אנוכי האמת שלך

"האמת היא האור שעוזר לצאת מן החשכה. הדלק אותו!"

רבי נחמן מברסלב

לא היה בכוחי להכיל את הכאב,

העזתי להדליק את האור,

ראיתי את האמת

ויצאתי מהחשכה.

מסע לגילוי האמת שלי.

חיפוש – שחרור

האמת היא כוח רב עוצמה. המילה אמת מתחילה באות א', כאשר באמצעה האות מ' והיא מסתיימת באות ת', כמו סדר אותיות העברית.

לאמת יש התחלה, אמצע וסוף. יש לה סדר מדויק. היא ההפך משקר.

המילה שקר בהיפוך היא 'קרש' קפיצה לאמת.

כשאנחנו חיים בשקר אנחנו משבשים את סדר החיים שאנחנו יכולים לחיות. הולכים ומתרחקים מהאמת.

מתרחקים מחוכמת הנשמה.

באמת אתה תמצא את העבר, ההווה והעתיד שלך.

האמת שלך יודעת אותך, את רצונותיך, מאווייך, תשוקותיך ושאיפותיך. האמת שלך מכירה את חולשותיך. מכירה את פצעיך. היא יודעת מה אתה חושב שחושבים עליך ומה אתה חושב על עצמך.

היא יודעת מהו חלקך ותפקידך בעולם. כיצד ההווה מכיל את העבר ומגשים בכך את העתיד שלך.

ודאי שהאמת מכירה את הסודות הכמוסים והנסתרים אפילו ממך.

האמת מכילה בתוכה את כל כולך, גם את הידיעה של השקרים בחייך.

זה קורה כשהנשמה זועקת.

האמת המכילה בתוכה את כל האין וכל היש מתחילה להתגלות.

כשאני רואה את האמת אני נמלאת בחמלה ויכולה להחזיק את הכאב שלי באהבה.

אהבה לעצמי, למי שאני, למה שאני.

וכשהלב מלא בחמלה יכולה להתקיים אהבה לעולם, אהבה לסביבה,

אהבה לכל יצור נברא.

בחרתי לשתף בחוויה המסעירה והמשחררת של גילוי האמת האישית שלי.

אני חשה חובה מוסרית להעביר הלאה את הידע שעלה דרכי, מתוכי.

לא לחינם חוויתי טלטלות חיים.

אני מאמינה שכל אדם, אם רק ירצה ויבחר, יוכל להצית את האור שבתוכו.

כשאני רואה את האמת נגלים לי עולמות מדהימים.

האמת היא אהבה המרפאה תמיד

פחד – אהבה

בכמיהה של הנפש התוודעתי לכוחה של האמת שבתוכי לאחר שנים רבות שנלחמתי בה. הנשמה שלי רצתה רק אהבה.

לאחר הימצאות זמן רב בחושך, באפלת השקר, אנו מבינים את מחירו הכבד ולומדים את כוחו וערכו של האור.

אל מול השקר מתייצבת האמת במלוא כוחה, יופייה, ערכה ועוצמתה!

בבית כלא אנו מבינים את כוחו של החופש.

לאחר הימצאות בבדידות אנו מבינים את ערכה של משפחה, חברות וזוגיות.

האמת חבויה בעמקי נשמתו היחידה והמיוחדת של כל אדם.

כשאני נמצאת על סף התהום ומותשת מלהכיל את חיי, הולך ומתהווה רצון חזק, כמיהה להשתחרר מבית הכלא של עצמי!

אני מחליטה לנבור בעצמי עד כלות כדי לגעת בחיוניות החיים.

ככל שהשנים חלפו, עם הזמן פיתחתי כישרון מיוחד בעטיפת האמת. לא ידעתי ולא יכולתי להכיל אותה. הפחדים... הכתיבו את העטיפות השקריות שסגרו על האמת מכל כיוון אפשרי. כמו עטיפות פלדה היו אטומות ונעולות היטב בלי להשאיר לאמת סיכוי להציץ מבעדן.

