סמכות אב

"מן המקום שבו אנו צודקים

לא יצמחו לעולם

פרחים באביב"

(יהודה עמיחי)

מוקדש לזכרה של סבתא קלריס ז"ל

התחלה

בסמלה של העיר אור עקיבא, שעוצב בשנת 1954, נרשם פסוק ששאול מספר איוב ומתאר באופן מדויק להפליא את הדרך שבה צעדה העיירה הזו באותן שנים, ואת הדרך שבה עשו התושבים את צעדיהם הראשונים שם:

וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִֽיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹֽד (איוב, ח', פס' ז)

מרבית שנותיה הייתה אור עקיבא כפר קטן, שמח ומאושר בחלקו. רוב תושביה חיו את חייהם מהרגע להרגע, לא עסקו בשאלות פוליטיות גדולות, אלא ביקשו לחיות את חייהם בכבוד. בתוך כך, משפחות עולים שהגיעו לאור עקיבא בראשית שנות ה־50 וה־60, הביאו עימם חלומות גדולים, שלא פעם התנפצו אל סלע המציאות הקשה של אותם ימים.

כך גם היה עם משפחת אזולאי, שעלתה למדינת ישראל בשנת 1964 והתיישבה בעיירה, בשכונה שנקראה על שמו של נשיא המדינה השלישי – זלמן שז"ר. ממש באותה עת הוקמה בעיירה שכונה נוספת, שחיש מהר התמלאה גם היא בעולים חדשים. גם שכונה זו נקראה על שמו של נשיא – ג'ון קנדי האמריקאי.

דוד אזולאי, שעלה באותם ימים לישראל ממרוקו, התיישב עם משפחתו באור עקיבא כדי להתחיל בחיים חדשים. אזולאי נחשף בצעירותו לתרבות האירופאית הצרפתית, בעקבות שלטון הקולוניאליזם הצרפתי ששלט באותם ימים בחלקים של מרוקו.

מסופר עליו כי בגיל 31 שנים מצא אזולאי אישה יפה במפגש מקרי, כאשר הגיע לביקור בעיירה אל ג'דידה שבמרוקו. דוד התאהב בה מייד ועשה את הכול על מנת לפגוש אותה בשנית. לא היה קל לזכות בידה. רוזה חזן עבדה כמזכירה רפואית, והייתה חביבת הרופאים בבית חולים הקטן באל ג'ידידה.

לרוזה מלאו עשרים שנים בדיוק כאשר דוד התאהב בה לראשונה. בתו של המוהל הייתה ידועה ביופייה, וכבת הבכורה במשפחתה, היא הייתה צריכה לדאוג לכל אחיותיה ואחיה הצעירים. לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים עלה בידיו של דוד לשכנע את הוריה של רוזה, רחל ויוסף חזן, כי הוא אכן ראוי לבתם.

מסופר כי ביום שבו נישאו רוזה ודוד הייתה שמחה וצהלה. שיירה של 40 רכבים נסעה על כביש רעוע בדרך למקום שבו נערכה החתונה. כאשר נולדה בתו הראשונה של דוד תמר, הוא לא ידע את נפשו מרוב אושר. אולם, בתחילת שנות ה־60 מצבה של המשפחה החל להרע. היחסים עם התושבים הערבים היו ליותר ויותר מתוחים, לאור הקמתה והתבססותה של מדינת ישראל הצעירה. היהודים, שנחשדו כציונים בעיני שכניהם, החלו לסבול מהצקות חוזרות ונשנות.

בשל ההחמרה במצב החלו ניסיונות של שליחי הציונות לשכנע את היהודים לעלות לארץ ישראל. בתחילה דוד לא מיהר לקבל את החלטה, אולם לאחר כמה אירועים של התנגשויות עם הערבים בשוק המקומי, גמלה בליבו ההחלטה. מה שהביא אותו לידי אותה החלטה היה האירוע שבו אחד הערבים המקומיים ניסה להטריד את אשתו. זה כבר היה יותר מדי בשבילו. דוד, שהיה איש חסון וחזק, רצה לסגור חשבון עם המטרידן, אולם הערבי שלף לעברו סכין. האנשים שנכחו במקום נחלצו להפריד בין השניים.

זה היה הרגע שבו הבין דוד שהם לא נשארים יותר. החלטתו שינתה גם את דעתו של ר' יוסף חזן, אבי אשתו והמוהל הידוע בקהילה, לעלות גם הוא. צריך להודות, זה זמן רב שהיו רחשים בקהילה כי הינה הגיע הזמן, מדינת ישראל הפכה לעובדה מוגמרת והיא הציעה להם חיים חדשים. רבים החליטו להגשים את החלום של דורות רבים ולשוב לארץ ישראל.

