יפהפיות המאפיה 3 - יפהפייה נאהבת

פרולוג

סביו

"סביו!" לוקה קרא בשמי בפאניקה. הוא רץ לעברי, תפס וניער אותי כשראה שעמדתי קפוא במקומי לאחר שראיתי את אבא בשביל הגישה לבית. "סביו, תתעשת, אנחנו צריכים למצוא את ברונו!"

היינו רק בני תשע ושבע. מעולם לא הצלחתי להבין למה ילדים בגילים האלה צריכים לפחד פחד מוות מאבא שלהם.

לוקה ניער אותי שוב. הכרחתי את עצמי להתעשת. "מה עם אימא?" שאלתי את לוקה וכמעט רצתי אליה. היא ישבה על כיסא ליד שולחן האוכל ולא זזה, כאילו חיכתה לגורל האכזר שלה. שנאתי לראות את זה בכל פעם. נראה שבכל יום היא ויתרה עוד קצת.

"אני אדאג לה," לוקה אמר, "אבא שיכור ובמצב רוח לא טוב שוב. אני לא רוצה שתסבלו ממנו. בוא איתי עכשיו."

אפשרתי לו לקחת אותי והלכנו לחפש את ברונו. הוא היה רק בן ארבע. לוקה כל הזמן השתדל שלא יקרה לו דבר, שאבא לא ייגע בו. מצאנו אותו משחק במכוניות בחדרו. לוקה הרים אותו בכוח כשהתנגד ורצנו אל החדר המוגן. לוקה הכניס אותנו והביט בנו במבט מאיים.

"שלא תעזו לצאת מכאן עד שאומר לכם," אמר וסגר בפנינו את הדלת החכמה.

ברונו התיישב על הרצפה, קירב את ברכיו אל גופו והתחיל לבכות בכי ללא קול. אסור היה לנו לבכות. אבא שנא לראות דמעות. לא רציתי לקבל מכות; הכאב היה בלתי נסבל, בייחוד כשאבא השתמש בחגורה. בכל פעם שאבא הרביץ ללוקה, הוא דימם וזה הפחיד אותי. אם אבא שמע שפחדתי ממשהו, הוא הכריח אותי להתמודד עם הפחד. לא רציתי לקבל את החגורה בגב, ראיתי איך כאב ללוקה כשהוא קיבל מכות בגב.

כשברונו התייפח, מיהרתי לשבת לידו. "אל תבכה, ברונו. אבא ישמע."

"א־אני מ־מפחד," ברונו גמגם בקול חנוק. "א־אני ר־רוצה את לו־לוקה."

נשכתי את שפתי, לא יודע איך להגיב. אחי הקטן רצה את לוקה, וגם אני, אבל לוקה היה עסוק כרגע. "לוקה תכף יבוא," הבטחתי, אך הבכי שלו התחזק עד שנאלצתי לסתום את פיו. "בבקשה, ברונו, תפסיק לבכות, אבא ישמע."

ברונו הנהן והרים אליי את עיניו החומות, מלאות הדמעות. הורדתי את ידי מפיו. "לו־לוקה," הוא לחש.

"אם אלך לקרוא לו, תפסיק לבכות?" הוא הנהן, אז קמתי וניגשתי אל הדלת, מסמן לברונו בעזרת האצבע להיות בשקט. לאחר שהוא הנהן, פתחתי את הדלת ויצאתי.

עליתי במדרגות בצעדים איטיים ושקטים אל המסדרון הרחב. המשכתי ללכת לסלון ונעצרתי. סתמתי את פי בעזרת כפות ידיי כשדמעות עלו בעיניי והתחילו לזלוג על לחיי. אימא שכבה בשלולית דם ענקית, סכין נעוצה בגופה. לוקה שכב על הרצפה והסתכל עליה, כולו מכוסה דם, ואבא הכה אותו שוב ושוב.

רגליי רעדו והרגשתי רצון עז להקיא. החנקתי יבבות כדי שאבא לא ישמע אותי. כמו פחדן, לקחתי את רגליי ורצתי חזרה אל החדר המוגן. כשנכנסתי מחיתי את הדמעות כדי שברונו לא יראה. לא סיפרתי לו מה ראיתי, רק הבטחתי לו שלוקה בדרך.

לא סיפרתי לאף אחד מה הרגשתי אז, פחד וחוסר אונים. לא סיפרתי על הסיוטים שפקדו אותי כל הזמן מאז אותו לילה, על התמונות שנחקקו בזיכרוני. זאת גם הייתה הפעם האחרונה שבכיתי.

