הייתה זו שנת 42'

1 - הסֶן

בחדרו במלון 'בֶּרקלי' באַוֶונוּ מאטיניוֹן, סרן קארל בּאצינגֶר התרחץ.
הוא התעורר מוקדם מדי: דאגה. בנו וֶרנר עומד לקבל צו גיוס. נכון, תחילה יוצב בברלין: מכללת חיל האוויר. ברגל אחת כפופה סיבן באצינגר את העקב. עור עדין. שעיר במידה, אך לא בראש. שם דווקא צמחו שערותיו יפה, גם אחרי ארבעים ושמונה שנים. "אחו אמיתי, גזום למופת": ביטוי של מדלן. קארל באצינגר חייך. נשים צעירות מאוד לא משכו אותו, אבל מַדְלֶן, שׂערה השחור שופע כנהר, מכורבלת על הספה לפטפוט שלאחר מעשה האהבה, על ניטשֶה, רגליה האינסופיות מגיעות לסנטרה, כן, מדלן, היא הצליחה לגעת בו. אחו גזום הוא ממש לא אהב. בביתו בסאקסוניה הניח לכבשים לרעות מתחת לחלונות, זה הסב לו נחת קטנה. הוא התבונן בפניהם. לדעתו, לכבשים יש פנים. פנים של ילדוּת. מוזר, שכן ילדותו עברה עליו מבלי להרהר אפילו בכבש אחד.
היה לקארל באצינגר בן נוסף, פטר, בן שבע. לוֹרמארי, אשתו היציבה, ניהלה את הבית. עם התקפות הנגד הראשונות של הרוסים לא נראתה כל חופשה באופק. לא משנה כל־כך, שהרי החיים בפריז שפעו שעשועים. ממאלזֶרבּ עד פאסי דרך פוֹבּוּר סן זֶ'רמן, בכל מקום קיבלו אותו בזרועות פתוחות.
בימי חמישי ארוחות ערב בבית נאלֶה, סלון מחופה עץ בהיר, צופה על גן שבו הציפורים לא מפסיקות לצייץ, אטריות בכמהין, סלט עלים ירוקים שנקטפו ביער בּוּלוֹן, יין אוֹ־בְּרִיוֹן. רק לעיתים רחוקות יותר מארבעה סועדים. ערב אחד קארל באצינגר מוצא את עצמו מול דְרִייֶה, בערב אחר הוא מופתע לפגוש שם שוב את אֶלוֹאַ בֵּיי, מכרה ותיקה מקהיר, ובערב נוסף זו קוֹקוֹ שאנֶל, עטויה שרשרות ואזמרגדים, או סֶרז' ליפַאר.
רק רגע אחד של חרדה, עד כה, בעניין יחסיו עם החברה הגבוהה הפריזאית: הערה, משב רוח, מצידו של פון שטוּלפּנאגֶל - הם חלפו זה על פניו של זה במסדרון של ה'מאזֶ'סטיק': "עוד מעט יהיה לי קשה להמשיך להחזיק אותך בפריז, קארל יקירי. תמשיך לדבר באיזו שפה שתרצה, אתה יודע כל־כך הרבה שפות, אבל תדאג לכך שלא אשמע את שמך מהביטחון!.."
באיזו שפה מדובר? אה, כן! ובכן, בבית נאלֶה, אבל מתי? היה שם סוחר העתיקות מפוֹבּוּר סנט אוֹנוֹרֶה, על כתפו הרדיד הנצחי משׂער גמל. דיברו על מכתבים של רֶמבּוֹ, המכתבים מאבּיסיניה. היה שם גם ידידו פֶוואל, הצלם מפְּלאס דה ווֹז', שבאצינגר נהג לבוא אליו בלי הודעה מוקדמת בכל פעם שעבר בסביבה. אחר־כך התגלגלה השיחה לייטס. פֶוואל התנמנם. מתחת לשולחן מדלן ליטפה בקרסולה הרך את רגלו של באצינגר, והוא התחיל לדבר אנגלית. לעיתים קרובות מדברים אנגלית בבית נאלה, זו שפת אמם. אני שוכח את המשרתים. הם נטועים שם כרוחות רפאים. הוא, קצין בוורמאכט, דיבר אנגלית בין אנשי החברה הגבוהה. הדבר נודע ברבים. החומים נמצאים בכל מקום, גם אלף קילומטר מאלבּרֶכטשטראסֶה. קארל באצינגר נרעד. מי האמבטיה התקררו.
