נמסטה

הגיאוגרפיה של האושר

ספר זה, השואב מבאר של חוכמה עתיקה שימיה כימי התרבות האנושית, אוצֵר את המפתחות לעיצוב ההווה כמו גם לעיצוב העתיד שאנו כמהים לו.

כשהחלטנו לכתוב את "נמסטה", ספרינו כבר תורגמו ליותר משישים שפות וכיכבו בראשי רשימות רבי־המכר ברחבי העולם. את הדוגמה העדכנית ביותר לכך ראינו בהודו, שם כיכב הספר "איקיגאי" שנתיים רצופות בראש הרשימה. החלטנו אפוא לצאת למסע בתת־היבשת ההודית — ערש הרוחניות — כדי להרצות, להשתתף בפסטיבלים ולהתראיין.

קוראים חביבים שפגשנו במסעותינו שיתפו אותנו בחשיבותה של עבודתנו עבורם. לעיתים קרובות הם שאלו, מדוע לא כתבנו ספר בהשראת התבונה ההודית.

בכל פעם ששקלנו את האפשרות הזו, הרגשנו שזהו אתגר עצום, שאפתני ומפעים. לא זו בלבד שהתברכה באוכלוסייה צעירה ופרואקטיבית אשר פניה אל העתיד, הודו היא הדמוקרטיה הגדולה בתבל, וגם מקום משכנן של כמה מהמסורות העתיקות והמשמעותיות ביותר בעיצוב פני האנושות. היא אף אוחזת בפוטנציאל להביא אושר לעולם כולו, אם נשכיל לחזור אל נקודות המוצא הללו.

תיירים המגיעים להודו מופתעים מהמגוון התרבותי הרב המצוי במקום אחד: מקדשים הינדיים צבעוניים, כנסיות בגואה ובקראלה, מסגדים מופלאים כמו זה בניו דלהי, ומאוזוליאום הטאג' מהאל המוסלמי. אם תטיילו ברחובותיה השוקקים של העיר, תפגשו מיסטיקנים בני דת הג'יין, נזירים נוצרים, סיקים לבושים באלגנטיות ועטויי טורבנים, וגם סאדהואים הנודדים לאורכה ולרוחבה של הודו במסעות צליינות כהכנה למותם.

נדמה שכל העולם — או לפחות זה הקשור לרוחניות — נמצא כאן.

אם נביט אל העבר, ניווכח שסידהרתא גאוטמה, שלימים הפך ל'בודהה', החל את תגליותיו מצפון להודו. אלף שנה לפני כן היו הוֶודוֹת, ארבעת הטקסטים הקדומים ביותר בספרות ההודית אשר עיצבו את ההינדואיזם.

רבות משיטות תרגול המיינדפולנס הנהוגות בעולם המערבי — כמו יוגה ומדיטציה — צמחו בהודו, נוסף על מושגים כגון 'קארמה' ושיטות ריפוי קדמוניות כגון איורוודה. הודו היא עתידו של העולם. מנכ"לי חברות רב־לאומיות כמו "מיקרוסופט" ו"גוגל" ועוד רבות אחרות צמחו מבית גידול זה של מתמטיקאים, מתכנתים ומהנדסים מבריקים. מהו סוד הצלחתם?

את התשובה תגלו בין דפי הספר.

אי־אפשר שלא להתפעל ממעיין השפע הבלתי נדלה המאפיין את הודו. הצבנו לעצמנו מטרה: לכתוב ספר קצר, עכשווי ומאיר עיניים, שיספק תשובות לאתגרים שאנו מתמודדים איתם כיום בעקבות פגעי מגפת הקורונה.

כדי להתחיל לגבש את "נמסטה", אשר לצד משמעויות נוספות זוהי ברכה לישות האלוהית שמצויה בתוככם, ניסינו למצוא תשובות עכשוויות לשאלות שאנו מתחבטים בהן כיום, ושהמיסטיקנים ההודים — וגם המנהיגים בני זמננו — שואלים את עצמם כבר חמשת אלפים שנה:

 איך נוכל להשתחרר מהסבל ולהתחיל לנהל חיים מלאֵי משמעות?

 באילו דרכים נוכל לעורר את כל האנרגיה היצירתית הקיימת בתוכנו?

 האם נוכל לגרום לחוק הקארמה לפעול לטובתנו בחיי היומיום?