בלילה ההוא לוקה השתנה. הוא נעשה קר, מאיים יותר. הוא עבר את המבחן והצטרף למאפיה בגיל תשע. הוא לא היה אמור להצטרף לפני גיל שלוש־עשרה. אחי הגדול הפך למכונת הרג, ועשה הכול כדי לשמור עליי ועל ברונו מפני אבא. לא תמיד הוא הצליח.

הגאווה בעיניו של אבא בכל פעם שהסתכל על לוקה חקוקה בראשי יותר מדי טוב. אבא הרס אותנו, שבר אותנו, רצח את אימא. הוא הרס אותי ואת מה שנשאר ממני. אטמתי את הרגשות שלי. רציתי להתחזק ולעזור ללוקה לשמור על ברונו. רציתי לנקום באבא על מה שעשה. רציתי גם להצטרף למאפיה כדי שאוכל להתחזק ולחבור לאחי. לא רציתי להרגיש חסר אונים יותר, רציתי שיהיה לי את הכוח להגיב.

לוקה היה חזק ממני פיזית, ורציתי למצוא דרך אחרת לעזור לו, אז אימנתי את המוח שלי. אטמתי את הרגשות שלי והתמקדתי רק במה שהמוח יכול להעניק לי.

לא סיפרתי ללוקה שראיתי מה קרה, רק המשכתי הלאה כדי לעמוד בקצב שלו. ידעתי שיום אחד זה ישתלם, ונצליח לנקום באבא על כל מה שעשה לנו. היינו רק ילדים, אבל לא הרגשנו כאלה. ככה זה כשגדלים עם פסיכופת בתור אבא.

לא נתתי לסיוטים הליליים שלי להחליש אותי. הייתי אחיו של לוקה קאסאנו, הקאפו הבא. כשזה יקרה, אני אהיה יד ימינו, הקונסיליירי שלו.

פרק 1

סביו

שמונה־עשרה שנים לאחר מכן

דם, צחנת מוות, אימא מתה. לוקה מדמם ואבא מכה אותו. סירחון, פחד, חוסר אונים. אימא מתה וכל הרצפה מגואלת בדם. סכין נעוצה בגופה. אני מבועת.

פקחתי את עיניי בבת אחת. אגלי זיעה הופיעו על מצחי, חזי עלה וירד בקצב מהיר והלב שלי דפק במהירות. הזעתי כאילו סיימתי ריצה. התנשפתי. התעוררתי שוב בגלל סיוט. בסיוט הזה שוב הייתי בן שבע מבועת שראה את אימא שלו מתה.

שפשפתי את עיניי ונאנחתי בתשישות. השינה שלי לא הייתה רצופה בגלל הסיוטים. נהגתי לצאת לרוץ בכל פעם שלא הצלחתי לישון. הריצה הייתה התרופה שלי. הושטתי את ידי והפעלתי את הנייד, שנח על השידה. המסך הראה שהשעה שלוש לפנות בוקר. לא חשבתי שאצליח להירדם שוב, לכן הורדתי את רגליי אל הרצפה הקרה וקמתי.

התלבשתי, רק למקרה שמישהו מבני הבית יהיה ער בשעה הזאת, וירדתי למטבח כדי לשתות מים. לקחתי כוס מהארון ומזגתי לתוכה מים קרים מאחד הבקבוקים שבמקרר, ולאחר מכן התיישבתי על כיסא בר ושתיתי. לוקה הופיע במטבח כמה דקות לאחר מכן.

"למה אתה ער?" שאל והתיישב לידי.

"מה איתך, למה אתה ער?" החזרתי בשאלה ולגמתי מהמים.

"לא הצלחתי לישון, בדיוק כמוך." הנהנתי, וזו כל התגובה שהייתה לי. "אנחנו צריכים להראות שאנחנו בשליטה מחר בערב." הוא אמר לאחר רגע של שתיקה.

"המצב עם ברונו ופיורה, הקלטת. אין ספק שזה גורר תגובות לא טובות," אמרתי בהבנה.

לוקה הנהן והניח את ידו על כתפי. "מחר בערב תתארס לבתו של ראול, ואני לא רוצה בעיות. אדבר גם עם ברונו."

הנהנתי. בכל מה שהיה קשור אליי, לא יהיו בעיות בכלל. לאחר רגע לוקה קם. "אנסה לחזור לישון לעוד כמה שעות." הוא יצא מהמטבח.