 
* * *
הוא הניח למים החמים לזרום בשעה שהמשיך לטפס במעלה הזיכרון של החודשים האחרונים. הוא נזכר ששבועיים לפני כן זימן אותו קולונל אוֹסוֶר, מהמשרד של שֶלֶנבֶּרג. זה לא היה נורא. בשנות העשרים הוא ופטר אוסוור למדו יחד בגֶטינגֶן, משפטים.
"הפעלתנות החברתית שלך, באצינגר," אמר הקולונל שלא מזמן הועלה בדרגה, "היא כבר אגדה, וההצלחות אצל נשים... מצוין, ברכותי! אבל בוא נדבר על האופן שבו נוכל להפיק תועלת מכישוריך החברתיים... לא שמת לב שהגסטאפו מתחרים בנו? אל תטעה, הם כבר מזנבים במעמדנו... ובכן, באצינגר, בין ידידיך תצטרך פשוט לבחור. ולכרות אוזן, אתה מבין מה אני אומר? הרוסייה הזאת, דוקטור טרוּבֶּצקוֹי, נסיכה - כן, אני יודע, הם כולם מציגים את עצמם כנסיכים, הרוסים הלבנים האלה - דברים לא בלתי מעניינים מתרחשים במרפאה שלה בבּוּר־לָה־רֶן... אגב, היית שם או שאתם נפגשים רק בבתי־קברות?.. והיצור המופלא הזה, אלוא ביי, שאצלה אתה שותה תה, בפְּלאס די פּאלֶה בּוּרְבּוֹן, אל תספר לי שאינך יודע שיש לה קשרים הדוקים למודיעין הבריטי... נכון, עד עכשיו הצרפתים האלה לא עשו הרבה בעיות, אבל המלחמה מסתבכת, באצינגר. בארץ אויב צריך להיות נכון לַכל."
 
* * *
קארל באצינגר יצא מהאמבטיה, התנגב בזריזות במגבת גדולה ולבש את מדיו. לארון הבגדים שלו היו דלתות מראה. הוא מזג לעצמו כוס אוויאן ובחן את גופו הרזה, הארוך, שלא השתנה למרות כל הארוחות האלה ומצעד היינות המשובחים. לכרות אוזן? נו באמת! הוא ידע להקשיב. הוא ידע ללטף. וכך הסתגר בתוך עצמו. העולם, המלחמה, הכל רחוק כל־כך!..
אותו יום, 11 באפריל 1942, היה יום חופש לקארל. הווילונות המוסטים הניחו לרצועת אור של בוקר לחדור פנימה. כבר אפשר היה לשמוע חריקות בלמים, האצת מנועי אופנועים וקולות גרוניים, מפוסקים בקריאות "הייל היטלר!" מצלצלות.
במראה השתקפו המדים החדשים, צלב הברזל שזכה בו לפני עשרים ושש שנים, ליד אַבְּוויל, והעיניים החומות, שמץ צהוב בתוך האישון, שלא הביעו שום הנאה מההתבוננות בדמות הזאת. אולי תירגע קצת, קארל הגדול שלי?
הנאום המגוחך הזה על ייטס אצל משפחת נאלֶה, נדמה לך שאתה עדיין סטודנט על מלגה בבּאליוֹל קולג'? אתה, שרצית להקדיש את חייך לעתיד האומה! גם אם כבר מלכתחילה חשת דחייה כלפי הקנצלר זורע החורבן הזה, האם לא היית תמיד בן נאמן לגרמניה שלך?
