כוח האמונה

פתח דבר

כשישבתי לכתוב את סיפור חיי, עשיתי זאת מתוך אמונה שלפעמים סיפור של אדם אחד יכול להדליק אור קטן למישהו ששרוי בחשכה.

בלילות הכי שחורים, כשהכול היה נראה לי אבוד, הרגשתי את ידו של אלוהים מובילה אותי. האמונה בו נתנה לי כוח להמשיך גם כשלא היה לי כוח לקום בבוקר. בכל פעם שנפלתי ובכל פעם שקמתי – הוא היה שם. מהילדה הקטנה שנאלצה לגדול מהר מדי, דרך כל הנפילות והקימות ועד האישה והאימא שאני היום – כל תחנה בדרך לימדה אותי משהו על כוח, על אמונה ועל הבחירה להמשיך.

אני מזמינה אתכם לצעוד איתי בין הצללים אל האור. בואו תיווכחו, שגם בלילה הכי שחור השחר תמיד מגיע בסוף. שלכל סיפור, גם הכי כואב, יכול להיות המשך טוב. וכמו שאלוהים לא עזב אותי אף פעם, גם אתם לא לבד. יש מישהו שמחזיק לכם את היד גם בסערה, יש סיבה גם לכאב, ויש אור, תמיד יש אור, שמחכה למי שבוחר להמשיך ללכת, להאמין, לאהוב.

שלכם,

קנצ'יוודיה

החושך באתיופיה היה שונה מכל חושך אחר. בלילות, כשהשמש הייתה שוקעת מאחורי ההרים הרחוקים והשמיים הפכו מכתום עמוק לשחור קטיפתי, הצללים היו מתארכים על קירות הבוץ המחוספסים של הבתים בעיירה הקטנה שלנו. ריח האדמה הלחה התערבב בעשן המדורות שהיו מבעירות הנשים להכנת ארוחת הערב. בבקתה שלנו לא היה אור חשמל, רק אור הקורז' (פתילייה) שריצד ברוח הקלה, מטיל צללים מרקדים על הקירות החומים. צלילי הלילה – קריאות של ציפורים אחרונות וזמזום החרקים – היו מתערבבים בקולות השיחות השקטות של המבוגרים. ואני, ילדה קטנה בת שלוש, כבר אז הייתי אחראית על הכול.

בשעות בין הערביים הייתי מתיישבת לצידו של הקורז' רק למספר רגעים כדי לנוח ממטלות היום, עוקבת אחר הצללים המתנועעים כמו רוחות רפאים על הקירות החומים. לפעמים, כשהרוח הייתה חזקה במיוחד, הלהבה הייתה רועדת בפראות והצללים היו מתעוותים ומטילים על הקירות צורות מפחידות. בין צללים אלו והאוויר הצלול של הרי אתיופיה מתחיל הסיפור שלי.

באתיופיה – ילדות היא מותרות. מאותו רגע שילד נעמד על רגליו, הוא כבר נושא באחריות של מבוגר. הסיפור שלי מתחיל בעיירה קטנה בשם אנפרז, השוכנת בין העיר גונדר הצפונית לאדיס־זמן, הנמצאת דרומית לה. בעיירה שחונה זו, שבה התגוררו סך הכול שלוש משפחות יהודיות, גדלו אימי ואחותה, שלא היו יהודיות, בצל הכאב של פרדת הוריהן.

כבר בילדותן, אביהן, סבי היקר, פלקה אלמו, שאותו אימי כה אהבה, עזב את הבית, עבר למקום מגורים אחר והקים לעצמו משפחה חדשה. על אף המרחק, אימי ואחותה נסעו תכופות לבקר את אביהן האהוב, כשהן נאלצות להתמודד עם נוכחותה המעיקה של אימן החורגת. אביהן, שדאג להן בכל מאודו, היה יוצא באמצע יום עבודתו רק כדי לוודא שהן אוכלות ארוחות מסודרות, ושרעייתו מתייחסת אליהן כראוי. אהבתו הייתה המגדלור בילדותן הסוערת והמורכבת.

אולי בשל הכמיהה ליציבות ולחום משפחתי, כשפגשה אימי בצעירותה את אבי הביולוגי, היא ראתה בו מייד הבטחה למשהו שונה שיספק לה את מה שנחסך ממנה. הם נישאו ואני נולדתי. אך החלום התנפץ במהרה. כשהייתי רק בת חצי שנה, בחרה אימי שלא לחיות עוד עם אבי. היא אזרה אומץ, נטלה אותי בזרועותיה וברחה חזרה לעיירת הולדתה, לבית אימה באנפרז.

