רצח בראשי תיבות

ג'ני בורחת

 

"אני בסך הכול אומרת שאני לא מחבבת אותה," לחשה המלצרית בעלת השיער הפרוע. הלחישה היתה רמה, והלקוח היחיד בבית הקפה פלזנט שמע אותה בבירור. הוא תהה אם "אותה" המדוברת היא מלצרית אחרת או לקוחה קבועה כמוהו.

"אני לא חייבת לחבב אותה, נכון? את רוצה לחשוב אחרת, זכותך."

"לי היא נראתה די נחמדה," אמרה המלצרית הנמוכה יותר בעלת הפנים העגולות ונשמעה משוכנעת פחות משהיתה כמה רגעים קודם לכן.

"ככה היא כשקצת מורידים לה את האף. ברגע שהיא חוזרת לעצמה, הלשון הזאת שלה עוד פעם מתחילה לפזר רעל. הפוך לגמרי. יצא לי להכיר הרבה אנשים כמוה — אף פעם אל תבטחי בהם."

"מה זאת אומרת הפוך לגמרי?" שאלה המלצרית בעלת הפנים העגולות.

הֶרְקוּל פּוּאָרוֹ, שהיה הסועד היחיד בבית הקפה בערב חמישי זה בפברואר, קצת אחרי השעה שבע ושלושים, ידע למה התכוונה המלצרית בעלת השיער הפרוע. הוא חייך לעצמו. זאת לא היתה הפעם הראשונה שהיא הפגינה יכולת הבחנה מושחזת.

"אפשר לסלוח לכל אחד על מילה לא יפה ברגעים קשים — עשיתי את זה בעצמי ואני לא מתביישת להודות בזה. וכשטוב לי, אני רוצה שיהיה טוב לאנשים אחרים. ככה זה אמור להיות. אבל אנשים כמוה מתייחסים אלייך הכי גרוע דווקא כשטוב להם. אלה האנשים שצריך להיזהר מהם."

Bien VU, חשב הרקול פוארו, De la vraie sagesse populaire. האמת שבחוכמה העממית.

דלת בית הקפה נפתחה בבת אחת ונחבטה בקיר. בפתח עמדה אישה לבושה מעיל חום חיוור וכובע חום כהה יותר. שערה היה בהיר. פניה הוסתרו מפוארו. ראשה היה מופנה להסתכל אל מעבר לכתפה, כאילו מחכה למישהו שישיג אותה.

רק שניות ספורות עמדה הדלת פתוחה, וכבר הניס אוויר הלילה הקר את כל החמימות מתוך החדר. בדרך כלל היה דבר כזה מרתיח את פוארו, אבל הוא נמלא עניין בחדשה־לבוא. אשר נכנסה בדרמטיות כזאת ונראה שלא אכפת לה איזה רושם היא מותירה.

 

הוא כיסה על ספל הקפה שלו בכף ידו הפרושה בניסיון לשמר את חמימות המשקה. בבית הקפה הזעיר הזה בעל הקירות העקומים שבסמטת סנט גרגורי, מהאזורים הפחות טובים־לבריאות של לונדון, הכינו את הקפה המשובח ביותר שפוארו טעם בכל מקום בעולם. בדרך כלל הוא לא נהג לשתות כוס קפה לפני ארוחת הערב נוסף על זו שאחריה — בנסיבות רגילות היה דבר כזה מחריד בעיניו — אבל בכל יום חמישי בערב, כשנכנס אל בית הקפה פלזנט בשעה שבע ושלושים בדיוק, הוא חרג מן הכלל שקבע לעצמו. בשלב זה הוא כבר ראה בחריגה השבועית שלו מעין מסורת קטנה.

מסורות אחרות של בית הקפה הסבו לו הנאה פחותה. סידור מדוקדק של הסכו"ם, המפית וכוס המים במקומם הנכון על השולחן, לאחר שהגיע ומצא אותם מונחים באי־סדר. נראה שהמלצריות סבורות שדי להניח את הפריטים במקום כלשהו — כל מקום שהוא — על השולחן. פוארו סבר אחרת והקפיד להנחיל סדר מיד עם הגעתו.