השליחים הצליחו לשכנע את רוזה חזן ואת אימה רחל כי גן עדן של מותרות מחכה להן עם עלייתן לארץ ישראל. המותרות היו בעיקר בתחום הניקיון, והובטח להן גן עדן של מוצרי ניקיון, שהעין לא ראתה והאוזן לא שמעה ובלבד שיגיעו לארץ ישראל.

וכך, חיש מהר וכמעט ללא שהות, מכרו המשפחות את כל רכושן ואף הצליחו להבריח עימן את הכסף המזומן. באישון לילה, באחד מסופי השבוע הקרירים של סוף החורף בשנת 1964, עלו על אונייה ששמה "קיסר" ושטו שלושה ימים עד שהגיעו אל חופי מרסיי שבצרפת בדרכם לארץ המובטחת. בזמן ששהו באונייה, יחד עם משפחות עולים אחרות, סבלו מצפיפות רבה, ועל רוזה היה לדאוג לאח יהודה, שהיה נכה בשל חיידק הפוליו שדבק בו לפני כמה שנים ורק בדרך נס ניצלו חייו. אולם רגלו לא נחלצה מן החיידק, והוא נשאר משותק ברגלו.

הנכות שלו לא רק שלא עמדה להם לרועץ, אלא גם יצרה עבור משפחת חזן הגדולה ומשפחת אזולאי מעט טוב. בדרך כלל, כאשר העולים הגיעו לצרפת הם נאלצו להמתין כשבוע לאונייה נוספת שתביא אותם לנמל חיפה. בזמן זה התגוררו מרבית העולים בצריפים שהיו במחנה פליטים קטן, שמוקם בקרבת החוף. התנאים של העולים במחנה היו מחפירים – ללא מים זורמים, צפיפות איומה ואבק היה בכל מקום. השוהים במחנה נותרו ללא תעסוקה ומה שנותר להם זה רק להמתין לחלוקת מזון, שהתבצעה בשעות הבוקר המאוחרות.

אולם משפחת אזולאי זכתה לפריבילגיה בשל נכותו של יהודה. המשפחה כולה נשלחה למלון שאליו נשלחו רק מיוחסים ובעלי מקרים מיוחדים כמוהם, ושם הם שהו בתנאים מניחים את הדעת במשך שבוע. זו הייתה בשבילם הזדמנות גם לחוות מסע מהנה בדרך לארץ ישראל הנכספת.

בתום השבוע המשיכו בדרכם לארץ ישראל. כאשר הגיעו לנמל חיפה, קיבלו את פניהם פקידים של הסוכנות היהודית. כמה אפשרויות להתיישבות בארץ ישראל הוצגו בפני דוד. דוד, שהיה נמרץ וכריזמטי, ביקש מהפקיד שטיפל בו כי יעביר את משפחתו ליישוב קטן ליד הים, משהו שיזכיר את עיירת הולדתו – אל ג'דידה. שתי האפשרויות שהוצעו לו היו: אילת או אור עקיבא. אילת הייתה עיר אטרקטיבית, הממוקמת בקצה הדרומי ביותר של מדינת ישראל, ומולה עמדה עיירת פיתוח קטנה שלמרגלות קיסריה, אשר זה מכבר נשלחו לשם חלק ניכר מן המכרים של דוד, שעלו לפניו לישראל. זו הייתה סיבה מספיק טובה בשביל דוד לא להסס לרגע ולבחור באור עקיבא. משפחת חזן על ילדיהם ומשפחת אזולאי הקטנה התיישבו בעיירה הקטנה.

שכונת שז"ר הייתה מלאה באנשים כמותם, בעלי גורלות דומים. באותם ימים בארץ הכול היה קשה יותר, והבנות תמר וורד החלו לדרוש תשומת לב. דוד היה יוצא בכל יום מביתו החדש למפעל בחדרה על מנת לפרנס את המשפחה, ואימא רוזה הייתה דואגת לניקיונות הבית ולטיפול בבנות. ההורים חיו את חייהם בצנעה, על אף הקושי והמחסור שכרסם בהם. כאשר נולדה בתם השלישית, תחושת דיכאון כללית אפפה את דוד. הכמיהה ארוכת השנים לבן זכר שוב הכזיבה, וכעת נראה היה שהגורל התאכזר אליו. כאשר יצא הרופא להודיע לו על הולדת הבת, סירב דוד בתחילה לראותה. עניין בחירת השם הפכה אזוטרית כל כך. כל זאת בגלל העצב אשר פקד גם את האם.