 מהן השיטות הטובות ביותר לשחרור מלחץ, חרדה ופחד?

 איך נוכל לדאוג לגופנו, לתודעתנו ולרוחנו, ולהיות מלאֵי אנרגיה עד בוא יומנו?

כדי לענות באופן יעיל ומעשי על שאלות אלה ורבות אחרות, פנינו למורים הטובים ביותר באנושות האמונים על האושר והמימוש העצמי.

בין שמדובר בחכמים מלפני אלף שנה ובין שמדובר בדמויות מהעידן המודרני, כמו ראמנה מהארשי וג'ידו קרישנמורטי, הודו מעניקה השראה בשפע לפריצת המחסומים הנקרים בדרכנו, לפיתוח כל יכולותינו ולמימוש עצמי מלא.

בעמודים הבאים תצאו למסע גילוי של הדרך ההודית אל האושר. נתיביו האינסופיים יוכלו לשנות לא רק את חיינו — אלא גם את העתיד.

לאורך הספר תוכלו לראות, כי יום המחר הוא תוצר של הריטואלים, הגישות והפעולות שננקוט היום.

מטרתנו היא להתחיל עכשיו לבנות את העתיד הטוב ביותר. עבורכם ועבוּר העולם שאתם יוצרים.

הקטור גרסיה ופרנססק מיראייס

1.

תרבות של אושר

הודו: באר הרוחניות האנושית

נמסטה: נשמתי מברכת את נשמתך

ספר זה נושא את שמה של הברכה ההינדית המסורתית, אשר נהגית לעיתים נַמַסקָר או נַמַסקָָרָם. בתת־היבשת ההודית ובאזורים נוספים בדרום־מזרח אסיה משתמשים ב נמסטה כדי לברך אדם אחר בבואו או בלכתו, כדי להודות לו, או כדי להוקיר את הזמן המשותף שחלקנו איתו.

אין זה מקרה שאחד הפירושים הנפוצים ביותר של נמסטה הוא "נשמתי מברכת את נשמתך".

המילה נמסטה — Namasté — היא שילוב של המילה נאמאס — namas — (בסנסקריט: להעריץ, להעריך, לרחוש כבוד, להוקיר) ושל כינוי הגוף החָבוּר "תך" (אותך) ביחיד או ברבים.

כלומר, כשאנחנו מברכים מישהו בנמסטה, אנו מביעים את הערכתנו ואת רגשות ההוקרה שלנו כלפיו. היש בנמצא מילה יפה ואדיבה מזו?

כדי להיטיב להבין את הרעיון הזה, עלינו להתחיל עם המושג אַטְמָן — atman — 'הנשמה', 'העצמי הפנימי' או 'ראשית החיים'. על פי ההינדואיזם, אַטְמָן היא המהות הצרופה של כל בן אנוש וכל יצור חי באשר הם. לכן כשאנו מביעים את הערכתנו למישהו ומברכים אותו ב נמסטה, משתמע מכך שאנו מזהים את האקוויוולנטיות של ה אַטְמָן שלו ושלנו, את היות כולנו שווים.

נשמתי מברכת את נשמתך, או כפי שמפרשת זאת הסוציולוגית הוֹלי אוקסהנדלר, "הקדוּשה שבי מזהה את הקדוּשה שבך."

ברכת נמסטה הלכה למעשה

כדי לברך מישהו אפשר פשוט לומר נמסטה, ואפשר גם להוסיף לברכה המילולית את המחווה הפיזית הבאה:

1. הצמידו את כפות ידיכם זו לזו.

 מַקמו אותן בקו הגובה של אמצע החזה.

 אצבעותיכם צריכות להצביע כלפי מעלה.

 האגודלים צריכים להיות קרובים לבית החזה וכמעט לגעת בו.

2. אמרו את המילה נמסטה.

3. הטו קמעה את פלג גופכם העליון קדימה.

ברכה עתיקת יומין

נמצאו ראיות לכך, שהמחווה של ברכת נמסטה נהוגה מלפני ארבעת אלפים שנה ויותר. נמצאו דמויות חֵמר שתוארכו לתקופה של 3000-4000 לפנה"ס, שכפות ידיהן צמודות זו לזו מול בית החזה. המחווה הזו מוּכֶּרת כאַנְגָ'לִי מוּדְרָה (anjuli mudra), וביפנית היא נקראת גאסהו (合掌). יש לה מקבילות בארצות נוספות במזרח.