קארל באצינגר העווה את פניו: הוא שכח להתגלח. מייד אמר לעצמו שלא יתגלח וילבש בגדים אזרחיים. לא לחינם זהו יום חופש! לרגע חשב על מדלן. מספר הטלפון שלה - פּרֶנסֶס 23.24 - הדהד במוחו כשבעה תווים. השעה כבר תשע וחצי, היא בוודאי בדרכה לסורבון. כל יום רביעי בבוקר זה השיעור של באשלאר. מסתרי היסודות - אוויר, אש, אדמה - הפילוסוף דיבר עליהם עם בני הנוער כמו שמספרים אגדות ומדלן הייתה מוקסמת. גל של נוסטלגיה הציף את באצינגר: אותם ימים שקרא את ביקורת התבונה הטהורה או הגיונות וחש כאילו הוא כוהן דת מצרי בדרכו אל טקס ההתקדשות.
מדלן גרה בדירה הגדולה של אמה, ברחוב דֶה בֶּל פֵיי. אמה ואחותה הצעירה שבו לאחוזת המשפחה בזֶ'ר. אביה, איש הפכפך שמדלן אמרה שהיא דומה לו, עסק בטקסטיל, ובינואר 1940 נסע לקליפורניה. הוא חשב שמוטב לא לחזור משם. למדלן הייתה דודה, סימון, אחותו של אביה, ומדלן הייתה נשמת אפה. היא באה בעקבותיה לפריז: לא מפקירים נערה צעירה ממשפחה טובה לחסדי הגורל בעיר גדולה, תחת כיבוש.
מדלן טיפחה את הופעתה. כשצמה על גבה, בגרביים ובנעליים של סטודנטית, דיוושה באופניה בדרך לסורבון, בגדה השמאלית. היה בה משהו משל גארבּוֹ: גדולה, רגליים גדולות, פנים חיוורות ורזות, גבות מקושתות מרוחקות זו מזו, ועיניים כהות, יוקדות. בראש הרשימה של קארל באצינגר עמדה דאגה קטנה מנועזותה, צריך היה לעצור בה, למנוע ביטויים גלויים מדי של "ידידותם", כפי שמדלן נהנתה לומר.
פרנסס 23.24 היה המספר של עליית־גג ברחוב די דראגון, שהשאילה לה בת־דודה שנעדרה מפריז. חצר מרוצפת קטנה, שירותים בחדר המדרגות. לא הייתה שוערת, ובקומות הראשונות שכנו משרדיו של ארכיטקט. לא היה משהו פריזאי יותר בעיני קארל באצינגר. קורות עץ בוהקות, שולחן כפרי, אח אבן קטנה שבערה היטב, קירות עמוסים בספרים, ספה ומעליה שורה של ציורי נוף בגואש: גגות מלמעלה. הציורים הראשונים היו ברורים לגמרי, אך הנוף הלך ונהיה מופשט בציורים האחרים עד שהפך לסבך של קווים.
"אח של אדית צייר אותם. זה מוצא חן בעיני," אמרה מדלן. "זה מבט אל העתיד."
היא דיברה בחדות, משפטים קצרצרים שפלטה כרוח סערה. ביטויים כמו שלום, להתראות, תודה, לא נכללו באוצר המילים שלה.
"אתה הפנטזיה החביבה עלי, קארל," אמרה כשקיבלה את פניו בעליית הגג, לבושה במכנסי גברים ובאפודה. "וחוץ מזה, אתה הגבר הפטאלי שלי."
"פטאלי? באמת? תמיד חשבתי שרק נשים יכולות להיות פטאליות," התגונן קארל באצינגר באחד החיוכים הכובשים שלו.
"יום אחד, ודאי בקרוב, תיעלם מחיי ואני לא אהיה עוד מי שאני, לעולם."
"את תמיד שוכחת שאני האויב," אמר לה קארל באצינגר והניח את שפתיו על שלה.
ומדלן, שואפת אוויר:
"אני מכירה כאלה שהם אויבים יותר ממך!"
היה לה חן של עבריין, של נער רחוב. משב רוח רענן בחייו של קארל באצינגר, שנמנע מלהודות בפני עצמו שאינו מרגיש נוח במדיו. היו רגעים שהתחושה הזו החריפה; ברגעים אחרים הרחיק אותה מעליו. לא הייתה ברירה.