מלאכת עטיפת השקרים השתכללה, השתבחה והתחזקה עם הזמן. היא שימשה עבורי מעין הגנה. ככל שהזמן חלף יצרתי מציאות שתתאים לשקרים שלי ותאמת אותם, את המחשבות שלי לגבי עצמי, את האמונות והתפיסות שלי וכך יכולתי להיאחז בהם. הגאווה גרמה לי להתבייש באישה האמיתית שבי. יצר הרע, על כל רצונותיו ותאוותיו, בנה דמות של מתחזה. התמסרתי לתפקיד המתחזה וכך מצד אחד יכולתי לשמור על עצמי, ומאידך לא הייתי צריכה להתמודד עם עצמי.

עטיפות השקר הללו הסתירו מתחת לפני השטח את כל אותם פחדים וכאבים שמהם חששתי ואשר איתם לא הסכמתי להתמודד. באופן בלתי מודע החלטתי שכך עדיף לי. זאת הדרך הנכונה עבורי לשמור עליי. ככה גם הרבה פחות יכאב לי. ולבסוף הכול יעבור. לא ידעתי שהפחדים לא נעלמים מעצמם. ככל שהזמן חולף הם רק גדלים, מתעצמים ומעמיקים. השפעתם הולכת ומתפשטת בכל מישור בחיינו. כשהכאב חזק ואנחנו לא מסוגלים לחיות איתו ולהתמודד איתו אנחנו חייבים לשים פלסטר, להירגע. לא תמיד באופן מודע.

נדמה לי שידעתי שאני שמה פלסטר וידעתי גם שיגיע יום שבו יהיו בי האומץ, היכולת, הכוח והכלים להסיר את הפלסטר ולהתמודד עם הכאב.

מתוך התבוננות בהתנהלות של הבית שבו גדלתי הבנתי שכך חונכתי, ללא מילים וללא הסברים. פשוט מכסים את כל הכאבים, את כל האמת.

פעמים רבות כל כך היה לי ברור שאני צריכה להתרחק. מצד שני, זה הבית היחידי שהיה לי. זאת הדרך היחידה שהכרתי והייתי משוכנעת שאין מוצא אחר. היא הנכונה והיחידה. הורגלתי לחשיבה דרמטית של הכללות והשוואות אשר הביאה אותי לתפיסת מציאות מעוותת, הרחיקה אותי מהתמקדות ברגע, הרחיקה אותי ממני ומאחרים והעצימה את קולו ודמותו של יצר הרע.

זכורה לי הפעם הראשונה שרציתי לשאול ופחדתי.

בכל יום שישי ובערבי חג היה מגיע למספר דקות הגיס של אימא – בעלה של אחותה – כדי לעשות קידוש, ובמוצאי שבת גם הגיע אחרי התפילה בבית הכנסת לעשות בביתנו הבדלה. הוא תמיד מיהר לחזור אל ביתו ואימא הייתה כואבת את החיסרון הזה של גבר בחייה, כל חייה.

לא ידעתי את המילה 'אבא'.

הייתי בערך בת שש כשהעזתי יום אחד לשאול את אימא: "איפה האיש שלך?"

"שלא תשאלי אותי שוב לעולם את השאלה הזאת," ענתה לי אימא בפנים כואבות וזועפות.

מעולם לא דיברתי שוב על האיש שלה, הוא האבא שלי.

לא מדברים על זה. לא מכירים בזה. לא מסכימים לראות את זה. ומתנהגים כאילו לא היה, כאילו לא קרה!

על ידי כיסוי האמת יכולתי לראות בבירור את הסיפור שאני מספרת לעצמי. ללא התאמה למציאות.

האמת נעלמה לי והסיפור השקרי הפך למציאות שלי.

האמונה בשקרים שלי הרחיקה אותי מהנשמה שלי.

בכיסוי האמת הלכתי לעצמי לאיבוד.

כיסוי האמת כיבה את הבערה שבי, את תשוקתי לחיים. אש החיים הלכה ודעכה עד שכבתה בתוכי.

שנאתי את עצמי. ידעתי את השקר. הלב הבין את האמת.