"סליחה, מיס, אכפת לך לסגור את הדלת אם את נכנסת?" קראה שיער פרוע אל האישה בכובע ובמעיל החומים, אשר אחזה במשקוף הדלת ביד אחת כשהיא עדיין פונה לרחוב. "או אפילו אם את לא נכנסת. אנחנו בפנים לא רוצים לקפוא."

האישה נכנסה. היא סגרה את הדלת, אך לא התנצלה על כך שהחזיקה בה פתוחה זמן רב כל כך. נשימתה הכבדה נשמעה ברחבי החדר. נראה שהיא אינה מבחינה בנוכחותם של אנשים אחרים. פוארו בירך אותה ב"ערב טוב" שקט. היא הסתובבה למחצה לעברו, אך לא השיבה. עיניה היה פעורות מחשש לא שגרתי — שהיה עז דיו לאחוז באדם זר כמו לפיתה פיזית.

פוארו כבר לא הרגיש רגוע ושבע רצון כפי שהיה כשנכנס. מצב רוחו השלֵו התנפץ לרסיסים.

האישה מיהרה אל החלון והציצה החוצה. היא לא תמצא את הדבר שהיא מחפשת, חשב פוארו לעצמו. כשמשקיפים אל חשכת הלילה מתוך חדר מואר היטב, כמעט בלתי אפשרי לראות דבר משום שהזגוגית משקפת רק את החדר שבו נמצאים. אך היא המשיכה לבהות החוצה לזמן־מה, ונראה שהיא נחושה בדעתה לצפות על הרחוב.

"אה, זאת את," אמרה שיער פרוע בחוסר סבלנות קל. "מה העניין? קרה משהו?"

האישה במעיל ובכובע החומים הסתובבה. "לא, אני..." המילים נפלטו ביפחה. ואז הצליחה להתעשת. "לא. אוכל לשבת אל השולחן בפינה?" היא הצביעה אל השולחן הרחוק ביותר מהדלת.

 

"תבחרי לך כל שולחן, חוץ מזה של האדון. כולם ערוכים." כעת משהזכירה לעצמה את פוארו, פנתה אליו שיער פרוע ואמרה לו: "ארוחת הערב שלך מתבשלת יפה, אדוני." פוארו שמח מאוד על החדשות. המזון בפלזנט היה משובח כמעט כמו הקפה. למעשה, כשהירהר בשניים יחד, התקשה פוארו להאמין במה שידע שהיא האמת: שכל העובדים במטבח כאן הם אנגלים. Incroyable. לא ייאמן.

שיער פרוע פנתה שוב אל האישה הנסערת. "את בטוחה שהכול בסדר, ג'ני? את נראית כאילו עמדת פנים אל פנים מול השטן."

"אני בסדר גמור, תודה. אני צריכה רק ספל תה חזק וחם. כרגיל, בבקשה." ג'ני מיהרה אל שולחן בפינה הרחוקה, חולפת בדרכה על פני פוארו בלי להעיף בו מבט. הוא סובב את כיסאו קלות כדי שיוכל לצפות בה. לא היה ספק שמשהו אינו כשורה; בבירור היה זה עניין שלא רצתה לדון בו עם המלצריות בבית הקפה.

בלי להסיר את כובעה או לפשוט את מעילה, היא התיישבה בכיסא שניצב בגבו לדלת, אך מיד עם התיישבה הסתובבה שוב והסתכלה מעבר לכתפה. עכשיו כשהתאפשר לו לבחון את פניה ביתר קפידה, שיער פוארו שהיא כבת ארבעים. עיניה הכחולות הגדולות היו פעורות ולא מיצמצו. נדמה, כך הירהר פוארו, שהן חוזות בדבר־מה מזעזע — "פנים אל פנים מול השטן", כפי שניסחה זאת שיער פרוע. אבל למיטב הבחנתו של פוארו, לא היה שם מחזה כזה שג'ני תוכל לראות, רק חדר רבוע על שולחנותיו, כיסאותיו, מעמד העץ לכובעים ולמעילים בפינה, והמדפים העקומים הנושאים בנטל קומקומים רבים במגוון צבעים, דוגמאות וגדלים.

