היום אינו גרמני ואינו אנגלי. ההשפעות הזרות ניכרות בו, אבל הוא הולך ומקבל את צביונו העברי הייחודי.
סקירה מופרטת מביא סיני תוראן במאמרו 'פרקי מבוא לתולדות הפיסוק העברי', תרביץ ע"א, תשס"ב.