כשמעזים להתבונן באמת, היא מפחידה בחשפנותה.

גילוי האמת הוא חוויה כואבת אך הרבה יותר מסעירה ומשחררת.

גילוי האמת הצית אש בתוכי.

האש שרפה את כל השקרים בזה אחר זה. זה כאב באכזריות שכמעט נשברתי ורציתי לוותר.

היה קול בתוכי שאמר לי: 'הניחי לזה. למה את עושה את זה לעצמך? למה לך לפתוח את כל הפצעים אחרי שחבשת אותם? עזבי! שחררי! זה לא ייתן לך כלום! ממילא בגורלך נקבע שתחווי רק צער וכאב. מדוע נדמה לך שזה ישתנה? ויותר מכך, למה את חושבת שמגיע לך?'

קול אחר אמר לי: 'את כבר מבינה שהכאב שם, עמוק, לא נעלם. הוא רק הולך וגדל. את מרגישה שאת הולכת ודועכת. אל תפחדי. המשיכי קדימה. פתחי פצע אחר פצע, חבשי לאט ובזהירות, וגם אם יכאב זה יעבור. טפלי בעצמך, תאהבי אותך, זאת הדרך היחידה בשבילך לרפא אותם.'

אותו קול מעודד המשיך ואמר לי: 'את תדעי את הזמן המדויק שלך והמוכנות הנפשית שלך לפתוח כל פצע שלך ולרפא אותו. הכול קורה בזמנו הנכון, נדרשת רק סבלנות.'

נדמה לי שידעתי את הפצעים שלי, וגם הבנתי כיצד הם נוצרו והתפתחו, אבל לא ידעתי מה לעשות עם זה. לא הכרתי שום דרך להתמודד איתם וודאי שלא איך לרפאם.

עם הזמן למדתי להקשיב יותר ויותר לקול התקווה המעודד ולהנמיך את העוצמה של קול האשליה העוצר אותי מלשנות, מלרפא, מלפעול. מתעקש להחזיק אותי במקום המוכר והידוע.

האש שניצתה בתוכי כבר לא שרפה.

היא התחילה לחמם אותי, את ליבי, ולהבעיר מחדש את תשוקתי לחיים, לשמחה, לאהבה.

דרך הפצעים עובר אור המרפא את הנפש והנשמה מתגלה במלוא הדרה ובאורה הטהור.

ככל שניסיתי להשתיק את הפחד הוא התעצם.

רק אהבה מרפאה. תמיד.

ריחוק – שייכות

אני ילדה.

אני נערה. אני אישה. אני אשת איש. אני אימא...

מעולם לא הרגשתי ולא זכרתי אותי תינוקת.

מאז שאני זוכרת את עצמי הרגשתי שאני מחוץ לעולם, שאינני שייכת. בתפיסת המציאות שלי היה העולם והייתי אני, בנפרד. לא חלק ממנו.

תמיד חשתי שאני במציאות אחרת.

חולפים הימים, חולפות השנים ואני מתבוננת על העולם מתוך עצמי, לא מעיניי הרואות. אני עדה למראות, לצבעים ולריחות מגוונים. טבע. אנשים שמחים ואדישים, כועסים ואוהבים, צומחים וכואבים, יהירים וצנועים, מאמינים ושקטים, כבויים ורועשים. יש החולפים על פניי ואינני רואה. יש שחולפים וצערם פוגש את הכאב שלי. ויש שצילם עובר לידי ואני מייד מתכווצת, נעצרת ותוהה: 'מדוע האנשים צוהלים? על מה השמחה? עבורי החיים הם מסע כואב, מסכת של סיוט מתמשך.'

לא הבנתי את פשר השמחה. לא ידעתי איך להתייחס אליה. תחת איזו כותרת לשים אותה? איך להכיל? הבעות השמחה שראיתי היו כטעם מוזר, לא מזוהה ולא מוכר.