הן הברכה הפשוטה של נמסטה והן זו המשולבת בהצמדת כפות הידיים מול בית החזה נהוגות כיום לא רק באסיה, אלא גם בשאר ארצות העולם. למשל, בסוגֵי יוגה רבים משתמשים בהן בתחילת התרגול ובסיומו.

נמסטה מסירה מחסומים וממוססת חילוקי דעות בין אנשים ואף בין תרבויות. זהו איחוד בין שני בני אנוש באמצעות האַטְמָן, הנשמה, המהות הרוחנית המשותפת לכולנו.

שיעור מבוא

אם נשלב את הביטוי ההודי הסמלי הזה עם האינטליגנציה הרגשית — מונח שטבע דניאל גולמן בשנות ה־90 של המאה ה־20 — נגלה כלל חשוב שיהיה שיעור המבוא בקורס הזה, שעוסק באושר בחיי היומיום שלנו.

בדיוק כפי שלא תוכלו לזהות רגשות של אחרים אם אינכם מכירים את רגשותיכם שלכם, כך לא תוכלו לראות את הקדושה הטמונה באחר בלי לראות תחילה את הקדושה הטמונה בכם.

במילים אחרות, עלינו להתחיל במה שמתרחש בתוכנו — עיקרון שהגורואים ההודים הזכירו תמיד לתלמידיהם.

כדי שתוכלו להבין את שיעור המבוא הזה, אנו מציעים תרגיל פשוט:

•  חִשבו על אדם תוקפן או בעייתי במיוחד שפגשתם, כזה שתמיד מתווכח או נכנס לעימותים. האם הוא חי בשלום עם עצמו — או שמא יש לו עניינים אישיים לא־פתורים?‏ אולי קל לו יותר לנהל מאבקים עם גורמים חיצוניים, מאשר לטפל בעניינים המכאיבים והקשים שעליו להתמודד איתם.
• עכשיו יַשֹמו את השאלה הזו על חייכם האישיים. מה חשתם בתוך תוככם בתקופות שבהן נמצאתם במאבק עם העולם או עם אחרים? האם יכולתם להעריך את האור הקיים בכם וליהנות ממנו, או שמא חשתם שרויים באפֵלה? האם אהבתֶם וקיבלתם את עצמכם בדיוק כפי שאתם, או שמא הרגשתם מתוסכלים ולא מסַפקים?

לדבריו של ברטראנד ראסל, טיפול עצמי הוא הבסיס לכל נתיב רוחני שמוביל אותנו אל האושר. כדי לקיים חיים של מימוש והצלחה, עלינו לטפח קשרים אנושיים חיוביים ולפתח מערכות יחסים המושתתות על חברוּת ואהבה. אך כדי ליישם זאת, תצטרכו קודם כול לאהוב את עצמכם. רק אז תוכלו לאהוב אחרים.

החיבור הזה אל עצמכם ואל אחרים הוא הדרך המהירה והמופלאה אל האושר.

לכן, כשאתם מברכים מישהו ומזהים את הקדוּשה השוכנת בו, אל תשכחו שהקדוּשה והאור האלה שוכנים גם בכם.

נמסטה!

"לב ליבה של החוויה ההודית הוא להימצא באופן תמידי בתחושה פנימית המכירה באחדותם של כל הדברים החיים, והאמונה האינסטינקטיבית והבלתי ניתנת לערעור שההכרה באחדּות הזו היא החופש הנעלה והכביר ביותר."

— אָנַנדה קנטיש מוטו קוּמָרַסוואמי

שערי התבונה

תת־היבשת ההודית היתה משכנן של כמעט כל התרבויות של מה שפעם הוגדר "הודו".

מעריכים שבשנת 2024 הודו תהיה המדינה בעלת האוכלוסייה הגדולה ביותר בעולם, עם כ־25% מכלל אוכלוסיית כדור הארץ. ומחקרים שונים צופים כי מצב זה יישאר ללא שינוי עד סוף המאה ה־21.

תת־היבשת ההודית נקראה "הינדוסטן" במשך מאות שנים, עד שהפכה למושבה בריטית תחת שלטון הראג'. כיום כמעט לא משתמשים עוד בשם הינדוסטן.