זה היה בליל סילבסטר של השנה שעברה, שקארל באצינגר הבחין במדלן אצל משפחת נאלֶה בבּוּלוואר מאלזֶרבּ. היא הופיעה בדיוק בחצות, מלוּוה באמה, אשה צעירה, עטופה במשהו שחור. המוזמנים יצאו ובאו בין שלושה חדרי אורחים ומרפסת, מחוממת היטב בהתחשב בנסיבות. אמה של מדלן התיישבה לשחק ברידג' בספרייה. מדלן רקדה קצת, בלי התלהבות. אחר־כך קארל באצינגר ראה אותה עומדת ליד האח הכבויה. כמה זוגות רקדו בין הצללים.
היא לבשה שמלה צמודה בצבע בז' שכמו צרה את גופה, בכתפיים חשופות, שׂערה אסוף למעלה ובקצהו קמליה. הנרות על לזבז האח האירו אותה ברכות. דומה היה שפניה עייפות. העייפות הדגישה את נעוריה המופלאים. נעורים שנשקפו משפתיה הבשרניות, וממבטה שחשף איזו שמחה נסתרת שדבקה בה.
קארל באצינגר התקרב:
"את לא שותה?"
"לא ולא! תגיד לי, אתה קארל באצינגר המפורסם, שמעביר את ימיו בסין, בהודו ובמדבריות אפריקה?" אמרה בלי להסתכל עליו. "אני משתוקקת להכיר אותך."
"נעים מאוד!" אמר קארל באצינגר, ונטל את ידה. "אבל אני חושב שאת ודאי מתכוונת למישהו אחר."
מדלן התבוננה ישר בעיניו של קארל באצינגר.
"יש לך עם מה לכתוב?"
היה לו. היא כתבה על בדל נייר: פרנסס 23.24.
"תמצא אותי במספר הזה, עדיף בערב."
 
חודשים הוא מוצא אותה במספר הזה, ובכל פעם - הפתעה. היא הייתה בתולה. היא בכתה בלי קול.
דמעות לא היו הסגנון שלה. בזמן האחרון הם עסקו בקאמה סוּטרה שהיא מצאה איפשהו מהדורה שלו משנת 1900, וכתבה בשוליה הערות בכתב יד שהזכיר עקבות סנונית. מפגשיהם עמדו בסימן אמנות האהבה. קארל באצינגר התמסר למשחקים הללו בצייתנות גמורה. לפעמים הוא היה החפץ שלה, לפעמים הזָכר הגדול בשעה שהטוטם שלו מנצח, זקור כולו, ולפעמים היה הכפיל הנשי שלה. בושם גֶרלֶן מבוער הפיץ את ניחוחו בעליית הגג במקום קטורת. הסדינים היו ספוגים. שניהם, תשושים, נרדמו ביום מאחורי תריסים מוגפים. מעולם לא הייתה שנתו של קארל באצינגר משיבת נפש כל־כך. הוא היה מתעורר כשמדלן עוד ישנה, גופה אסוף אל עצמו, ככדור, שׂערה סתור. הוא היה מתבונן בה וליבו מתכווץ: הבדידות של האשה הזאת הזדקרה לעיניו. וגם בדידותו שלו. הוא קם, הלך לטפל באש, להעיף עוד מבט בגגות שבציורי אחיה של אדית, התלבש ויצא, סוגר מאחוריו בשקט את הדלת.
הקולונל אוסוור לא הזכיר את שמה של מדלן, אבל היה ברור שהגסטאפו שׂמו עליה עין, שיעקבו אחריה אם עוד לא עקבו. זו לא סיבה לדאגה! נערה צעירה, רומנטית, רגשנית, מתאהבת בקצין של צבא הכיבוש, דברים כאלה קורים.
