ששמעת לראשונה על הפירמידה, היית בן שמונה.
אמא שלך המתינה בסבלנות עד שהגיעה כוס היין הרביעית ואז, בכל פעם שמישהו סביב שולחן החג של משפחת לוי הזכיר את המִצְרים, הניחה חתיכה נוספת מאגרול קמח־המצה שאבא שלך כל כך אהב בצלחת חד־פעמית, עד שנוצר משולש עם חמש קומות.
"זה מה שאַבְּלָהָם מַסלוֹ גילה על פּילָמידוֹת," לחשה לך כשסיימה, "איש חכם היה, פסיכולוג." היא ניקתה פעמיים בשבוע בבית אריאלה ונהגה לחזור הביתה עם ספרים ישנים בעברית ונושאים לשיחה, אבל המבטא שלה הפריע לך. גם לאבא שלך קראה "אבלהם". משהו מנע ממך אז להבין שמבטא זר מעיד יותר מכול על ידיעת עוד שפה.
"אתה לוֹאֶה?" קירבה את הצלחת והגישה לך חתיכת בצק שקרעה מבסיס הפירמידה, "מסלו ידע שבהתחלה אנשים חושבים על אוכל." כל האחים של אבא שלך — יש תשעה כאלה — גירדו בכיפות המשי הצחורות, השזורות חוטי זהב וארגמן, ומילמלו בחוסר נחת. הנשים השתתקו, והילדים הפסיקו לבעוט זה בזה מתחת למפה החגיגית והקשיבו בסקרנות.
"אחל כך, חשוב הביטחון," המשיכה, "שיהיה מקום לק שלך, סגוּל ומוגן. אבל אז," השתהתה, מבטיחה שאתה מקשיב, "אז מתחיל הטיפוס הגדול." היא תופפה באצבע דקה על הקומה השלישית של הפירמידה, ואתה עקבת אחרי תעלת השמן הצלולה שחרצה הציפורן באגרול הרך. "עכשיו, אחלי ששבעים ובטוחים, אבלהם מסלו גילה שאנשים לוֹצים להיות גם אהובים." אמא שלך הרימה את הראש מהצלחת, הסיטה את מסך השיער השחור מעיניה המלוכסנות וחייכה, ולראשונה בחייך ראית את אבא שלך מסמיק. רוב מיוחס של שישה אחים מתוך התשעה גיחכו, והילדים שלהם התפקעו מצחוק כך שאמא שלך נאלצה להרים מעט את הקול.
"ואז... ואז הם לוצים שגם יעליכוּ אותם, שגם יֵדעו שהם חשובים," אמרה, והאחים השפילו מבטם ועילעלו בהגדה או בכרפס. "ולבסוף," החזירה את תשומת הלב אליך והחזיקה לך את היד מעל הקומה העליונה, החמישית, "בקצה של הפילמידה — למעלה, למעלה, במקום הכי חשוב — אבלהם מסלו אמל שאנשים לוצים למצות את עצמם. זאת מילה יפה — למצות, נכון?" העברית של אמא שלך יותר טובה אפילו מזו של ראש הממשלה — כך טען אבא שלך בכל הזדמנות. "למצות," חזרה, "אתה יודע מה זה למצות, שְיָיאוּ צ'וֹנְג?"
לא היית בטוח. שניים מבני הדודים שלך הימרו על חבילת המצות שעל השולחן, ואמא שלך זיכתה כל אחד מהם במבט מבטל. "זה... נו..." קפאה לרגע במקומה ועיניה תרות, כמו בכל פעם שיצאה לצוד מילה, "למצות את עצמך זה... להצליח להיות. הנה, תלאה:" קירבה את האצבעות אל פיה ונשפה קלות, ורעד דומינו של מרפקים הדדיים עבר בבני הדודים שחיכו לכך כל הערב. היא פרשה את כפות ידיה, שיחררה שתי קמיצות זריזות ופיתלה אגודל, ומול עיניה המשתאות של המשפחה המורחבת הופיעה על הקיר צללית נוצצת של כתר קליל — אותו הניחה בזהירות על ראשך.
אמא שלך לימדה אותך כמעט כל מה שאתה יודע היום על צלליות.
אברהם מסלו לא התכוון שילד קטן יצליח לטפס לו על הפירמידה במהירות כזו, אבל זה בדיוק מה שעשית.
כשליל הסדר הסתיים, הציעו להסיע אתכם בחזרה הביתה, אבל אבא שלך התעקש שלא צריך ושתיקחו מונית לאלנבי. משם — ידעת גם אתה — אין טעם לבזבז עוד כסף ואפשר להגיע לאוסישקין בתום צעידה לאורכו של בן יהודה.
לאחר המקלחת שכבת במיטה על הגב כשהידיים תחת הראש. מחר, כך החלטת, תלבש את מכנסי האדידס (בכיתה אמרו לך שהם מזויפים — צריכים להיות שלושה פסים ולא ארבעה, אבל לך לא היה אכפת), ועל חולצתך יככבו טום קרוז ומשימתו הבלתי־אפשרית־2. מנית בלב את כל הדברים שאכלת בערב, והבטן שלך עשתה רעש של חתולים מאושרים. שמעת שאבא שלך נעל את דלת הכניסה וראית את הצללית של אמא שלך. ידעת שעוד מעט היא תתקרב ללחוש לך לילה טוב. דרך החלון הפתוח למחצה בסלון הקשבת לקני הסוף שהסבירו לנחל לאן לזרום והרחת רוח בטעם מוקה־וניל שנשבה מהגלידריות ברחוב ירמיהו. שמחת שיש לכם דירה משלכם, ושהיא בתל אביב (בנתניה, למשל, סיפרה לך אמא שלך למחרת — היה פיגוע נורא באחד מבתי המלון).
