פרק ראשון: ההתחלה
1
האיש ההוא, אשר בשנת 1873 עזב את העיירה טוֹנְג והפליג למערב, בסירה בעלת גגונים שחורים, לצורך לימודים, היה הצעיר מבני הדור השביעי למשפחת סוחרי המלח הנודעת ז'וֹנְג, אשר התגוררה במחוז גְ'יַאנְגְנָאן. במקור היה שמו ז'וֹנְג דְזֶה־לַאי, אשר משמעותו בן משפחת ז'ונג, אך כששב מן המערב הוא שינה את שמו לג'וֹן לִילִי. ברבות הימים נהגו לספר כי ריח המלח, אשר דבק בבני משפחת ז'ונג ועבר מדור אחד למשנהו, התנדף בזכות הנער הזה והוחלף בניחוח מלומד, נקי ורענן בעל נופך אצילי של פטריוטיות. אין ספק כי הדבר נקשר באופן הדוק לנסיעתו, אך בני משפחת ז'ונג לא האיצו בו לנסוע וללמוד במערב כדי שישנה את העיסוק המשפחתי, אלא כדי להאריך את חייה של הסבתא. בצעירותה ילדה הסבתא ילדים לרוב וגידלה אותם בהצלחה. במשך כמה עשורים היא הביאה לעולם תשעה בנים ושבע בנות, וכולם הגיעו לבגרות, הצליחו בעסקים, תרמו לשגשוגה של המשפחה וכך ביססו את מעמדה הלא־מעורער בקרב בני המשפחה. היא אמנם האריכה ימים הודות לתמיכתם של ילדיה, אך חייה לא התנהלו על מי מנוחות. בלילות תקפו אותה לעתים תכופות חלומות סבוכים ומפותלים, והיא היתה מקיצה מהם בצעקות כילדה מפוחדת. במשך היום היה זכרם מטיל עליה אימה. מושאי הסיוטים אשר תקפוה שוב ושוב היו ילדיה הרבים ועושרה של המשפחה. הצווחות שהיא השמיעה ביקיצתה היו רמות עד כדי כך שהרעידו את שלהבות הנרות הריחניים שבחדרה. מדי בוקר הוזמנו מלומדים לבית משפחת ז'ונג על מנת לפתור את חלומותיה של הסבתא, אך ככל שחלף הזמן התברר כי יכולותיהם אינן מספקות.
מבין כל פותרי החלומות הרבים שפקדוה השתכנעה הסבתא ביכולותיו של עלם צעיר, אשר זמן לא רב קודם לכן הגיע לטונג מן המערב. אותו עלם לא רק פענח נכונה את הרמזים שנשזרו בחלומותיה, אלא גם ניבא ואמד את חשיבותן של הדמויות העתידיות. מראהו הצעיר בלבד היה עלול לעורר את הרושם כי יכולותיו אינן מספקות, או במילותיה של הסבתא: דבריהם של חסרי הניסיון משוללי יסוד הם. אף על פי כן, בהשוואה לשאר פותרי החלומות, הוא פירש את חלומותיה באופן מספק ביותר, אך כושר הניבוי שלו היה מוגבל למדי. נראה כי כשצלחה דרכו בפענוח משמעות קשה לפתרון היה ניבויו נכון, אך אם התחיל ברגל שמאל, היה גם ניבויו שגוי לגמרי. הוא הצליח בעיקר בפתירת החלומות שבחלקו הראשון של הלילה, אך ידיו היו כבולות בכל הנוגע לאלה שבחציו השני, כולל החלומות שבתוך החלומות. הוא עצמו אמר כי לא רכש את המיומנות הזאת מסבו באופן מקצועי אלא רק ספג מעט ממה ששמע וראה ממנו. ומכיוון שלמד זאת באופן חובבני בלבד, רמת הפירוש שלו חובבנית אף היא. הסבתא הסיטה לוח בקיר וחשפה בפניו את מטילי הכסף אשר מילאו אותו. היא התחננה בפניו שיביא אליה את סבו, אך נתקלה בסירוב: ראשית, מפני שסבו כבר היה אדם עשיר וזה זמן רב לא היה לו עניין בעשיית רווחים נוספים. שנית, מפני שסבו כבר היה אדם זקן, ודי היה במחשבה על חציית האוקיינוס כדי להפחידו עד מוות. עם זאת, הזר הציע לה אפשרות אחרת: שלחי מישהו שיתלמד אצלו.
מכיוון שהאפשרות שהסב יבוא בעצמו לא נראתה באופק, הסתמן כי זאת האפשרות היחידה.