מאז פיצולה של הודו בשנת 1947, האזור העצום הזה התחלק לכמה מדינות: בהוטן, בנגלדש, הודו, נפאל, פקיסטן וסרי לנקה. בספר הזה נשתמש לפעמים במונחים 'תרבות הודית', 'הינדוסטן' ו'תת־היבשת ההודית' כשמות נרדפים להיבטים שונים של עברם המשותף של תושבי הטריטוריות הללו, אשר תרבויותיהן והרעיונות הנהוגים בהן השפיעו רבות הן על רוב יבשת אסיה הן על העולם כולו.

במונחים של עוצמה כלכלית, חשוב מאוד גם להבין, שעמי הודו הנהיגו את העולם מהמאה ה־1 עד המאה ה־17. במהלך 17 המאות הללו היתה הטריטוריה הזו המעצמה הכלכלית הגדולה ביותר בכדור הארץ מבחינת התמ"ג (תוצר מקומי גולמי). בתקופות מסוימות היו מרוכזים באזור הזה יותר מ־25% מהכלכלה העולמית.

בתקופת ימי הביניים, בעוד אזורים אחרים קופאים על השמרים, הודו דווקא שיגשגה.

מהמאה ה־17 ועד חלק ניכר של המאה ה־20 הודו חוותה הידרדרות כלכלית. אך למרבה המזל נרשמה שוב עלייה בתמ"ג שלה ואף ברמת החיים של תושביה, במיוחד בעשורים האחרונים. כיום היא נחשבת לכלכלה החמישית בגודלה בעולם, ואם קצב צמיחתה הנוכחי יימשך, אין ספק שתהפוך בעשורים הקרובים לאחת משלוש הכלכלות הגדולות בעולם.

מדוע נשכחו לעיתים קרובות השגשוג, העושר התרבותי וההיסטוריה של הינדוסטן?

אנחנו משוכנעים שהודו תשוב לתפוס את מקומה הראוי בהנהגה העולמית, וספר זה הוא תרומתנו הצנועה לפרסום רזי תרבותה ברבים.

הסופר הצרפתי ויקטור הוגו אמר במאה ה־19, "אין כוח בעולם שיכול לעצור רעיון שהגיע זמנו." בשנת 1991 ציטט ראש ממשלת הודו, מאנמוהאן סינג, את דבריו של הוגו, ואז הוסיף, "אני מודיע בזאת קבל עם ועולם: הודו כבר ערה לחלוטין."

אמנם הודו עתידה להיות הכוח הכלכלי והטכנולוגי של העתיד, כפי שנראה בפרק המוקדש למנהיגים החדשים, אך מאז ומעולם היתה מרכז העולם הרוחני.

במשך אלפי שנים, המיסטיקנים והמשכילים ההודים היו חלוצים בנושאים שנחקרו לימים בעולמות הפסיכולוגיה המודרנית. כשברוב ארצות העולם משמעות החיים היתה הישרדות ותו לא, בתת־היבשת ההודית כבר התעוררה המודעוּת.

בשנת 327 לפנה"ס נכנס אלכסנדר הגדול להודו דרך פונג'אב, אבל מערכת היחסים בין הודו למערב התחילה מוקדם הרבה יותר מוקדם משנהוג לחשוב. הודו מקרינה את אורה על שאר עמי העולם זה אלפי שנים.

האם ישו מת בקשמיר?

בין התיאוריות המסקרנות ביותר על הקשר הרוחני בין המזרח למערב אפשר למצוא, למשל, את האגדה המצוטטת בספרו של אנדראס פאבֶּר־קאייסֶר, "ישו מת בקשמיר: ישו, משה, ועשרת השבטים האבודים של ישראל", הגורסת כי ישו מנצרת לא מת על הצלב. לפי האגדה הזו, אחרי שנרפאו פצעיו הוא שוחרר ויצא למסע אל המזרח בעקבות השבטים האבודים של ישראל. המסלול הזה הוביל אותו להודו, שם חי עד גיל מופלג.

בסרינגאר, עיר הבירה של ג'אמו וקשמיר, אפשר לראות את קברו של עולה רגל מסביבות שנת 100, אשר לפי הרישומים מהתקופה ההיא לא זו בלבד שלבש טוניקה לבנה, אלא אף נראו פצעים על ידיו ורגליו, והוא הגיע בחברת אישה בשם מריאן, שאולי היתה מרים המגדלית.