המדפים הללו, די היה בהם כדי להעביר באדם צמרמורת! פוארו לא הצליח להעלות על דעתו סיבה כלשהי שלא יוחלף בקלות מדף מעוקם במדף ישר, כפי שלא היה מסוגל להבין מדוע יניח מישהו מזלג על שולחן רבוע, ולא יוודא שהוא נח במקביל לשפת השולחן. אך לא הכול החזיקו בתפיסותיו של הרקול פוארו; הוא השלים עם העניין מזמן — על יתרונותיו וחסרונותיו.

האישה — ג'ני — היושבת מסובבת בכיסאה, נעצה מבט טרוף בדלת, כאילו מצפה שבכל רגע יפרוץ מבעדה מישהו. היא רעדה כולה, אולי גם מקור.

אך לא — פוארו שינה את דעתו — לא מקור כלל. שוב היה חמים בבית הקפה. ומכיוון שג'ני היתה מרוכזת כל כך בדלת, ועדיין ישבה בגבה אליה ורחוק ככל האפשר ממנה, היתה רק מסקנה הגיונית אחת.

פוארו לקח את ספל הקפה שלו, קם משולחנו ועשה את דרכו אל המקום שבו ישבה. הוא הבחין שאין על אצבעה טבעת נישואים. "האם תרשי לי להצטרף אלייך לזמן קצר, מדמואזל?" הוא היה רוצה לסדר את הסכו"ם שלה, את המפית ואת כוס המים כפי שסידר את שלו, אך התאפק.

 

"סליחה? כן, אני מניחה שכן." נימת קולה חשפה עד כמה לא אכפת לה. רק דלת בית הקפה עניינה אותה. היא המשיכה לצפות בה מרוכזת, המשיכה לשבת מפותלת בכיסאה.

"אני שמח להציג את עצמי בפנייך. שמי הוא... אה..." פוארו השתתק. אם יאמר לה את שמו, שיער פרוע והמלצריות האחרות ישמעו אותו גם הן והוא לא יהיה עוד "האדון הזר" האנונימי שלהן, השוטר בדימוס מאירופה. לשם הרקול פוארו היתה השפעה רבת־עוצמה על אנשים מסוימים. בשבועות האחרונים, מאז שנכנס למצב מהנה ביותר של תרדמת חורף, חווה פוארו בפעם הראשונה זה עידן את ההקלה שבהיותך אלמוני.

היה ברור וגלוי ששמו או נוכחותו אינם מעניינים את ג'ני. דמעה נמלטה מזווית עינה ועשתה את דרכה במורד לחייה.

"מדמואזל ג'ני," אמר פוארו בתקווה שהשימוש בשמה הפרטי יסייע במשיכת תשומת לבה. "בעברי הייתי שוטר. כיום אני בגמלאות, אך לפני הגמלאות נתקלתי בעבודתי באנשים רבים במצב של סערת נפש דומה לזאת שאת נמצאת בה כעת. אין כוונתי לאנשים אומללים, אף שהם קיימים בשפע בכל מדינה שהיא. לא, אני מדבר על אנשים המאמינים שהם נמצאים בסכנה."

סוף־סוף הוא הותיר בה רושם. ג'ני נעצה בו את עיניה הפעורות, המפוחדות. "ש... שוטר?"

"Oui. פרשתי לפני שנים רבות, אבל —"

"אם כך, בלונדון אינך יכול לעשות דבר? אינך יכול... זאת אומרת, אין לך סמכות כאן? לעצור פושעים או משהו מעין זה?"

"אמת." פוארו חייך אליה. "בלונדון אני אדון מבוגר הנהנה מחייו בגמלאות."

היא לא הסתכלה על הדלת כמעט עשר שניות.

"אני מדייק, מדמואזל? האם את סבורה שאת נמצאת בסכנה? האם את מסתכלת מעבר לכתפך מכיוון שאת חושדת שהאדם שמפניו את חוששת עקב אחרייך לכאן וייכנס בפתח בכל רגע?"

"הו, אני בהחלט נמצאת בסכנה!" נראה שהיא רוצה לומר יותר מכך. "האם אתה משוכנע שכבר אינך שוטר מסוג כלשהו?"