המשימה הבאה היתה לאתר את המועמד המתאים ביותר מקרב נכדיה הרבים. על המועמד המתאים ביותר למלא שני תנאים: ראשית, עליו להיות חדור מסירות וכבוד כלפי הסבתא, כלומר להיות נכון לעשות הכול למענה. שנית, עליו להיות מבריק ושקדן כדי שיצטיין בלימודן של מיומנויות פתרון החלומות והניבוי וישתמש בהן בחופשיות. בתום תהליך הסינון הקפדני נבחר נכד בן עשרים ששמו היה ז'ונג דזה־לאי. וכך, כשהוא נושא עמו מכתב המלצה מהזר לסבו, וכשעל כתפיו המחויבות הכבדה של הארכת חייה של סבתו, התגלגל ז'ונג דזה־לאי בדרכים יומם וליל וחצה את האוקיינוס לצורך הלימודים. חודש לאחר מכן, בליל סופה סוער, בזמן שהספינה שבה הפליג ז'ונג דזה־לאי התנודדה בין גלי האוקיינוס, חלמה סבתו כי ספינתו נקלעה לסופת טייפון ונטרפה בים, וכי נכדה היה מאכל לדגים. הדבר ציער אותה עד כדי כך שנשימתה נעתקה, ולבסוף, בעודה חולמת, היא נפחה את נשמתה. המסע היה ארוך ומפרך, וכשז'ונג דזה־לאי ניצב על סף דלתו של פותר החלומות ומסר לו את מכתב ההמלצה, הגיש לו פותר החלומות מכתב שהודיע על מותה של סבתו. מכתבים תמיד מגיעים מהר יותר מבני אדם, וכפי שכולנו יודעים, זה אשר מגיע ראשון, ידו על העליונה.
הזקן המופלג הביט בזר שבא ממרחקים במבט חד כמו זוג חצים משוננים אשר ביכולתם לפגוע בציפור במעופה, מבט אשר הביע את נכונותו לקבל את הזר כתלמידו בדרכו האחרונה כמורה. אף על פי כן, הזר היה סבור שלנוכח מותה של סבתו, אין טעם בלימוד אותם כישורים מיוחדים, ועל כן היה אסיר תודה לזקן והחליט לשוב לביתו. בזמן ששהה אצל הזקן והמתין לנסיעתו חזרה, הזדמן לו להכיר אדם נוסף ממוצא סיני. הבחור הסיני לקח אותו לכמה שיעורים באוניברסיטה ואז השתנו תוכניותיו, כי ראה שיש במקום הזה דברים רבים שברצונו ללמוד. הוא החליט להישאר שם: בימים הוא נכח בשיעורי גיאומטריה ומתמטיקה עם בחור יוגוסלבי ובחור טורקי, ובשעות הערב האזין למוזיקה של באך עם חבר ללימודים, מבוגר ממנו. לימודיו הסבו לו הנאה מרובה, הזמן חלף במהירות מסחררת, וכשהוא חש שהגיע זמנו לשוב הביתה, הבין כי כבר חלפו להן שבע שנים. בתחילת הסתיו של שנת 1880 החל ז'ונג דזה־לאי את מסעו הביתה על אונייה שהעבירה כמה עשרות חביות של יין ענבים צעיר מן המדינה שבה שהה. כשהגיע לביתו, כבר היה עיצומו של החורף, והיין בחביות שבבטן האנייה תסס ונעשה ראוי לשתייה.
אנשי טונג סיפרו כי בשבע השנים ההן לא חל כל שינוי בקרב בני משפחת ז'ונג. היא נותרה ממש כפי שהיתה: המשיכה לעסוק בסחר במלח, שגשוגה לא נפגם, ורווחיה המשיכו לעלות. השינוי היחיד שחל נצפה בבחור אשר שב מן המערב. כעת הוא כבר לא היה עלם צעיר, ואימץ לעצמו שם משונה, לילי, ג'ון לילי, ואף הרגלים משונים. הוא גזר את הצמה שלראשו, החליף את הגלימה שנהג ללבוש בז'קט קצר, נהנה ללגום יין אדום כדם ושזר בדיבורו מילים אשר צלילן דמה לציוצי ציפורים. עם זאת, משונה מכול היתה העובדה שהוא לא יכול לשאת את ריח המלח. כשהריח הזה הגיע לנחיריו בשעה שהיה על הרציף או בחנות, הוא היה נתקף בחילה ולעתים אף הקיא את מיצי הקיבה שלו. בן למשפחת סוחרי מלח אשר אינו מסוגל לשאת את ריח המלח היה דבר משונה ביותר, מסוג הדברים שמעוררים מבוכה, וזאת אף שז'ונג דזה־לאי הסביר לבני משפחתו את הסיבה לכך. הוא סיפר להם כי באחד הימים שבהם חצה את האוקיינוס האטלנטי הוא נפל אל המצולות. מי הים גרמו לו לחנק, והוא פרפר בין חיים למוות. האירוע הותיר בו צלקת עמוקה ביותר, ולא נותר לו אלא לתחוב עלי תה לפיו כדי שיוכל להמשיך במסעו. אף על פי כן, הסברים לחוד והבנה לחוד. כיצד יוכל לעסוק במשלח היד של משפחתו אם איננו מסוגל לשאת את ריח המלח? הוא הרי לא יוכל לתפקד כמנהל כשעלי תה תחובים בפיו.
זאת היתה בעיה של ממש.
למרבה המזל, בטרם יצא ללמוד ציוותה הסבתא שכשישלים את לימודיו וישוב, יש לתת לו את כל מטילי הכסף החבויים בקיר כאות הוקרה על המסירות והכבוד שרחש לה. ברבות הימים הוא השתמש בכסף הזה להקמת אקדמיה מכובדת בבירת המחוז, העיר ג'. הוא קרא לה האקדמיה למתמטיקה של לילי.
האקדמיה הזאת קדמה לאוניברסיטת נ' המפורסמת.