אבל המחשבה ששמה של מדלן יופיע בתיקים עוררה בקארל באצינגר בחילה. הוא מזג לעצמו עוד כוס אוויאן. הוא נזכר בעוד משהו שהוסיף על תחושתו הרעה. באותה ארוחת ערב בבית נאלֶה הוא אמר את המילים: "טירוף רצחני". הוא שתה לא מעט באותו ערב. נאומו על ייטס לא היה אלא חימום. וכשהשיחה רפרפה על פני המלחמה ברוסיה, הוא שעט קדימה, והגדיר את המלחמה הזו כ"טירוף רצחני". את רוסיה כינה "הכישרון הגדול של אמנות הסבל", והתנבא: "תחת הילתה, תחת הכישוף שלה, נקשור ידיעה לסבל, זה יעלה על כל דמיון..." המילים שבו אליו בגרמנית, משום שכנראה השמיע אותן בגרמנית.
מה שבטוח, אמר באצינגר לעצמו בשעה שבחר חליפה, שלא ההגיגים שלי על ייטס בנוכחות תריסר אורחים ושלושה משרתים הם שזקפו את אוזנם של המרחרחים, אלא הביטוי הזה - טירוף רצחני - ביחס למלחמה ברוסיה.
דברים בוטים יותר נשמעים בסלונים בברלין, שלא לדבר על שיחות בין חברים לנשק בני דורו. לא קשה לנחש מה חושבים בגסטאפו: שיפטפטו כמה שהם רוצים, האריסטוקרטים האלה, אצלנו, בינם לבין עצמם, אבל בפריז, בשטח כבוש, שקצין בוורמאכט יתחיל לנבא תבוסה במערכה כה חיונית למולדתו, זה כבר מוגזם!
תירגע! האופוריה נמשכת, קארל! אל תשכח. אל תשכח את הטיול שלך ברחבי צרפת באביב 1940. אתה שיכור מהשדות, מהיערות, בשעה שאתה נוסע בכבישים, סגן בשריון, הצריח פתוח, ואתה עובר בשעה אחת את השטח שאז נדרשו שישה חודשים לכבוש אותו. אחרי שעברת את בית־המטבחיים בוורדן, ברפש של החפירות המצחינות והמוחות השפוכים, הטיול ההוא על האספלט שומר עדיין על קסמו בעיניך, נכון? וכבר שנתיים המזל מאיר לך פנים ואתה כאן, על חשבון הפיהרר.
"טירוף רצחני... טירוף רצחני", המילים רדפו את קארל באצינגר גם כשקשר עניבה של שארבֶה. המילים האלה, היה להן צליל של קול אחר. הוא זיהה אותו: מארי טרובצקוי.
בעיני רוחו ראה את עצמו הולך לצידה סביב הכיכר שבבית־הקברות מוֹנפּארנאס, בסתיו האחרון, שלהי נובמבר. הכפור בפריז בעונה זו נדיר מאוד. עדי ראייה סיפרו שבשערי מוסקבה קילוחי השתן של החיילים הגרמנים קפאו באוויר מרוב קור. מארי טרובצקוי צווחה בהתרגשות, כמעט בהערצה, לא בגלל נטיפי השתן הקפוא, אלא משום שמוסקבה עדיין לא נכנעה. לא חסרו לה טענות כלפי האדומים: משפחה שהושמדה, האב, גנרל בצבא הצאר, הוצא להורג בירייה, רכוש שהוחרם! אתם לעולם לא תבינו את הרוסים האלה! בין המצבות, בשורת הסַמָלים של לָה רושֶל, כל המטר שמונים שלה מכוסים באדרת מהוהה מפרוות צוֹבֶל, מאשה טרובצקוי גילתה לו:
"ומכל מקום, קארל, למדתי את זה מאבי... אבי המנוח אהב לחזור על זה: בענייני מלחמה, כל אסטרטג ראוי לשמו יודע שבאירופה יש כיוון אחד אסור לתנועה - ממערב למזרח. אם מציקים לרוסים על הגבול, זה עוד הולך! אבל מרגע שנכנסים לעומק, זה הסוף... צריך להיות בור גמור כמו האוסטרי שלך או כמו קודמו, שאפילו לא היה צרפתי, כדי לגרור אנשים לטירוף רצחני כזה... אתה מכיר את החולשה שלי למשוגעים, זו בדיוק הסיבה שבחרתי במקצוע שלי... הם היצורים היחידים הנוחים לבריות, הם היחידים שמקרינים את עצם מהותם של בני אנוש. אבל אוי לעמים שמניחים לעצמם להיות מונהגים בידי מטורפים צמאי דם, תאבי כוח, כמו הקורסיקאי ההוא או כמו, סלח לי על הביטוי, האוסטרי שלכם."