"שום סוג שהוא," הבטיח לה פוארו. הוא לא רצה שתחשוב שהוא נטול השפעה לחלוטין, ולכן הוסיף: "יש לי חבר שהוא בלש בסקוטלנד יארד אם את זקוקה לעזרת המשטרה. הוא צעיר מאוד — לא הרבה יותר מבן שלושים — אבל יש לו עתיד מזהיר במשטרה, אני סבור. הוא ישמח לשוחח איתך, אין לי ספק. באשר לי, אוכל להציע..." פוארו השתתק כשהמלצרית עגולת הפנים התקרבה אליהם עם ספל תה.

לאחר שהגישה אותה לג'ני, היא נסוגה אל המטבח. שיער פרוע פרשה גם היא לשם. מכיוון שידע כמה היא אוהבת לדון בהתנהגותם של לקוחותיה הקבועים, שיער פוארו שברגעים אלה ממש היא מנסה לעורר דיון ער על האדון הזר וביקורו הבלתי צפוי בשולחנה של ג'ני. פוארו לא נהג לשוחח יותר מהדרוש עם הלקוחות האחרים בבית הקפה. מלבד כאשר סעד כאן עם ידידו אדוארד קֶצְ'פּוּל — בלש הסקוטלנד יארד שחלק איתו זמנית בית הארחה — הוא הסתפק תמיד בחברת עצמו, ברוח l'hibernation, שנת החורף.

 

פרישתן של המלצריות כדי לרכל לא הטרידה את פוארו; הוא היה אסיר תודה על היעדרותן הנוחה. הוא קיווה שבכך יגדל הסיכוי שג'ני תדבר איתו בגילוי לב. "אשמח לייעץ לך, מדמואזל," אמר.

"אתה אדיב מאוד, אבל איש אינו יכול לעזור לי." ג'ני מחתה את עיניה. "הייתי שמחה לקבל עזרה — אין דבר שהיה משמח אותי יותר! אבל מאוחר מדי. אני כבר מתה, אתה מבין, או שאמות בקרוב. איני יכולה להסתתר לנצח."

כבר מתה... דבריה החדירו בחדר צינה חדשה.

"לא ניתן לעזור לי," היא המשיכה בדבריה, "וגם אילו היה ניתן, איני ראויה לכך. אבל... אני כן מרגישה מעט יותר טוב כשאתה יושב אל השולחן שלי." היא חיבקה את עצמה, לשם הניחומים או בניסיון שווא לעצור בגופה מלרעוד. היא לא שתתה אפילו טיפה מהתה שלה. "אנא הישאר. דבר לא יקרה בזמן שאני משוחחת איתך. יש בזה ניחומים מסוימים לפחות."

"מדמואזל, זה מדאיג מאוד. את בחיים כרגע, ועלינו לעשות כל מה שיידרש כדי שתישארי כך. אנא ספרי לי —"

"לא!" עיניה נפערו, והיא התכווצה בכיסאה. "לא, אסור לך! אסור לעשות דבר כדי למנוע את זה. אי אפשר למנוע את זה, זה בלתי אפשרי. זה מחויב המציאות. עם מותי ייעשה צדק סוף־סוף." היא הסתכלה שוב מעבר לכתפה, בכיוון הדלת.

פניו של פוארו קדרו. הרגשתה של ג'ני אולי השתפרה מעט מאז שהתיישב אל שולחנה, אבל הוא ללא ספק הרגיש גרוע יותר. "האם אני מבין אותך נכונה? את אומרת שרודף אחרייך אדם שרוצה לרצוח אותך?"

ג'ני נעצה בו את עיניה הכחולות הדומעות. "האם זה נחשב רצח אם אני נכנעת ומניחה לדבר לקרות? כל כך עייפתי מלברוח, מלהסתתר, מלפחד כל כך. אם הדבר עומד לקרות אני רוצה שייגמר כבר, והוא אכן יקרה, שכן זה הכרחי. זאת הדרך היחידה להשיב דברים על תיקונם. זה מגיע לי."

"דבר זה אינו אפשרי," אמר פוארו. "איני יודע את פרטי הצרה שבה הסתבכת, ובכל זאת אני חולק עלייך. רצח לעולם אינו מוצדק. ידידי, השוטר — את חייבת לאפשר לו לעזור לך."

"לא! אסור לך לומר מילה על כך, לא לו ולא לכל אדם אחר. הבטח לי שלא תאמר!"

הרקול פוארו לא נהג להבטיח הבטחות שלא יוכל לקיים.