***

יעקב בן הרוש עלה לארץ ישראל בעליית הנוער בשנת 1951 והגיע היישר לקיבוץ נעורים. המדינה בתחילת דרכה הייתה מוקפת חולות, וראשוני עולי צפון אפריקה שובצו לעבודות שדה. מעליהם היו מנהלים ותיקים ששלטו בעניינים ביד רמה, ותחת אחריותם הייתה העבודה על פיתוח ויישוב הארץ.

יעקב תמיד הרגיש שהוא אזרח ואדם סוג ב'. הוא החל את דרכו בקיבוץ כעובד פשוט בשדות שבהם חרש ועבד עם חרמש במשך כל שעות היום. כאשר היה יורד הערב, היו מגיעים קבוצת "הערבים היהודים" – כפי שכינו אותם חברי הקיבוץ – אל חדר האוכל, רק כדי לקבל יחס מחפיר מצד אנשי הקיבוץ הוותיקים. ההפרדה הייתה מוחלטת והעוני היה קשה, אוכל דל ועבודה קשה.

יעקב תמיד נהג להתגאות ולספר שבאחת הפעמים הגיע אליהם ראש הממשלה דוד בן גוריון, ובנאום שנשא לכבודם טען כי: "הגויים לא יוכלו לנו יותר". הסיבה לכך: "ברגע שינסו להשמיד את המדינה, כל האזור יושמד כליל." יעקב היה פועל פשוט שדי קיבל את הנורמות הפוליטיות של התקופה ושאף למצוא חן בעיני מנהליו, שהיו מוותיקי הארץ.

בתקופה של חמש השנים שלו בקיבוץ נעורים, למד יעקב להיות אדם חרוץ. ההפרדה לא הפריעה לבנות הקיבוץ לחזר אחר הבחורים החסונים והשזופים, ששפת העברית שלהם הייתה קלוקלת ונראה היה כאילו הם משולחי כל רסן. הפגישות הליליות דווקא קסמו להן, כמו שבירת המסגרות וההכתבות החברתיות של היישוב הציוני המתחדש. כך מצא את עצמו יעקב מפעם לפעם מבלה עם איזו נערה מבית טוב, יחד עם חברותיה. כאדם חסון ובעל צבע עור בהיר חשבוהו לא אחת כמי שמשויך "לצד השני", אך די היה בשיחה אחת כדי לדעת לאיזה צד יש "לשייך" את הבחור. ועדיין, מראה עיניים מייצר סימפטיה גדולה, שממנה הרוויח לא פעם.

בוקר אחד, בעוד יעקב מתקין את הכלים ומכין את עצמו לעוד יום עבודה מפרך, הוא נקרא לבוא בפני מזכיר הקיבוץ. הזימון הישיר לא בישר טובות עבורו, בין היתר בשל העובדה שיעקב הרגיש לאחרונה אווירה עוינת ואף שמע כי מתגבשת יוזמה לנסות ולגרש אותו ועוד כמה עובדים, בטענה שהם מטרידים את בנות הקיבוץ ומשפיעים עליהן לרעה. ההפתעה הייתה גמורה כאשר מזכיר הקיבוץ אמר לו בצורה ישירה כי הבחורה שאיתה בילה בליל אמש היא בתו. כעת, משהתגלתה הבושה, הציע לו המזכיר סכום כסף נאה והודיע כי יפנה אותו לעבודה בחברת "סולל בונה", בתנאי שבמשך הימים הקרובים יעזוב את הקיבוץ וימנע מלספר על המקרה.

יעקב חזר באיחור־מה לעבודתו כשמחשבות מתרוצצות בראשו. הוא היה לחוץ לבנות את עתידו התעסוקתי, מאחר שהחל להפוך לוותיק ביחס לגלי העלייה האדירים שהגיעו באותן שנים לארץ ישראל.

עוד באותו היום, בהפסקת הצוהריים, סיפר את דבר הסוד לחברו אליהו. אליהו נדהם למשמע הסיפור הזה ואמר ליעקב שהוא כבר בן 20, וכדי שעתידו לא יוכתם ראוי שיכיר כעת אישה ויתמסד. אליהו הציע לו לפגוש את שמחה אחותו בת ה־19. יעקב ניאות להיפגש עימה.

הפגישה בין השניים הייתה קצרה, ולאחר שלושה חודשים נישאו השניים. באותה עת גם החל יעקב בעבודתו החדשה כטפסן "בחברה לפיתוח קיסריה". העבודה הייתה קשה, והאנשים החדשים אשר נוספו כל העת לעבוד בחברה – כדי להמשיך ולבצע פיתוח מואץ של האזור – גרמו ליעקב להתקדם מהר בסולם הדרגות. יעקב, שהשתקע זה מכבר בעיירה אור עקיבא והביא לעולם כבר חמישה ילדים, היה עובד מצטיין בחברה.