קולה של מאשה טרובצקוי ניחן ביכולת לצייר באוויר ערבסקות מרגיעות, הרֵישים שלה התגלגלו בעדינות, רוסיה הקדושה הדהדה בהם. כך דיברה מן הסתם עם החולים שלה. אבל הפעם קולה, עצם קולה, עורר בקארל באצינגר אי־נוחות שתחושה מקדימה קודרת התגנבה אליה, ואפילו פחד. פחד פתאומי שמה שהיא אומרת נכון, יותר מדי נכון. ועם זאת, פחד היה הדבר האחרון שנוכחותה של מאשה טרובצקוי עוררה בו בדרך־כלל. האשה הזאת, הרבה יותר צעירה ממנו, הקרינה תמיד משהו מרגיע, יציב, לבטח אימהי. בשבילו היא הייתה אי של חסד שלֵו. קארל באצינגר נפגש איתה בקביעות. הם צעדו יחד ביערות, בגנים, בבתי־קברות, מדברים על הכל ועל לא כלום. מאשה טרובצקוי סלדה מחיי חברה, אמרה תמיד שהיא עסוקה מדי בעבודתה עם המשוגעים היקרים שלה. יוצאים מן הכלל היו ידידיה, משפחת פֶוואל מפלאס דה ווז'. שם פגש אותה, ממש בתחילת שהותו בפריז, באוגוסט 1940.
הוי, הימים היפים של אוגוסט 1940 בפריז! סגן קארל באצינגר עולה לדרגת סרן, הגדוד שלו צועד לאורך שדרות שאנז אליזה הנטושות: הצבא הצרפתי נכנע, אחרי הפולנים, הנורווגים, הבלגים, ההולנדים, ובאיזו קלות! לא להאמין: אותו צבא שהוא ראה לוחם בנחישות כזו רק לפני מעט יותר מעשרים שנה! התנגדות כה מועטה גורמת לך לחוש נדיבות. קארל באצינגר הקפיד על כל תג בפקודות של מפקד פריז רבתי: לטפל באוכלוסייה. הוא ראה מחובתו להעניש כל פקוד שלו על הסטייה הקלה ביותר. האין אנו צבא תרבותי במדינה תרבותית? הוא התגאה כמעט ללבוש מדים. בגרמניה הזאת הוא מאמין. הוא מאמין בשליחותה לרענן את הדם העתיק של אירופה, והוא בטוח שיוכל להכיל בקרבו הן את החייל והן את האדם שרוחו חופשית, שקשוב לדוסטוייבסקי, לפסקאל.
הבתים בפריז עדיין לא קשובים אליו. פריז של אוגוסט 1940 היא כפר גדול ורדום. המכוניות הבודדות שנוסעות ברחובותיה הן גרמניות. קארל באצינגר שב מחופשה וחושב שיישאר בפריז זמן רב. הוא מדבר צרפתית, צרפתית קצת ספרותית. הוא למד אותה בקהיר ב־1929 כשהיה מוצב בצירות. אלוא ביי - שהייתה אז אשה צעירה מאוד - היא שלימדה אותו. דקדוק הפיל עליה שעמום, זיכרון רע משנותיה בפנימייה, ב'מנזר הציפורים' בפריז. קארל באצינגר הסתכן בתעלולים לשוניים מורכבים: איתה הגיעו ישר לראסין, פּרוּסט ומלארמֶה. לפעמים היה זה שיעור בשיחה תוך כדי נסיעה בפאנארד הפתוחה שלה כשהיא נוהגת כפרחחית ברחובות קהיר ומספרת בצרפתית את סיפור חייה, מאז ילדותה הפראית לחוף הים הכספי, דרך הייסורים של הפנימייה, הפגישה הקסומה עם המשורר רילקֶה בלוֹזאן, שם שהתה לטיפול בריאותיה, ועד נישואיה לשייח' מצרי שהביא אותה לקהיר. הסיפורים האלה נשארו קצת מעורפלים בעיני באצינגר, משום שהפחד להתרסק לחתיכות בכל פנייה של המכונית שיבש אצלו את הצרפתית של אלוא ביי המקסימה.