הייתה לי אמונה מאוד ברורה וחדה לגבי עצמי – שנרשם בגורלי לחוות בעולם כאב וסבל כמו רחל אימנו. ככל שטיפחתי את האמונה הזאת יצרתי עם השנים מציאות המתאימה לה. הפחדים שלי היו חומר הגלם להתהוות מציאות משלי. השתבחתי והתמקצעתי בעקביות בהמצאת סיפורי מעשיות ויצרתי אמיתות משלי. באמת הזאת אני בין היתר אישה שמתייחסת ברצינות לחיים, להבדיל מאותם אנשים אשר בשמחתם – 'לא רציניים'.

כך אפשרתי לעצמי להמשיך ולהחזיק בדפוסים שהתנהלתי איתם, ואף 'ליצן' לא הסיט אותי מדרכי הרצינית.

בשנת הארבעים לחיי הכרתי שתי נשים שהיו בעיניי יוצאות דופן במיוחד. הן היו מוחצנות בהבעת השמחה שלהן, צחוקן המתגלגל והסוחף היה נשמע ממרחקים. אנשים בסביבתן אהבו אותן מאוד, הן היו בולטות בכל מקום. שמחת החיים שלהן גרמה לאנשים לרצות להיות בסביבתן ולהיצמד אליהן כמגנט. מראות עיניי הן היו חלק מהעולם, והעולם היה חלק מהן. זאת בשונה ממני, שהרי אינני חלק מאותו עולם.

דווקא בגלל שזה הפריע לי כל כך, לא יכולתי להתעלם ושאלתי באומץ את עצמי: 'מדוע הן שמחות ומרגישות שייכות ואני לא?' עמוק בתוכי הייתי אומללה והרגשתי צער גדול.

באחד מערבי שישי נפגשנו קבוצת חברים.

אישה אחת 'לא רצינית' ואחותה הצעירה החלו לשתף בנוכחות כולם את קורות חייהן – זיכרונות מבית אבא. הן סיפרו על מעללי אביהן בתיאטרליות רבה ובצחוק מתגלגל וסוחף, כשכל הסובבים קשובים ונסחפים אחריהן בצחוק אדיר. גם אני הקשבתי בתשומת לב רבה לכל מילה, לכל תיאור, אך לעומת שאר החברים אני ממש הזדעזעתי. הסיפורים נראו בעיניי כאירועים קשים. עבורי זה לא היה משעשע כלל, ואפילו השפיע על מצב רוחי שהשתנה למצב רוח קודר.

לרגע התבוננתי סביבי ושמתי לב בצורה חדה וברורה לפער בין התגובה שלי לבין זו של שאר האנשים ששהו בחדר.

עלו בי שאלות ותהיות:

'מה קורה פה? איך ייתכן פער קיצוני כל כך בתגובות לאותה החוויה, לאותה הסיטואציה? מדוע כולם צוהלים וצוחקים? איך ייתכן שמצב רוחי הופך לקודר ושתי הנשים שחוו בפועל את האירועים שמחות ומשועשעות?'

תוך שעולות בתוכי השאלות ממשיכה המספרת לשתף באירועים השונים במהלך ילדותה, אודות אביה שבעיניי נתפס קשוח ופרימיטיבי. היא סיפרה על בדיקותיו הקפדניות בכל בוקר. הוא היה עורך 'מסדר' כמו בצבא. כל הבית היה צריך להיות מסודר ונקי, האם והילדות נדרשו לעשות הכול לפי דרישותיו ולשביעות רצונו המלאה של ה'בוס'.

לתחושתיי הן חיו בפחד וטרור. אבל בחוויה שנחרטה אצלן היו תחושות חיוביות יותר.

לא הבנתי מדוע אני חווה קשה כל כך את סיפור חייהן, נראה היה שאפילו יותר מהן. חשתי תסכול ובלבול.