חמישה מורים וחמישה רעיונות לעולם של ימינו

לפני שניכנס להיבטים מוחשיים של הרוחניות ההודית שידריכו אותנו באומנות האושר, נספר בפרק זה בקצרה על כמה מורים ורעיונות שעדיין רלוונטיים כיום:

1. פארשווה (Parshva): "לכל יצור חי יש נשמה." הנביא הזה — שכמעט אינו מוכּר במערב — היה מטיף של הג'ייניזם, הדת ההודית הראשונה להוציא את כִּתבי הוֶודוֹת, אשר כיום מתפארת בשישה מיליון מאמינים. בהיותו בן מלך, כמו בודהה, טען פארשווה כי אין קדוּשה מלבד החיים עצמם, וקדוּשה זו מחלחלת לכול. לכן הג'יינים נוהגים לטאטא את הרצפה ולעטות מסכה כדי לא לדרוך על חרקים או לבלוע אותם. עצם רעיון ה־אהימסה (ahimsa), אי־האלימות שעל פיה נהג גנדי במסעו לשחרור הודו, מבוסס על הדת הזו.

2. בודהה: "כאב הוא בלתי נמנע, אבל הסבל נתון לבחירה." זוהי, מן הסתם, התובנה המפורסמת ביותר של סידהרתא גאוטמה, הנסיך שבמאות ה־6-5 לפנה"ס יצא למסע חיפוש אחר פתרון לסבל האנושי. יש הבדל בין הדברים שקורים לנו, כמו הנאה וסבל, לבין הפרשנות שלנו אותם או תגובתנו למציאות. שם טמון המפתח לחירות האנושית.

3. מהווירה (Mahavira): "אם אתם מכירים את הדרך, אתם יודעים מהו היעד. משום שהיעד אינו נקודה בסוף הדרך, אלא קיים בכל רגע ובכל צעד לאורך הדרך, בַּמוּדעוּת לרגע ההווה." התובנה הזו מהמאה ה־5 לפנה"ס, מפי יורשו הרוחני של פארשווה, נשמעת עכשווית מאוד. כמו מורהו, גם מהווירה נולד בארמון והפך לנווד, ודבריו יכלו להיות ציטוט מספרו של אקהרט טול, "כוחו של הרגע הזה", אלא שהם נאמרו 2,500 שנה קודם לכן. מהווירה הדגיש שהנתיב הרוחני אינו ממופה אלא סמוי, ומשום כך איש אינו יכול לעבור אותו בשבילכם.

4. פטנג'לי (Patanjali): "כשאתם מקבלים השראה מתכלית נעלה כלשהי, מפרויקט יוצא מן הכלל, כל מחשבותיכם פורצות את מחסומיהן: נפשכם מתעלה מעבר לגבולותיה, תודעתכם מתרחבת לכל הכיוונים, ומתחוור לכם שאתם מצויים בעולם חדש, גדול ומופלא. כוחות, יכולות וכישרונות רדומים מתעוררים לחיים, ומתחוור לכם שהפכתם להיות בני אדם הרבה יותר מובחרים משחלמתם אי־פעם להיות." דילגנו אל המאה ה־2 או ה־3, שמעריכים כי זו התקופה שבה חי מחבֵּר היוגה סוטרה — טקסט בסנסקריט שעל פיו עוצב הבסיס הפילוסופי של היוגה. מֵעֲברו המאיר לרחוק הוא מדבר בעצם על האיקיגאי, ואף מתאר במדויק את תיאוריית הזרימה שהפיץ מיהַאי צִ'יקסֶנְטְמִיהַאיִי.

5. ראמאקרישנה (Ramakrishna): "אייל המוּשק האגדי סורק את העולם בחיפוש אחר מקור הריח שמגיע ממנו עצמו." לסיום, נזכיר דמות איקונית מתקופה קרובה הרבה יותר לימינו. סְרי ראמאקרישנה, שנולד בשנת 1836 ומת חמישים שנה לאחר מכן, היה כנראה החלוץ של המורים המודרניים. מאמר שהתפרסם בעיתון הפך אותו לאישיות מפורסמת ברחבי כלכותה, שם פגש את המשורר הצעיר רָבּינדרָנַת טאגור. ראמאקרישנה גרס כי כל האמונות והדתות מובילות אל אלוהים, בתנאי שהאדם מוכן לממש את האמת הסופית.

כל אחד מהמורים הללו מייצג שער אל העתיד, כיוון שהם חזו את שאלות המוּדעות שהיום הן הבסיס להתפתחות אישית.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*