שייח' ג'ראח

א.
צדק בתנאי מלחמה: חילופי דיור שהתחייבו ממלחמת העצמאות
 
בינואר 1948 - עוד לפני שהוכרזה המדינה, וכבר היו קרבות - נדרשנו על־ידי 'ההגנה' לפנות את המקום, וכולנו, כל המשפחות באותה שכונה, פונינו והיינו לפליטים. אני זוכר ממש טוב שבמשך חודש ימים התגוררנו באיזשהו בית־ספר, נדמה לי תחכמוני, בחדרים גדולים וארוכים, בתור פליטים. בתקופה הזו, במשך החודש הזה, ראשי בתי האב, בתיאום עם 'ההגנה' ועם המוסדות הלאומיים - זה היה לפני הכרזת המדינה - קיבלו בתים חלופיים במערב ירושלים, בשכונות המערביות של ירושלים שפונו על־ידי ערבים: בטלביה, בקטמון. אנחנו קיבלנו שתי דירות בשייח' באדר, שייח' באדר זה שכונת רוממה של היום. קיבלנו שתי דירות במקום שלוש הדירות שהיו לנו, וחנות אחת במקום שתי החנויות שהיו לנו. אנחנו קיבלנו את זה לבעלותנו. לימים, כאשר עברנו לתל־אביב, מכרנו את שתי הדירות ואת החנות, והתמורה נשארה בידינו. אבל אנחנו לא היינו היחידים. כל מי שהתגורר בשכונת שמעון הצדיק - את זה אני זוכר היטב ואני גם יודע - קיבל בית חלופי. יש לי בן דוד, שהיום נמצא בבית־אבות, שקיבל בית בקטמון. בית, אגב, שלימים השווי שלו, הערך שלו, לא יסולא בפז. בוודאי כך לגבי בתים בטלביה. וגם במקומות אחרים. מדובר בבתים ערביים שהיו פנויים - התושבים הערביים שהתגוררו בהם ברחו: כפי שאנחנו ברחנו ממזרח העיר מערבה, כך הם ברחו ממערב העיר מזרחה. אגב, לא ויתרנו באופן פורמלי על הרכוש הקודם, שהיה בשכונת שמעון הצדיק. קיבלנו רכוש באופן פורמלי אבל לא ויתרנו על הקודם באופן פורמלי.
מה שאני רוצה להגיד זה שכל מי שעזב את השכונה קיבל דיור חלופי. בדיוק כפי שערבים שעזבו את השכונות במערב העיר וברחו מזרחה השתכנו באותם בתים שאנחנו פינינו. כיום מתגוררים באותם בתים תושבים ערבים. אני זוכר שלאחר מלחמת ששת הימים באנו לבקר בבית שגרנו בו בשכונת שמעון הצדיק. הקומה השלישית שלו כבר הייתה קטומה, והדיירים מאוד־מאוד חששו. הרגענו אותם ואמרנו להם: אין לכם מה לדאוג,  הבית הזה הוא שלכם. תתגוררו כאן, זה בית שלכם. הם, אגב, פליטים לא משכונות מערביות של ירושלים, אלא ממקומות אחרים בארץ, והם מתגוררים בבית הזה מאז ועד היום. זה היה המצב.
אם אפשר בכלל לדבר על צדק בתנאי מלחמה - אלה שני דברים שלא הולכים יחד - אז נדמה לי שאפשר לומר שמה שקרה שם מקיים את זה. המציאות יצרה מצב שכל יהודי שעזב את ביתו במזרח העיר קיבל דיור חלופי במערבה, וכל ערבי שעזב את מערב העיר קיבל דיור חלופי במזרחה, או במקומות אחרים. יש כאלה שלא נשארו במזרח העיר אלא הרחיקו נדוד מזרחה, אפילו לממלכת ירדן. אבל מי שבא להתגורר במזרח העיר והיה פליט - ערבי שהיה פליט ממערב ירושלים או מאזור אחר בארץ ובא להתגורר בשכונות היהודיות במזרח העיר - בא להתגורר שם משום שהוא איבד את ביתו, כפי שהיהודים שאיבדו את ביתם במזרח העיר קיבלו בתים וקיבלו דירות של ערבים במערב ירושלים. ולכן, אם אפשר לדבר על עשיית צדק בתנאי מלחמה אז זה המצב. והרי אי־אפשר לדבר על סידור של אחד לאחד, סידור חלופי של אחד לאחד. בתנאי מלחמה אי־אפשר לבדוק דברים כאלה. גם לא בודקים שווי. למשל, אנחנו קיבלנו שתי דירות וחנות במקום שלוש דירות ושתי חנויות, אבל זה אזור אחר, אז אי־אפשר לדבר על שווי בכלל. יתרה מכך, אפשר לקבוע במידה רבה של סבירות שמספר הנכסים הפלסטיניים שננטשו במערב העיר גבוה ממספר הנכסים היהודיים שננטשו במזרחה, וששווי הנכסים הנטושים בטלביה, בממילא, בקטמון, בבקעה ובשייח' באדר (רוממה) היה גבוה משווי הנכסים היהודיים הנטושים בשייח' ג'ראח.
מכל מקום, המצב הוא שאם יש סידור של דיור חלופי, הייתי אומר שזו מין עשיית צדק בתנאי מלחמה. המציאות יצרה את המצב הזה, ואנחנו חיינו עם המציאות הזאת עד 1967, עד אחרי מלחמת ששת הימים.