עמדתי להתארס למחרת בערב, נישואי תועלת למען המאפיה. הצעתי את עצמי במקום אחי, כדי שהבכירים יניחו לו לנפשו. הוא לא היה מעוניין להתחתן עם הבחורה, לא כשהדוד שלנו היה זה שהתעקש על הנישואים האלה מלכתחילה, ובאותה תקופה יצא למסע הרג אכזרי. זה היה תפקידי, בתור הקונסיליירי שלו לקחת זאת על עצמי.

ככזה, הסברתי לו גם מה היו הסיכונים בכך שבחר להתחתן עם מישהי מבחוץ. כשהוא החליט לעשות זאת בכל זאת, הוא קיבל את ברכתי.

הם התחתנו בטקס מסורתי, והרישום האזרחי יתבצע כשהיא תגיע לגיל החוקי.

הייתי שם כשאחי התאהב בה. הייתי שם לעזור לו להבין שהוא לא דומה למי שגידל אותנו. נואל עשתה לו טוב, היא הכניסה שמחה אל הבית, ואחי היה זקוק לה, לכן, על אף הסתייגותם של האנדרבוסים, חשבתי שזאת ההחלטה הנכונה בשבילו. זו הסיבה לכך שהסכמתי להתחתן עם הכלה שהייתה מיועדת לו.

הערצתי את לוקה. הוא האדם היחיד שהרגשתי אליו רגש כלשהו. הלכתי איתו ועם ברונו באש ובמים, נשבענו זה לזה בשבועה. לוקה הפך את המאפיה של ניו יורק, למאפיה הכי חזקה בארצות הברית.

לפני כמה חודשים נואל נחטפה והוריה נפגעו. לוקה השתגע. הוא יצא למסע נקמה וחיסל מאות חיילים מהמאפיה הרוסית בעזרת סכין ואקדח. לאחר שגילינו שהדוד שלנו, ריקרדו, בגד בנו, לוקה הרג גם אותו. האנדרבוסים לא הבינו למה הקאפו יצא למסע הרג כזה, אז הסברנו להם. כולם שמעו על האכזריות שלו באותם ימים שבהם התנתק מכולם.

כדי להרגיע את הרוחות, הסכמתי להתחתן עם הבחורה במקומו וזה הרגיע את המצב. נקבע תאריך לחתונה. הכול פעל כמתוכנן, עד לאותו לילה מחורבן לפני כמה חודשים, לאחר מסיבת האירוסים של אחי, שבה ברונו ואני גילינו את הסוד שלוקה הסתיר מאיתנו במשך שמונה־עשרה שנה. חשבתי שארגיש נבגד, אבל לא הרגשתי דבר. שאלתי את עצמי מה הייתי עושה במקומו, וידעתי את התשובה. אם הייתי במקומו, הייתי פועל בדיוק אותו הדבר כדי להגן על האחים שלי.

ברונו לקח את זה קשה ונעלם. כשגילינו שהמאפיה בשיקגו חטפה אותו, לוקה ואני יצאנו לחיפוש אחריו והמאפיה נכנסה לכאוס מוחלט. דחיתי את החתונה עד שנמצא את ברונו. כמו כן, לא יכולנו להרשות לעצמנו להכניס הביתה עוד אישה שנצטרך להגן עליה.

האנדרבוסים לחצו על לוקה להקדים את החתונה. הם טענו שאם יתחתן ויעמיד בקרוב יורש, הוא יבסס את כוחו. הוא התחתן בטקס מסורתי כי זו הייתה המחויבות שלו למאפיה כקאפו.

בסופו של דבר מצאנו את ברונו בעזרת מישהי מהמאפיה בשיקגו. חשדנו שהיא טומנת לנו מלכודת, אבל קרה משהו שאף אחד מאיתנו לא ציפה לו ואחי, שנהג לזיין כל בחורה שהסכימה, מצא זוגיות.

מעולם לא הבנתי אהבה. ראיתי מה היא עשתה לאחיי, ולא רציתי את זה. לא רציתי לאבד שליטה. ידעתי שאתחתן למען המאפיה, אבל ידעתי שלא אתאהב. אוכל לכבד את אשתי, אבל לעולם לא אעניק לה אהבה. אהבה היא חולשה, ולא רציתי שתהיה לי חולשה.

עתה, כשהמצב התייצב במאפיה, כבר לא היה לי תירוץ לדחיית החתונה שוב, לכן למחרת כבר אהיה מאורס לבחורה שפגשתי פעם אחת.

