נסענו הביתה. כבר היה מוצאי שבת. אמא נהגה, אני לידה, שתינו עייפות ומפוצצות מאוכל. אכלנו הרבה כי אנחנו לא ממש רגילות לאוכל טעים בבית.
יום ההולדת של רועי, הבן דוד שלי. חגגנו לו עשר שנים של נדנוד ופינוק. השולחן העמוס היה בגינה, ומדי פעם יצאתי למלא את הצלחת. אבל רוב הזמן נשארתי בתוך הבית, ראיתי טלוויזיה, שיחקתי במחשב וניסיתי לפתור תשבצי היגיון מתנשאים בעיתונים שמצאתי בסלון.
"אמא, מה זה גולת הכותרת? זה הופיע בהגדרה בתשבץ בעיתון. זה משהו שקשור בפרחים? בעלי כותרת?" שאלתי, ומיד הצטערתי ששאלתי.
"אתן לך דוגמה. גולת הכותרת של היום הזה היא שאת מתעניינת במשהו. רועי כל־כך אוהב אותך. כולם אוהבים אותך. לא יכולת להיות קצת יותר חברותית? זה נראה לך יפה לשבת כל הזמן בפנים עם פנים חמוצות?"
"היינו במושב, לא? אז ישבתי. חוצמזה, את יודעת שאני לא אוהבת להיות איתם. הם מתייחסים אלי ברחמים, כאילו אני כלב מצער בעלי־חיים שאף אחד לא יאמץ אותו."
"נו באמת, עַלִי. כבר אמרתי לך - זה הכול בראש שלך. הם אוהבים אותך וכואבים יחד איתנו. מה את רוצה מהם? זאת לא אשמתם." ובסוגריים, שלא נאמרו בקול רם אבל אני שמעתי, הוסיפה: "ואותו דבר לגבי - זאת גם לא אשמתי!"
חזרנו לשתוק. עדיף. בטח בקיץ, כשאין כוח אפילו לריב.
עשר דקות אחרי זה הגענו הביתה.
נכנסתי לחדר שלי וטרקתי את הדלת.
לא נכון, אמא. זאת גולת הכותרת של היום הזה.
מה בן־אדם משאיר אחריו? הוא תמיד יכול להשאיר אחריו בגדים מלוכלכים על הרצפה ואנשים מאוכזבים. זה מה שאני משאירה אחרי.
ומישהו שמת? הוא יכול להשאיר אחריו אישה עייפה וילדה ש"הכול בראש שלה", ומשפחה כואבת ולא אשמה. אבל אבא שלי השאיר אחריו פירורי לחם, כדי שתמיד אמצא אותו.