בביתה המוקף בגן, מחוץ לעיר, על גבול המדבר, הכיר את לואי דֶאַרְם, איל ספנות צרפתי. לואי לא היה איש גדול, שׂערו השחור, שזור בכמה חוטים כסופים, היה מסולסל, עיניו כחולות, צווארו ארוך ושרירי, קשה לחשוב על מראה צעיר יותר. לא היה שום דבר קר בעיניו הבהירות, כאילו זהרו תמיד באיזשהו צחוק עצור - הוא דווקא צחק לעיתים רחוקות, מישהו אחר צחק במקומו. מישהו שהשתכן בתוכו ונשקף מבעד לעיניו כמו דרך חלון.
יש אנשים שמדלגים מהחלטה אחת לאחרת במהירות האור, בין אם מדובר בשאלה מה יאכלו לארוחת הבוקר או איזה פרחים יקנו לאהובתם. הסיבה לכך היא חיוניות מוגברת, שמאפשרת בין השאר גם יצירת הון. כך גם אצל לואי דֶאַרם. לאנשים כאלה אף פעם לא די בכסף. לואי דארם רוכש ספינות, משגיח על עסקיו מרחוק או מקרוב. הוא בוחן את הקצין השני ואחר־כך את הרב־חובל לפני שיניח להם להשיט את ספינותיו. הוא מפליג, הוא דג, הוא יוצא לציד, וההון מתרבה כמו מעצמו. יום אחד הוא עולה על מטוס - וזו אהבה ממבט ראשון. הוא לומד לטוס ומגלה מה זה לטוס מעל טיבט. היום הוא מבזבז בעליצות את כספו - עניין נדיר אצל צרפתים. הוא מבזבז אותו על מטוסים, על מסעות לארבע כנפות תבל. בשבילו דבר אינו רחוק מדי, ארוך מדי או גבוה מדי. הכל הולך: הרים, סאוואנות, סטֶפּוֹת, מדבריות, ימים.
באותה קבלת פנים, בגן המבושם, אלוא ביי, בשמלה לבנה קטנה, מגישה כיבוד. קארל באצינגר מוקסם מקלילותו של הצרפתי, המייחדת אותו מבני עמו, וגם ממנו עצמו. הם אומרים זה לזה כמה מילים חסרות חשיבות, וממשיכים לשבת זה לצד זה, ליד השולחן, בשתיקה ממושכת - שבקרב אחרים המורגלים בחיי חברה הייתה נחשבת לחסרת נימוס כמעט.
"האמת היא," אמר לבסוף לואי דארם, "שאין לי מה לעשות בקהיר. אני משתהה כאן, מבזבז את זמני. הכל בגלל העיניים היפות של אלוא. ברוב טמטומי אני מאוהב בה. אתה לא מאוהב בה, נכון?"
"למזלי, לא! אלוא מלמדת אותי צרפתית. זה הכל."
"למה... למזלי?"
"היא מאותן נשים שבאו לעולם כדי להמיט על גברים אסונות אהבה גדולים."
קארל באצינגר מפתיע את עצמו כשהוא מוציא מפיו את המילים, בצרפתית, של מישהו אחר. של מי? הוא צוחק. הוא כמעט גאה במילים הצרפתיות האלה.
"מעניין," אומר לואי דארם כשהוא מפנה אליו את פלג גופו העליון. "היית רוצה לצאת לסיבוב קטן במדבר, מחר?"
"סיבוב?"
"טיול."...