הסיפור הבא שהן תספרנה האיר וחידד אצלי את המקור והסיבה לפערים בתגובות:

הן סיפרו כי באחד הבקרים, האם ארגנה יום כיף לבנותיה והחליטה לשם כך לא לשלוח אותן לבית הספר. היא הסתירה אותן מאביהן. באותו בוקר האב ערך את 'מסדר הבוקר' הקבוע, לא הבחין במשהו יוצא דופן והלך לדרכו. האם נעלה את הדלת והציצה דרך החלון כדי לוודא שהאב התרחק מספיק עם הרכב. מייד כשהתרחק הוציאה את הבנות ממקום המסתור והחלה בחגיגה. הפעילה מוזיקה, עיוותה את פניה לפרצופים מצחיקים, רקדה והשתעשעה עם בנותיה.

לכל אחד יש דרך משלו להתבונן דרך הלב. כל אחד רואה משהו אחר. באותו ערב שישי התבוננתי היטב בהבעות פניהם של כל אותם חברים ושמתי לב שכל אחד מהם מרותק אך התגובות והבעות הפנים שונות – היו שהתמוגגו ונהנו, היו שצחקו בקולי קולות והיו ששתקו. לא הבחנתי אצל אף אחד בהבעת מבוכה או חוסר נעימות. לא ראיתי כל תגובה של הזדהות או אפילו אמפתיה קלה. ודאי לא הבחנתי בהבעת כאב כלשהי. לעומתם, אני חוויתי קושי גדול להמשיך ולהקשיב לכל הסיפורים שהוצגו בהומור קיצוני ויוצא דופן. הייתי בסערה רגשית גדולה. חשתי כאב וחרדה. ומשום מה, גם כעס. כשאני תופסת את עצמי במצבים כאלה, הסקרנות לוקחת את מקום הכעס ומובילה אותי לבחון את הפערים בתגובות, לשאול את עצמי שאלות מתוך תקווה וידיעה פנימית שהתשובות שאולי אמצא יקלו עליי. ההקשבה שלי לעצמי ולמנעד הרגשות שלי הולכת ומתחדדת. כך, בהקשבה נדיבה.

בדיוק במקום הזה נפתחה לי דלת חדשה של היכרות עם עצמי. התגלו לי תובנות לגבי עצמי ואפילו התחילה להיסלל דרך לסליחה.

וכך, בעודי מקשיבה לסיפורים על ילדות אחת, חזרתי לילדות אחרת – לבית ילדותי.

כמו בכל משפחה ממוצעת, גם אני חוויתי אירועים שונים, בהם לא מעט חוויות קשות ומכאיבות:

מוזר לי להגיד את המילה 'אבא'. מעולם לא השתמשתי בה. אבי נפטר בגיל 34 כשהייתי תינוקת קטנה בת חמישה חודשים. השפעתו של אבי עליי כאדם, כילדה, כנערה וכאישה – למרות שלא היה נוכח בחיי – הייתה גדולה ובמידה רבה עיצבה את אישיותי.

בחסרונו הגדול, היה אבא נוכח כל כך בחיי!

שמעתי כל מיני סיפורים. הוא היה אדם גדול בממדיו, חזק מאוד, יפה תואר ונדיב מאוד.

גדלתי במשפחה עם חמש אחיות גדולות ממני וללא דמות גברית בכלל. הבנתי מאחיותיי הגדולות שאבי היה הרוח החיה בבית. הוא אהב חברים, אהב לשמוח, אהב לארח, תמיד עזר ונתן בנדיבות גם לקרוביו וגם לאנשים שלא הכיר. אחד הסיפורים ששמעתי אודותיו – שהיה נוהג לאסוף חיילים בדרכו ולהביא אותם הביתה לארוחה. בכל פעם אימי הייתה כועסת עליו אך הוא היה ממשיך בשלו ומגיב במילים טובות שריככו את אימי.

במהלך השנים אספתי חלקי פאזל של סיפורים על אבא. מתוך החלקים יכולתי לבנות לי את דמותו.

אבא תואר אדם המעורב מאוד בחיי הקהילה. בשנות השלושים לחייו עבד בנמל חיפה וסייע בעליות ההמוניות לעולים מכל קצוות העולם. נודע לי שאבא שיכן כל אחד מאחיו שעלה ממרוקו בדירה שקנה מכספו. לימים, לאחר כחמישים שנה, התגלגל לידי במקרה מסמך מכר של דירה שנמסרה כירושה לנכדתו של אחד הדודים שלי. אבא שלי היה רשום כבעלים.