קמילה הייתה בחורה יפה, לא היה ספק בכך. היא הייתה בלונדינית עם עיניים ירוקות, היו לה פה קטן, שפתיים ורודות ועור חיוור. היא לא הייתה מנותחת, אלא טבעית ובעלת גזרה קטנה.

כמו שהנחתי שתהיה, היא הייתה כנועה. היא השפילה את מבטה ולא פצתה את פיה לאורך כל הפגישה. הנחתי שהיא מתנהגת ככה בגלל החינוך הנוקשה של אביה. נשים חונכו לשתוק, ודיברו רק כשניתנה להן רשות.

לא הסכמתי עם זה, אך עד שאתחתן איתה, קמילה הייתה ברשות אביה.

היא נראתה שברירית, כמו כלי חרס שהיה עלול להישבר אם רק אגע בו. היא פחדה ממני. זיהיתי את זה בשפת הגוף שלה. נאנחתי ושפשפתי את עיניי. מחר עמד להיות יום ארוך. היינו צריכים לשמור על קור רוח, דבר שבזמן האחרון אחיי התקשו לעשות. ברונו היה עצבני בגלל כל הדיבורים עליו ועל פיורה והייתה לי הרגשה שהוא יתקשה להישאר רגוע.

"סביו."

קולו של לוקה הסיח את דעתי מהמחשבות. כיווצתי את גבותיי כשראיתי אותו עדיין עומד מולי. חשבתי שהוא הלך מזמן. "לא הלכת לישון?" שאלתי וקמתי כדי להניח את הכוס הריקה בכיור.

לוקה התקרב אליי וטפח על שכמי. "התכוונתי, אבל הייתה לי הרגשה שאתה לא. אני צריך אותך ממוקד." הוא דחף אותי אל מחוץ למטבח. עלינו במדרגות לכיוון חדרי השינה. כשהיינו ילדים לוקה תמיד וידא שברונו ואני נלך לישון לפניו, הוא רצה לוודא שאנחנו בסדר ורק לאחר מכן הלך לישון.

"לך לאשתך, לוקה. אני אסתדר מכאן." נעצרנו במסדרון.

"לילה טוב." הוא שילב את זרועותיו על החזה ולא זז. הנהנתי בכבוד ופניתי אל האגף שלי. כשהבטתי לאחור רגע לפני שנכנסתי לחדרי, לוקה עדיין עמד במקומו, כמו שנהג לעשות כשהיינו ילדים. יכולתי להפנות לו את הגב שלי כי ידעתי שהוא תמיד שמר עליי, ואני שמרתי עליו בכל הזדמנות שהייתה לי.

פרק 2

קמילה

"קמילה!"

התכווצתי למשמע קולו של אבי מחוץ לחדרי. עצמתי את עיניי והתפללתי שהוא לא ייכנס בהתקף זעם.

בבקשה, בבקשה, בבקשה, ביקשתי בליבי כמו תפילה, תפילה שלא נענתה.

אבי פתח את הדלת. פחד השתלט עליי.

"תפסיקי לקרוא את הספר המטופש שלך ותתחילי להתארגן." הוא נכנס לחדרי וחטף את הספר מידיי. "הסכמתי לתחביב הזה שלך כל עוד זה לא יפריע לך לציית לי. כרגע אני לא רואה שאת מצייתת לי."

כל הגוף שלי רעד, כמו בכל פעם שאבי התקרב אליי. גדלתי עם אבא פרימיטיבי שחי על פי המסורת הישנה וחשב שנשים חסרות ערך. הוא תמיד אמר לי שתפקידי להביא יורשים ולא יותר מכך. "אבא, הספר," לחשתי בפחד.

הוא קילל באיטלקית וזרק את הספר על המיטה. הוא ביקש מעוזרת הבית הראשית להזמין לי כמה ספרים. הוא אכן הרשה לי להחזיק בתחביב בבית שכלא אותי בו, כל עוד אציית לו ולדרישות שלו.

דמעות הציפו את עיניי, אבל לא אפשרתי להן לזלוג. אם אבכה, הוא יתעצבן עליי עוד יותר. אבי תפס בידי בחוזקה ומשך אותי מהמיטה.

"הספר שלך לא מעניין אותי!" הוא צעק, "את מתארסת היום, קמילה. הקאפו בכבודו ובעצמו יגיע, ואני לא רוצה שתביישי אותי, אני מובן?"