באותה עת מונה אדם בשם אריה סמנסון לשמש בתפקיד המנהל הכללי של "החברה לפיתוח קיסריה". היה זה מייד לאחר פרישתו של סמנסון משירות בצה"ל בשנת 1966. סמנסון, שימש כאחראי על אזור ואדי ערה בתקופת הממשל הצבאי, והיה ידוע ביחסו הרע כלפי התושבים הערבים באזור. באופן דומה הוא החל להטיל את אימתו גם על עובדיו החדשים בחברה. אותם "היהודים־ערבים".

כשליח השלטון הנאמן של האזור, סמנסון לא הסתפק רק בפיתוח, והוא חיפש הכנסות נוספות ובמקומות קלים. הוא החל במדיניות חדשה של גביית כספים על אתרי הפיתוח שעליהם היה אחראי, כספים שנכנסו היישר לקופת המדינה. סמנסון, כמו יתר אנשי אמונו של השלטון, לא אכזב אף פעם. דבקותו במשימה הייתה אבסולוטית, ונדמה כי היא סימנה את העוז והעוצמה של הצבר הישראלי החדש שהחל להתהוות בארץ.

באחד הימים עבד יעקב בפיקוח בשטח בשעת הצוהריים, והשמש קפחה מעל לראשו כשהגיע אליו המזכיר של סמנסון וזימן אותו לפגישה מיידית במשרד המנהל. יעקב לא היסס, ניגב את מצחו הקודח בכובע הטמבל שעל ראשו ועשה את דרכו לעבר המשרד, שהיה ממוקם במרכז קיסריה. כאשר נכנס יעקב למשרד היפה והממוזג, הוא ראה מולו את מר סמנסון ישוב על כורסת העור, כשהוא בעיצומה של שיחת עסקים. מחלון המשרד ניתן היה לראות את חוף הים מציץ בינות לדקלים. המשרד היה מרווח למדי, בעל קירות עץ חומים ושולחן ישיבות עגול מעץ מלא. על גבי השולחן היה מונח מגש כסף, ועל גביו קנקן מים קרים. מעל לכיסאו של הבוס היה תלוי ראש מפוחלץ של שור, ומסביב תמונות וארון מלא במגיני הוקרה. לצד הארון היו מונחים תצלומים ממוסגרים של מר סמנסון יחד עם מנהיגי המדינה. באחת התמונות אפילו מנהיג המדינה הצעירה, דוד בן גוריון בכבודו ובעצמו, הופיע יחד עם מר סמנסון.

יעקב חיכה בסבלנות עד שמר סמסנון סיים את שיחת הטלפון. סמנסון פנה ליעקב ואמר:

"מה שלומך, יעקב, מזמן לא דיברנו."

"בסדר גמור, אדון סמנסון, השבח לאל."

"מה שלום אשתך והילדים?"

"ברוך השם, הכול בסדר," ענה יעקב בקול מהוסס.

"תראה, יעקב, לא סתם זימנתי אותך היום למשרד," אמר סמנסון, כשהוא גורם ליעקב להילחץ.

"אתה אחד העובדים הוותיקים והכי נאמנים שלי, וכל ההנהלה חושבת ככה. לא רק אני."

"תודה, אדון סמנסון," ענה יעקב בעודו מנסה להבין לאן בדיוק הבוס חותר.

"אתה בטח יודע שלאחרונה החלטתי להגדיל את הרווחים של החברה, והתחלנו לגבות תשלום על אתרים שהחברה לפיתוח קיסריה מתחזקת?"

"כן, אני יודע," ענה יעקב.

"אבל יש אתר אחד שעד עכשיו לא גביתי תשלום בעבורו, והוא יכול להכניס לחברה שלנו מיליוני שקלים בשנה," המשיך והסביר מר סמנסון.

"איזה אתר, אדון סמנסון?"

"אני מדבר על חוף האקוודוקט של קיסריה, שאותו אנחנו מתחזקים כבר כמה שנים."

"נכון," השיב יעקב. "באמת כולם נכנסים לשם חינם, זה בילוי של כל משפחה באור עקיבא ביום שבת."

"בדיוק, אבל לא רק משפחות מאור עקיבא מבלות שם, אלא רבים מהאזור כולו," אמר מר סמנסון בנחרצות.

"נכון," ענה יעקב.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*