היית שבע ומלא ביטחון ואהוב, והרגשת שייך וחשוב, ויותר מכול, ידעת שזה מה שאתה רוצה לעשות כשתגדל — לטפס על פירמידת מסלו, להגיע עד לקומה החמישית, להצליח להיות.
יומיים אחר כך ליווית את אמא שלך לעבודה והצלחת להשיג בדרך לא ממש חוקית תמונה של מסלו מאחד הספרים על מדף הפסיכולוגיה בספרייה העירונית (התעטשת בכל הכוח כשקרעת את הדף). את התמונה — שבה חייך אליך הפרופסור מתוך סוודר ישן, עם שיער שנראה כמו חבילה פתוחה של צמר פלדה ושפם תואם — הדבקת על הקיר, לצד המיטה שלך.
באותו בוקר התחיל גם מבצע "חומת מגן" — הטלוויזיה והרדיו גייסו המון אנשים, ולאחר שבוע מצאת את אבא שלך יושב במטבח עם אמא שלך, שלא הפסיקה לבכות. בתיק השחור הגדול (שעליו רקמה בעבר "א' לוי אינסטלציה בע"מ"), היו הפעם בגדים במקום כלי עבודה.
"לפחות תן לי לקחת אותך," הפצירה בו, "תן לי לקחת אותך, אבלהם!" כשהבחינה בך אספה אותך אליה, ואצבעותיה העבירו בך ערפל, "אני אחזול עוד מעט, שייאו צ'ונג," הבטיחה, "ובבוקל נתאמן עוד, טוב?"
זה הזיכרון הממשי האחרון שיש לך מהם — במטבח, לפנות ערב, כשבחוץ רועמים המטוסים.
אבא שלך קם, הניף את התיק על גבו ואמר לה: "אני אנהג." שפתיו היו קפוצות כשיצא. הוא חלף על פניך בראש מורכן ולא הוסיף מילה.
השכנה השמנה מהקומה השלישית שמרה עליך בעבר, אבל אף פעם לא כך.
היא הריחה הפוך מאמא שלך — חזק מדי, גדול מדי, ולפני שהספקת למחות, התעוררת לתוך חיבוק מהביל וממלמל: "מסכן שלי, אוי ואבוי. מסכן שלי."
מסכן שלה? בחיים לא. אם אמא שלך היתה שם, היית סופג גערה על הפרצוף הלא מנומס, אבל מה יכולת לעשות? פניך הוצמדו אל בטן הפּירֶה של האישה הזרה, ובכלל, גם לפני שידעת מה בדיוק קרה, הרעיון שתהיה מסכן של מישהו אחר נראה לך לא הגיוני. אף על פי שלא היית מסוגל לבטא את התחושה הבודדה במילים, חשת שאתה קרוב מאוד להכרזה על עצמאותך, ולהכרה שאתה מרכז הכובד של עולמך — שאין מישהו אחר שבפניו תוכל להתלונן, או שלו תרגיש צורך להודות.
אחר כך הגיעה מישהי מהעירייה והרכיבה משפט מגומגם מהמילים: "בוא", "מתוק", "שניהם" ו"לפחות בלי כאבים", ואתה הרגשת שמישהו התיז לך תרסיס של בית שימוש בעיניים והחלקת במורד חמש הקומות של הפירמידה.
נשארת לבד. מסכן שלך.
וזו אשמתו. הוא נהג.
האנשים מהעירייה טענו שזה לא באמת לבד — הרי היתה לך משפחה גדולה. אחד מהדודים שלך, חיים — זה ששיכנע את כולם להזמין אתכם לליל הסדר, זה שהכי פחות כעס על אבא שלך כשהתחתן עם לא־יהודייה, הסכים לקחת אותך. גרת שנה בחולון, ברחוב השבר הסורי־אפריקאי 5, אבל היה ברור לך שמשם יהיה קשה מאוד לחזור ולטפס על הפירמידה. לא הסתדרת שם, גם לא אצל דוד מאיר בראשון לציון או אצל יוסי באזוּר. רבתָ עם בני הדודים. גרמת ללאקי, הכלב המעצבן, להתפרץ לכביש בעיצומו של מרדף עקר אחר צללית כדור. לא התכוונת שייפגע. הידרדרת בלימודים. ברחת מהבית ללילה אחד וישנת בגינה ציבורית. בפעם אחרת הצלחת להגיע לבד עד לירקון. אצל הדוד ראובן החזקת מעמד פחות מחודש — היית בכיתה ה', וכשהרמת את היד בסוף שיעור לשון ושאלת את המורה למה בעברית בלי ניקוד אין הבדל בין גוֹיָה לגְויָה, החליטו לערב את היועצת שהמליצה על משפחה אומנת.
ככה הגעת אל המוסקוביצ'ים.
בערב הראשון, כשאכלתם חביתה, לחם שחור, קוטג' וסלט, נותרת שקט (גם שם לא היה אורז). האמא השתדלה מאוד וגם הילדה היפה, וכל כמה דקות שאלו אותך אם הכול בסדר.
"כן."
את מסלו תלית כרגיל לצד המיטה. קיפלת והסתרת את ה־"1908-1970" בתחתית התמונה, ובמשך שנים המוסקוביצ'ים הניחו שהאיש בעל שְׂער צמר הפלדה, הסוודר הישן והשפם הוא אבא שלך.
לא תיקנת אותם. קוראים לך צ'ונג לֵוי, לא הארי פוטר — אין שום סיבה שהצלקות שלך יהיו כתובות על המצח.