הוא הפעיל לחץ על מפרק כף ידי. התכווצתי בכאב. "אני מבינה," לחשתי והשפלתי את מבטי לרצפה. אבי שחרר את ידי והפנה אליי את גבו כשצעד אל הדלת. לא העזתי להרים את מבטי, גם לא כשחזר על המשפט הקבוע שאמר לפני כל מפגש משפחתי או חברתי שנדרשתי להגיע אליו.

"תדאגי להסתיר את הסימנים הכחולים."

הוא יצא מהחדר והשאיר את הדלת פתוחה. שחררתי נשימה שהחזקתי בתוכי ועיסיתי את מפרק כף ידי כשניגשתי לסגור את הדלת. לאחר מכן לקחתי את הספר וניסיתי ליישר את דפיו. לא ייחסתי חשיבות לדמעות שזלגו על לחיי. התרגלתי אליהן. ככה זה היה מאז שזכרתי את עצמי.

אבי האמין שרק בעזרת כוח יצליח לשלוט בי. זה מי שהוא, וככה גדלתי כל חיי, אבל לא משנה כמה הוא הכאיב לי, לא הצלחתי לשנוא אותו. הוא היה אבא שלי.

הנחתי את הספר על השידה. קינאתי כל־כך בדמות הנשית שבו. היא זכתה לאהבה, היא זכתה לחיים שלא נכפו עליה.

אהבתי את הספרים. הם עזרו לי להתנתק מהמציאות שבה חייתי. ברגעים שבהם הרגשתי בתחתית, הספרים פעלו כמו קסם. לא היו לי רבים, והם היו כל עולמי. כשעוזרת הבית שאלה אילו ספרים לקנות לי, לא ידעתי מה לענות. כשהיא הציעה ספרי רומנטיקה, אף שאמרה שהיא חוששת שאבי לא יאהב את זה, התעקשתי שזה מה שאני רוצה.

אהבתי לקרוא סיפורים על גברים שאהבו את הנשים שלהם ללא מעצורים, שהיו מוכנים למות בשבילן. זו אהבה מהסוג שיכולתי רק לחלום עליו. בחיים שלי לא היה דבר כזה, אהבה. התפקיד שלי היה להתחתן ולהביא צאצאים, לא יותר מכך. יועדתי לגבר שלעולם לא יאהב אותי כמו בספרים. גבר שלעולם לא יפתח בפניי את ליבו כי לא היה לו אחד כזה. חיי נכתבו מראש, והם לא היו סיפור אגדה, אף שכל מה שבאמת רציתי זה להיות נאהבת, לחוות אהבה ללא תנאי.

תוך פחות משעתיים אהיה מאורסת לאחיו של הקאפו. פחדתי ממנו, פחדתי מהמשפחה שלו. פגשתי אותו פעם אחת, והנוכחות שלו הייתה מאיימת כל־כך, שלא הצלחתי לנשום. פחדתי שהוא יהיה אכזרי בדיוק כמו אבי.

בהתחלה הייתי מיועדת להתחתן עם הקאפו בעצמו, אך מאחר שהקאפו התחתן עם בחורה אחרת, נאמר לי שאימסר לאחיו.

מחיתי את הדמעות, ניגשתי לארון, פתחתי את הדלתות ובחנתי את השמלות. לא היו לי שמלות חשופות. ראשית, אבא לא אהב את הרעיון שאתלבש חשוף ואבייש אותו. הוא דאג להזכיר לי את זה שוב ושוב. דבר שני, הורשיתי ללבוש רק שמלות ארוכות שיסתירו את החבורות שעיטרו את גופי לעיתים תכופות.

אבא אסר עליי לדבר על מה שקורה בבית. זאת הייתה אחת הסיבות לכך שלא יצאתי לשום מקום בלעדיו. אם כן יצאתי, זה היה איתו, ורק למפגשים חברתיים של המאפיה.

בחנתי כל צעד שעשיתי וחשבתי הרבה לפני שפעלתי. שאלתי את עצמי כל הזמן מה אבא יגיד, מה אבא יעשה? מה יקרה לי אם אפעל ככה או אחרת?

לא הייתה לי זכות בחירה. לא בחרתי לחיות את החיים האלה, אך זאת הייתה המציאות שלי והיא לא תשתנה. איבדתי תקווה כשאימא ברחה מהבית, ברחה ממני ומאבי. ניחשתי שהיא מתה. אבא לא היה עובר על כך בשתיקה, בריחה ממנו זו בגידה. לא שמרתי לאימא טינה, ריחמתי עליה וקיוויתי שהיא נמצאת במקום טוב יותר עכשיו.