חצי שנה לאחר שעזבה את אבי, כשהייתי בת שנה, התרחש מקרה מוזר שקבע את שמי, מקרה אחד מתוך שרשרת אירועים מעניינים שעיצבו את דרכי בחיים. זה היה בוקר רגיל לכאורה, ישבנו יחד – אימי, אני, שכנתה ובנה בן השנתיים – נשענים על דלת הבית, כאשר איש זר שנראה כרב חלף על פנינו. הוא נעצר בסמוך אלינו, הביט בנו במבט חודרני ואז הכריז בקול סמכותי: "לה תקראו קנצי'וודיה ולו תקראו אטנקוט." כך, בלי להוסיף מילה, המשיך בדרכו ונעלם כלעומת שבא. פירוש השם "קנצ'יוודיה" – הוא "אין כמוך" ופירוש נוסף, "חוץ ממך". השם "אטנקוט" שהעניק לחברי הקטן משמעותו – "אל תיגעו בו", שם שהפך לנבואה שהגשימה את עצמה, כי הוא אכן גדל להיות אדם שאיש לא העז להתעסק עימו.

לא עבר זמן רב ואימי פגשה בעיירה את אבי החורג, יהודי שעבד כשומר במרפאה המקומית. הוא היה איש טוב, אך חייו היו רצופי סבל. גם במשמרות הארוכות שלו, שנמשכו לעיתים אף עשרים וארבע שעות ביממה, הוא סבל מהתעמרות קשה מצד הבוס שלו. כילדה קטנה, נהגתי להביא לו אוכל למרפאה. צעדתי עד אליו בדרכים המאובקות עם סיר אוכל חם ומנחם. בתפקידו כשומר המרפאה נאלץ גם לשמור על הגופות של חולים שנפטרו. לעיתים היה עליו להמתין ימים ארוכים עד שמשפחות הנפטרים, שהתגוררו במרחקים, יגיעו לקחתם לקבורה. בלילות החשוכים היה עליו להגן על המתים לא רק מפני בני אדם, אלא גם מפני חיות טורפות שניסו להגיע אליהן. למרות הקושי העצום, אבי מעולם לא התלונן. הוא התייחס לעבודתו כאל שליחות של כבוד אחרון למתים והיה שומר עליהם בדבקות כאילו היו בני משפחתו. כך, בגיל צעיר מאוד, למדתי שיעור משמעותי על החיים ועל המוות, על אחריות ועל דאגה לזולת, על כוחה של נחישות אנושית אל מול תנאים בלתי־אפשריים.

כשאבי ואימי התאהבו והחליטו להינשא, הקהילה לא סלחה לאימא על בחירתה להתחתן עם יהודי. מאותו רגע היא נחשבה לבוגדת והפכה למנודה. החברה שגדלה בה דחתה אותה. כך ראו אותה כולם – אישה שהעזה לחצות את הגבולות הנוקשים של החברה, לפרוץ את המוסכמות שהוטבעו בה מילדות. לפעמים, כשאני מתבוננת בה בשקט, אני רואה אותה עושה את אותם הדברים המוכרים שראיתי את סבתי עושה, מדברת באותו אופן מהוסס וחושבת באותה צורה זהירה, כאילו הכאב, גם הוא, עובר מדור לדור.

ילדות אחרת

ילדותי הייתה שונה מכל ילדות רגילה – למדתי להיות מבוגרת בזמן שילדים אחרים היו עדיין שקועים במשחקי הילדות. בגיל שלוש, כשנולדה אחותי הראשונה, התחלתי לקחת אחריות מלאה על הבית ועל המשפחה. כל שלוש עד ארבע שנים התווספו למשפחתנו אח או אחות ואיתם גדלה גם תחושת האחריות שלי. הבקתה שלנו הייתה צנועה, עשויה מבוץ יבש ומקש, אבל תמיד דאגתי לנקות ולצחצח אותה. לרצפת האדמה המהודקת היה ריח מיוחד שהתערבב בריח התבלינים והבישולים. בחצר הקטנה, התרוצצו תרנגולות, שהיו מנקרות באדמה האדומה, והשמש האתיופית הקופחת הייתה מאירה על הכול באור חזק ובהיר.

החיים שלי התנהלו במעין מחול קבוע של משימות ואחריות. בזמן ששאר הילדים בגילי גדלו בקצב שילדים גדלים, אני כבר הייתי שקועה בעולם המבוגרים. כל בוקר הייתי מתעוררת עוד לפני שהשמש הספיקה לזרוח, נזהרת לא לעשות רעש כדי לא להעיר את אחיי הקטנים השקועים בחלומותיהם. המטאטא הישן, עשוי מענפים דקים קשורים יחד, חיכה לי בפינת החדר כמו חבר ותיק ונאמן. מהדלת הפתוחה של בית הבוץ שלנו, בעודי עומדת בכניסה ומתחילה בסדר היום שלי, צפיתי בילדים אחרים משחקים בחוץ, צוחקים, רצים, חופשיים כציפורים בשמיים הפתוחים. ואני? המחשבות שלי היו טרודות במשימה הראשונה שחיכתה לי בתחילת היום – לנקות ולטאטא את החצר ואת כל פינות הבית עד שיבריקו. אחר כך היה עליי לבשל ארוחת בוקר וצוהריים לכל המשפחה, לשאוב מים מהנהר במכלים שהיו כבדים מדי עבור גופי הקטן ולצעוד ליער הסמוך ללקט עצים למדורה, שתחמם את ביתנו בלילות הקרים. משהו בתוכי פעל כמו שעון מדויק, תמיד ידעתי מה המשימה הבאה, בלי שאיש יצטרך להזכיר לי. עוד בטרם האירה השמש את השמיים, כל דקה של יומי הייתה כבר מתוכננת.