היה ידוע לכולם שאבא שלי פעיל ומעורב גם במישור המדיני-פוליטי. פה ושם שמעתי קטעי סיפורים על קרבתו למדינאים כמו מנחם בגין ואבא חושי. אבא חושי היה מראשוני בוני הנמל לאחר עזיבת הבריטים ואבא שלי היה מעובדי הנמל. בשנות החמישים אבא חושי הסתתר מהבריטים שנצטוו למצוא אותו חי או מת. הוא הסתתר במקומות שונים בחיפה אך היה נפגש עם חברים בבית קפה.

בוואדי ניסנאס (שכונה בחיפה) של אותם הימים היו בבעלות אבא שלי בתי קפה שאליו הגיעו מיודעים רבים. אבא שלי היה מקורב לאבא חושי ואפילו הסתיר אותו בביתו. אחותי רינה ידעה לספר לי שבאחד הימים הגיע אבא שלי בלוויית אבא חושי ופמלייתו לקייטנת הקיץ שלה. אבא חושי היה אז ראש עיריית חיפה, ואחותי שמחה והתגאתה בכך.

אבא היה אדם נערץ ואהוב על הבריות, כולם הכירו אותו ואת פועלו.

כילדה שלא הכירה את אבא שלה הסיפורים הללו גרמו לי גאווה, אך מצד שני הגבירו את תחושת חוסר המזל והפספוס הגדול.

על נסיבות מותו של אבא, סיפרו כי נחבל בגב בעבודתו בנמל אבל לא טיפל בזה. יום אחד חש כאבים עזים והוזעק לבית החולים רוטשילד בחיפה. הוא הוכנס בדחיפות לניתוח וכך, על שולחן הניתוחים, סיים את חייו. עד היום אינני יודעת בוודאות את נסיבות מותו!

בהלווייתו השתתפו אלפי אנשים. נחסמו כבישים ורחובות.

אני הבת השישית במספר, בת הזקונים. סיפרו לי שלאימא נולדו עוד שלושה בנים בין לידות אחיותיי אך כולם נפטרו. בן אחד, שמואל, כשהיה בן מספר חודשים מת בידיה של אימא ונקבר בחיפה. שני בנים נוספים מתו בנסיבות שלא ידועות לי. עד היום הסיפור הזה נשמע לי חסר היגיון.

אימא חוותה טרגדיות רבות ומותו הפתאומי של אבא, שהיה אדם בריא ואיש רב פעלים, הפתיע את כולם ואת אימי יותר מכול. גם לסיפור המוזר הזה אינני מאמינה עד היום. נסיבות מותו דומות יותר לקונספירציה. אבל בשנים ההן עם התמימות של אימי ומשפחתה אף אחד לא העלה בדעתו לבדוק. פעם בדקתי אם אבא רשום כנפטר באותו בית חולים ולא מצאתי את שמו.

אימא הייתה אישה פשוטה, במובן הטוב של המילה. המשיכה לטפל בנו במסירות גדולה ועשתה כמיטב הבנתה ויכולתה. היא לא הייתה נהנתנית, לא הייתה עליזה וצוהלת. בטבעה הייתה מופנמת ושקטה. לא הרבתה לדבר וגם לא להביע רגשות.

הטרגדיה האחרונה הפכה את אימי, שממילא הייתה מכונסת, לאישה ממורמרת וכועסת. השכם והערב היא האשימה את כל העולם על מר גורלה. לעיתים קרובות כשהקושי שלה היה כבד מנשוא נהגה להפנות אצבע מאשימה אליי ואל אחיותיי על העומס שעצם קיומנו דורש ממנה. היא הייתה מבכה על מר גורלנו בעקביות במהלך הימים והלילות והאמינה בכל מאודה ובכל ליבה שהגורל הקשה נגזר עלינו ולנו אין שליטה על המתרחש בחיינו.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*