שלפתי מהארון שמלת סטן ירוקה, הנחתי אותה על המיטה ופניתי לחדר האמבטיה. נכנסתי להתקלח בזריזות כי לא רציתי לתת לאבי לחכות יותר מדי ובכך להכעיס אותו אף יותר.

לאחר מכן ייבשתי את שערי, התלבשתי והתאפרתי מעט ובעדינות. עוד איסור של אבי. הוא האמין שאיפור כבד הוא צעקני ומעיד על חוסר הצניעות של האישה.

כשסיימתי, כבר שמעתי את קולות האורחים מגיעים מהקומה התחתונה. הלב שלי דפק בחוזקה. בכל רגע אבא יגיע כדי ללוות אותי למטה, לפגוש את ארוסי. לא הייתי מוכנה לכך נפשית. בדקתי את עצמי במראה כדי לוודא שהשמלה לא תסגיר דבר.

עדיין לא ידעתי מה אעשה בליל הכלולות. פחדתי מאיבוד הבתולים לא פחות מכפי שפחדתי מאבי. חשבתי שבעלי יהיה אלים כלפיי. חשבתי שכל הגברים אלימים, אכזריים, חסרי רחמים.

נשמעה דפיקה בדלת וליבי החסיר פעימה. אבי מעולם לא דפק על הדלת. פתחתי את הדלת בידיים רועדות ועיניי נפערו. מייד השפלתי אותן לרצפה. אבא עמד בפתח ליד סביו קאסאנו, בעלי לעתיד. הלכתי אחורה בראש מושפל ואפשרתי לשניהם להיכנס. אסור היה לי להיות לבד בחברת גברים, לכן הופתעתי לחלוטין כאשר סביו ביקש מאבי להשאיר אותנו לבד. זה לא מצא חן בעיניו, אבל אבי בכל זאת יצא מהחדר וסגר את הדלת מאחוריו.

"תרימי את הראש."

הפקודה הרעידה את עצמותיי. הייתי מחויבת לציית. הרמתי את ראשי ולא יצרתי קשר עין עם הגבר המאיים שמולי.

"קמילה."

קולו העביר צמרמורת בעמוד השדרה שלי. הוא פסע לעברי, והלב שלי הגיב בהתאם.

"תסתכלי עליי," הוא דרש ושלח את ידו כדי לאחוז במפרק כף ידי. התכווצתי כיוון שעדיין כאב לי מהלפיתה הכואבת של אבי, אך התעשתּי. אסור היה לי לרמוז לכך שמשהו לא תקין.

סביו תפס בסנטרי והרים את פניי, מאלץ אותי להסתכל לתוך עיניו החומות כוויסקי. נשימתי נעתקה. לא זכרתי מתי בפעם האחרונה הסתכלתי לגבר בעיניים. רעדתי מהלחץ. גבותיו התכווצו. מיהרתי להשפיל את עיניי שוב.

סביו הוריד את ידו מפניי, הכניס אותה אל כיס מכנסיו המחויטים והוציא ממנו טבעת יהלום יפהפייה. היא הייתה פשוטה ולא צעקנית כשנצצה באור יפהפה. נבהלתי מהמחשבה שהיא מצאה חן בעיניי. בלעתי את רוקי כשעיניו בחנו אותי כאילו ניסו לחדור לנשמתי ולגלות את כל סודותיי.

"תסתכלי עליי," הוא דרש שוב. היישרתי אליו מבט מפוחד. לא הצלחתי לפענח את מבטו. "מרגע זה אנחנו מאורסים. לאחר שנתחתן ואענוד טבעת על האצבע שלך, תהיי באחריותי," אמר והשחיל את טבעת האירוסים על אצבעי.

לא הגבתי. אבי לימד אותי שאסור לי לדבר אם לא קיבלתי רשות. כשלא עשיתי זאת, חטפתי.

ידו הגדולה והמחוספסת הייתה חמה כשעטפה את ידי. ליבי האיץ. "בואי נרד ונצטרף לכולם," אמר. הוא הניח את ידו בשיפולי גבי וסימן לי להתקדם. הסתכלתי על הטבעת שעל ידי כשפסעתי קדימה.

לא ידעתי איזה עתיד ציפה לי. בבית סבלתי את זעמו של אבי, אבל פחדתי יותר מהידיעה שבקרוב אעבור לגור בביתו של אחד הגברים הכי מסוכנים בניו יורק, גבר שבכלל לא הכרתי.