"איזה דבר היית יכולה לעשות שיצדיק עונש רצח? האם רצחת מישהו בעצמך?"

"לא היה כל הבדל אילו הייתי רוצחת! רצח אינו הדבר היחיד שאין עליו מחילה, אתה יודע. איני מניחה שעשית אי־פעם דבר שבאמת אין עליו מחילה, נכון?"

"ואת כן עשית? ומאמינה שעלייך לשלם בחייך שלך? Non. זה לא צודק. אם רק אוכל לשכנע אותך להתלוות אלי אל בית ההארחה — הוא קרוב מאוד לכאן. ידידי מהסקוטלנד יארד, מר קֶצְ'פּוּל —"

"לא!" ג'ני קמה בבת אחת מכיסאה.

 

"אנא שבי, מדמואזל."

"לא. אוי, כבר אמרתי יותר מדי! איזו טיפשה אני! סיפרתי לך רק מכיוון שאתה נראה טוב לב כל כך, וחשבתי שלא תוכל לעשות שום דבר. אלמלא אמרת שאתה בגמלאות וממדינה אחרת, לעולם לא הייתי אומרת דבר! הבטח לי דבר אחד: אם אמָצא מתה, תאמר לידידך השוטר שלא יחפש מי רצח אותי." היא עצמה את עיניה בכוח וספקה ידיים. "אוי, רק שאף אחד לא יפתח את הפיות שלהם! אסור שהפשע הזה יפוענח לעולם. הבטח לי שתאמר זאת לידידך השוטר ותשכנע אותו בכך. אם אכפת לך מהצדק, בבקשה עשה כפי שביקשתי."

היא מיהרה אל הדלת. פוארו קם ללכת בעקבותיה, אך כשהבחין איזה מרחק הספיקה לעבור בזמן שנדרש לו להיחלץ מכיסאו, הוא התיישב שוב באנחה כבדה. זה היה חסר סיכוי. ג'ני הסתלקה, נעלמה אל תוך הלילה. הוא לעולם לא יצליח לתפוס אותה.

דלת המטבח נפתחה, ושיער פרוע הופיעה עם ארוחת הערב של פוארו. הריח הכביד על קיבתו; הוא איבד כל שמץ תיאבון.

"איפה ג'ני?" שאלה אותו שיער פרוע, כאילו הוא אחראי איכשהו להיעלמותה. והאמת שאכן הרגיש אחראי. אילו היה פועל מהר יותר, אילו היה בורר את מילותיו בקפידה רבה יותר...

"עד כאן!" שיער פרוע הטיחה את ארוחתו של פוארו על השולחן וצעדה בחזרה אל דלת המטבח. היא פתחה אותה בדחיפה וצעקה: "ג'ני הזאת קמה והסתלקה בלי לשלם!"

"אך מה הדבר שעליה לשלם עליו?" מילמל הרקול פוארו לעצמו.

כעבור דקה, לאחר ניסיון קצר וכושל למצוא עניין בצלע הבקר ובתפיחת הוורמיצ'לי, נקש פוארו על דלת המטבח. שיער פרוע פתחה אותה כדי סדק, כך שדבר לא היה גלוי מעבר לדמותה הדקה שבפתח.

"משהו לא בסדר בארוחת הערב שלך, אדוני?"

"הרשי לי לשלם על התה שמדמואזל ג'ני נטשה," הציע פוארו. "בתמורה, האם תואילי לענות על שאלה או שתיים?"

"אז אתה מכיר את ג'ני? לא ראיתי אתכם יחד לפני היום."

"Non. איני מכיר אותה. לכן אני שואל אותך."

"אז למה הלכת לשבת איתה?"

"היא פחדה ונראתה במצוקה גדולה. המחזה היה מטריד לעיני. קיוויתי שאוכל להציע לה סיוע."

"לכאלה כמו ג'ני אי אפשר לעזור," אמרה שיער פרוע. "בסדר, אני אענה על השאלות שלך, אבל לפני זה אני רוצה לשאול אותך משהו, איפה היית שוטר?"

פוארו לא ציין שהיא כבר שאלה אותו שלוש שאלות. זאת היתה הרביעית.

