סופרת גברים
לראשון קראו גדעון.
חייל בשדה מלפפונים חמוצים שרצה לדחוף על פי השיטה של בית השיטה. אמרתי לגדעון: שנייה, אני רוצה שנחכה. שאל גדעון: כמה? אמרתי: רק שנה. בהתחלה הייתי חכמה. רציתי שנכיר. אבל גדעון סובב פניו לקיר. חשבתי, כך לא מתנהגת אהבה. אבל נשארתי שלמה. וגדעון הלך לחלוב פרה.
ובצופים, אהבתי את מדריך הבנים שאמר שיש אהבה אבל אי אפשר לממש אותה, ואחיו היה היפה בנערים ונפל בתאונת אימונים והוריו כיסו את הבית בווילונות שחורים ולא דיברו יותר לא עם קרובים ולא עם רחוקים והוא עצמו עבר לפנימיית בנים ולא האמין בבית ולא בילדים ומדי פעם דיבר על אנשים שלוקחים בידיהם את החיים ושלוש שנים תמימות וארוכות רציתי להחזיק אותו בידיי הבתוליות ולהחדיר לו אהבה אל תוך עיניו העצובות על רקע המים על רקע השמים אך זה לא, זה לא, זה לא קרה.
אחר כך הייתי מבקרת בירושלים פעמיים בשבוע אמן זקן שחי עם אמו העיוורת. והוא היה מראה לי סרטים. סרט מתוק של דוּשַן מֶקאבֶּיֶיב, וסרט על אישה שחורה עם דגדגן גדול ורוד. ואמו הייתה בחדר השני ושמעה חזק רדיו. ואיפה הייתה אמא שלי.
וגם קיבלתי בעיטה מאמן לחימה ודלקן ירק עליי אש להבה. הוא אמר לי שזה רק מין, ושלא אביט בו תוך כדי במבט הזה שאומר אהבה ציפייה או משהו כזה ושאם זה יהיה כבד זה לא יהיה, ונהייתי עצובה, אבל לפני זה כבר שחרר אותי קב״ן מהצבא וגם מבתוליי ושם לי מדבקה של אישיות גבולית ואובדנית ולא הבחין בדם על הציפית אבל הייתי חופשייה לא עוד קטינה ובמטבח שלו היו נקניקי דם תלויים מהתקרה ותמונות של משפחה והוא הרשה לי למדוד את הסקטים של בתו וקנה לי בושם של LANCÔME ובדיעבד רציתי לנקום, אבל למדתי תיאטרון והמורים אהבו אותי כי היה בי משהו עצוב ויפה כמו צ'כוב והעמדתי פנים כל הזמן שכל מה שהם חושבים זה נכון וכל מה שהם רוצים הם יקבלו וכל מה שאני מרגישה זה לא ושהעצב שלי שמח. וקראתי להם את השירים בבתי המלון שברחוב הירקון ולפעמים על אם הדרך כי בבית גרה אִשתם אם בתם והם הקשיבו ולמדתי מנהגי מיטה ומנהגי מחוצה לה ודרך ארץ של זקנים ופילגשים.
ורציתי לצאת מזה אז פגשתי אשכולות של בחורים כולם היו יפים וארזים אבל נרדמתי בעור החמור ושכחתי שאני לא רק חור.
נעים מאוד, תחת
איש לא יפה פוגש אותי בקפה. הוא מלמד קולנוע בבית ספר של ערבים ביפו ובבית ספר של יהודים בירושלים. זה באמת צריך להיות מרתק.
מי יודע? פעם שנייה אני מזמינה לנו הרבה קאווה ומשלמת עליה. אני הולכת על תסריט הצעירה ומקווה. הוא מספר לי שמזמן כבר התאלמן ונדמה לי שמאז לא הזדיין. אני שולחת יד למכנסיו ומגלה שבעצם מדובר באדם גדול.
זה קיץ. הוא מספר לי על גסיסת אשתו וטס לטורקיה עם בתו. אני שואלת מאחורי גבם באוזן השלישית את הסרט היחיד שביים ומגלה שמדובר ביצירת מופת של שעמום וולגרי. יש תת–ז'אנר שכזה.
אני מדחיקה את הסרט הטורקי ונענית באופן מיידי להזמנתו העדינה ומבקרת בדירתו ומגלה שבעצם יש שם די הרבה ספרים. אני מתוודעת למדפים וחושבת שאשאל את ״התיקונים״ של פְרַנזֶן, אני נבוכה שטרם הספיקותי, אבל אז בדיוק הבן אדם מתחיל להתוודות על חוסר יכולתו לקרוא.
אני קצת שמחה שלא הענקתי לו את הספר שלי לחופשה כי גם ככה אין לי הרבה עותקים. אני מחליטה לנסות סקס פרוע. יש משהו מיוחד בזה שהאיש אומר שכולי רכה ועגולה חוץ מהשיניים. יש משהו מגרה בזה שהאיש מתוודה שמה שמדליק אותו בי זה השילוב של הסקס והאינטלקט. יש משהו מכמיר בדירה המאובקת ובחדרה של הבת. יש משהו אנושי בבן אדם. יש משהו מרגיע באפלוליות החדר שתורמת לה הנורה השרופה. יש משהו נעים בקרירות החדר שתורם לה המזגן. יש משהו נכון בהתמסרות לרגע זה של חוסר ודאות. יש משהו לא נעים בזה שהוא הרס לי את השמלה ואז דחף מהר את האצבע שלו לתחת שלי בלי שגזר ציפורניים ומיד אחר כך ניסה לדחוף את הדבר האמיתי.
יש משהו נעים מאוד בהימלטות מהירה לרחוב ובכייה קולנית עד הבית.