היא הסתכלה עליו בעיניים מצומצמות. "איפשהו שמדברים שם צרפתית — אבל לא צרפת, נכון?" אמרה. "ראיתי מה קורה לפרצוף שלך כשהבנות האחרות אומרות 'הצרפתי'."

פוארו חייך. אולי לא יהיה נזק בכך שתדע את שמו. "שמי הרקול פוארו, מדמואזל. מבלגיה. נעים לי מאוד להכיר אותך." הוא הושיט את ידו.

 

היא לחצה אותה. "פי ספרינג. זה יוּפימְיָה, האמת, אבל כולם קוראים לי פי. אם הם היו משתמשים בשם המלא שלי, הם בחיים לא היו מגיעים לשאר מה שרצו לומר לי, נכון? לא שזה היה כזה נורא."

"את יודעת את השם המלא של מדמואזל ג'ני?"

פי החוותה בראשה לעבר השולחן של פוארו, שבו עדיין ההבילה צלחתו העמוסה. "תאכל את ארוחת הערב שלך. מיד־מיד אני יוצאת." היא נסוגה בפתאומיות וסגרה את הדלת בפרצופו.

פוארו חזר אל מושבו. אולי יקבל את עצתה של פי ספרינג ויעשה מאמץ נוסף עם צלע הבקר. כמה נעים היה לשוחח עם מישהי שמבחינה בפרטים. הרקול פוארו לא נתקל באנשים רבים מסוג זה.

פי נגלתה שוב עד מהרה ובידה ספל ללא צלוחית. היא גמעה ממנו בקולניות בעודה מתיישבת בכיסא שג'ני פינתה. פוארו הצליח לא להירתע מהצליל.

"אני לא יודעת הרבה על ג'ני," היא אמרה. "רק מה שקלטתי מכל מיני דברים שהיא אמרה. היא עובדת אצל גברת בבית גדול. גרה שם. בגלל זה היא באה לכאן קבוע, לאסוף את הקפה והעוגות של הליידי, לארוחות הערב החגיגיות שלה ולמסיבות ודברים כאלה. חוצה את העיר — היא אמרה ככה פעם. הרבה מהקבועים שלנו מגיעים ממרחק לא קטן. ג'ני תמיד נשארת לשתות משהו. 'כרגיל, בבקשה,' היא אומרת כשהיא מגיעה, כאילו היא ליידי בעצמה. הקול הזה הוא הדרך שלה להעמיד פנים שהיא מיוחסת, נראה לי. זה לא הקול שהיא נולדה איתו. אולי בגלל זה היא לא מדברת הרבה, כי היא יודעת שיהיה לה קשה להמשיך עם זה."

"סליחה, בבקשה," אמר פוארו, "אבל כיצד את יודעת שמדמואזל ג'ני לא תמיד דיברה בצורה כזאת?"

"שמעת פעם משרתת מדברת יפה ככה? אני לא שמעתי."

"Oui, mais... אז זאת השערה ותו לא?"

פי ספרינג הודתה באי־רצון שהיא אינה יודעת זאת בוודאות. מאז שהכירה אותה, ג'ני דיברה "כמו ליידי אמיתית".

"אני אומר דבר אחד לזכותה של ג'ני, היא בחורה של תה, אז לפחות יש לה קצת שכל."

"בחורה של תה?"

"בדיוק." פי הסתכלה על ספל הקפה של פוארו והתנשפה. "אתם ששותים קפה כשהייתם יכולים לשתות תה, כדאי שתבדקו את הראש שלכם, אם אתה שואל אותי."

 

"את אינך יודעת את שם הליידי שאצלה עובדת ג'ני או את כתובת הבית הגדול?" שאל פוארו.

"לא. גם לא יודעת מה השם משפחה של ג'ני. אני יודעת שמשהו שבר לה נורא את הלב לפני המון שנים. ככה היא אמרה פעם."

"שברון לב? היא אמרה לך מאיזה סוג?"

"יש רק סוג אחד," אמרה פי בהחלטיות. "זה שהורס את הלב לגמרי."

"כוונתי לומר שישנן סיבות רבות לשברון לב: אהבה נכזבת, אובדן אדם אהוב בגיל צעיר במידה טרגית —"

"טוב, היא לא סיפרה לנו," אמרה פי, ושמץ של מרירות בקולה. "וגם לא תספר. שתי מילים, שברון לב, זה כל מה שהיא הסכימה לגלות. אתה מבין, הקטע עם ג'ני זה שהיא לא מדברת. לא היית יכול לעזור לה גם אם היא עדיין היתה יושבת כאן בכיסא ולא בורחת. היא לגמרי שותקת עם עצמה, זאת הבעיה של ג'ני. אוהבת להשאיר הכול בפנים, מה שזה לא יהיה."

לגמרי שותקת עם עצמה... המילים העלו בפוארו זיכרון — יום חמישי אחד בערב בפלזנט, לפני כמה שבועות, ופי מדברת על לקוחה.

הוא אמר: "היא לא שואלת שאלות, n'est-ce pas? אין לה עניין בהתנהלות החברתית או בשיחה? לא מעניינות אותה החדשות בחייו של אף אדם אחר?"

"בדיוק ככה!" פי נראתה מלאת התרשמות. "אין בה טיפת סקרנות. בחיים שלי לא הכרתי בן אדם שכל כך שקוע בצרות של עצמו. פשוט לא רואה את העולם ואת כולנו שנמצאים בו. היא אף פעם לא שואלת אותך מה שלומך, או מה עשית בזמן האחרון." פי הטתה את ראשה. "אתה קולט מהר, מה?"

"אני יודע את הדברים שאני יודע רק מהאזנה לך משוחחת עם המלצריות האחרות, מדמואזל."

פניה של פי האדימו. "מוזר שאתה טורח להקשיב."

פוארו לא רצה להמשיך ולהביך אותה, ולכן לא אמר לה שהוא ממתין תמיד בציפייה גדולה לשמוע אותה מתארת את האנשים שהחל לחשוב עליהם, ככלל, כעל "הטיפוסים מבית הקפה" — מר לא בדיוק, לדוגמה, אשר בכל פעם שהגיע היה מזמין ארוחה ורגע לאחר מכן מבטל את ההזמנה, מכיוון שהחליט שהיא לא בדיוק מה שרצה.

עכשיו לא היה הזמן המתאים לשאול את פי אם יש לה כינוי כגון "מר לא בדיוק" גם להרקול פוארו עצמו, שהיא משתמשת בו בהיעדרו — אולי כזה המתייחס לשפם המפואר שלו.

 

"אז מדמואזל ג'ני, היא אינה מעוניינת לדעת על עסקיהם של אנשים אחרים," אמר פוארו בהרהור, "אבל בניגוד לרבים כל כך, שאין להם עניין בחיי האנשים סביבם וברעיונותיהם, ושמדברים על עצמם בלבד ובאריכות רבה, גם את זה היא אינה עושה — כן?"

פי הרימה גבות. "זיכרון חזק יש לך. שוב קלעת בול. לא, ג'ני לא נוהגת לדבר על עצמה. היא תענה על שאלה, אבל לא תרחיב. לא רוצה להתרחק יותר מדי ממה שקורה לה בראש, מה שזה לא יהיה. האוצר הסודי שלה — רק שזה לא משמח אותה בכלל, הדבר הזה שהיא חושבת עליו כל הזמן. מזמן התייאשתי ואני לא מנסה להבין אותה."

"היא עסוקה בשברון הלב," מילמל פוארו. "ובסכנה."

"היא אמרה שהיא בסכנה?"

"Oui, מדמואזל. לצערי, לא הייתי זריז מספיק לעצור אותה מללכת. אם דבר כלשהו יקרה לה..." פוארו הניד בראשו והצטער שאינו יכול להשיב לעצמו את התחושה המיושבת שאיתה הגיע. הוא טפח על השולחן בכף ידו כשהגיע להחלטה. "אני אחזור לכאן demain matin, מחר בבוקר. את אומרת שהיא כאן לעתים קרובות, n'est-ce pas? אני אקדים את הסכנה ואמצא אותה. הפעם הרקול פוארו יהיה המהיר יותר!"

"מהיר או אטי, זה לא משנה," אמרה פי. "אף אחד לא יכול למצוא את ג'ני, אפילו כשהיא עומדת לך מול האף, ואף אחד לא יכול לעזור לה." היא קמה ולקחה את הצלחת של פוארו. "חבל שאוכל טוב יתקרר בגלל זה," סיכמה.