אימא הייתה חברה במועצה המקומית ונעדרה רוב הזמן מהבית. כדי לפרנס אותנו היא נהגה להכין מדי יום ערק (משקה אלכוהולי), וכשסיימה לבשל אותו, הלכה למכור אותו בעיירה הסמוכה. הריח החריף של הערק המתבשל היה ממלא את חלל הבית ומתערבב בריח האדמה, עד שהפך לריח בלתי־נפרד מילדותי. יום אחד, בניסיון שלי לעזור לאימא, החלטתי להפתיע אותה ולהכין את הערק בעצמי. חשבתי להקל עליה קצת בעבודתה הקשה. כשהיא תחזור הביתה יהיה הערק מוכן, ויהיה עליה רק לצאת לעיירה הסמוכה ולמוכרו.

כד החרסינה הגדול, שנראה כמו ענק מאיים מול גופי הצנום, עמד על האש ובתוכו התבשל המשקה. הרגשתי גאווה – הינה אני צולחת עוד משהו שרק מבוגרים עושים. כשהגיע הזמן לשפוך את התכולה שלא הייתה נחוצה יותר ויועדה לבהמות שבחצר, אחזתי חזק בידיות המכל, במאמץ רב ובלב פועם מהתרגשות. הייתי בטוחה שאני מספיק גדולה, מספיק חזקה – הרי כבר עשיתי כל כך הרבה מטלות של מבוגרים.

אבל המכל היה כבד מנשוא. בעודי נאבקת להרים אותו, נכנסה סבתי. הצרחה שלה למראה מאבקי עם המכל הכבד הדהדה עד השמיים. היא רצה אליי בבהלה, פניה חיוורות מפחד שמא איפגע מהמכל ומהנוזל הלוהט. עד היום נשארה לי צלקת על הירך – אימא טוענת שהיא תוצאה של מקרה אחר, אבל בכל פעם שאני מביטה בה, אני תוהה אם היא אינה עדות אילמת לילדה קטנה, שנאלצה להיות גדולה מכפי גילה, לתקופה שבה משחקי הילדות התחלפו באחריות של מבוגרים והחופש של הילדות הוחלף בדאגות ובמחויבויות שהיו גדולות ממידותיי.

לחיות בצל המלחמה

החיים בעיירה הקטנה שלנו התנהלו במציאות שקשה לתאר במילים. היו אלה ימי המלחמה, ולעיתים האוויר עצמו היה כבד מפחד. קול שריקת הכדורים הפך לחלק מהפסקול היום־יומי, נמהל בצעקות ובריצות נואשות למחבוא. הבית שלנו עשוי מבוץ שבקושי הצליח להגן מפני גשם, קל וחומר מפני כדורים ומרגמות. קירותיו החומים־אדמדמים היו דקים, סדוקים במקומות רבים, והעניקו תחושת הגנה מדומה בלבד.

העיירה שלנו הייתה נקודת מפתח אסטרטגית – מי שרצה להגיע לעיר הבירה, אדיס אבבה, היה חייב לעבור דרכה. המיקום הזה, שהיה לו אולי יתרון בימי שלום, הפך בעת מלחמה את חיינו לגיהינום של ממש. המורדים ניסו שוב ושוב להשתלט על העיירה שלנו בדרכם לעיר הבירה. הפחד היה גדול כי העיירה הייתה נקודת מעבר הכרחית עבורם, אך הם הפכו אותה לשדה קרב בכל פעם שניסו לכבוש אותה.

אני זוכרת שכל ירייה שנשמעה באוויר, כיווצה מייד את גופי הקטן, שחיפש מקום להיעלם בו. לרוב התחבאתי תחת המיטה. זה היה המקלט הפרטי שלי, המקום היחיד שבו הרגשתי מעט מוגנת, אם כי הייתה זו הגנה מדומה בלבד.

החצר הגדולה של ביתנו משכה את תשומת ליבם של המורדים. הם פלשו אליה בקבוצות, השתלטו על המרחב שלנו כאילו היה שלהם מאז ומעולם. בתחילה, הייתי מפוחדת עד עמקי נשמתי – המדים, הנשק והסמכותיות שהם הקרינו היו מאיימים ומטילי אימה. כל צעד שלהם בחצר שלנו גרם לי להתכווץ ולהסתתר. אבל המראה החיצוני שלהם הסתיר אמת מזעזעת – אלה לא היו חיילים מבוגרים כמו שאנחנו מכירים היום, אלא ילדים בני 13–14 שנשלחו להילחם במלחמה של מבוגרים. בעיניי הילדותיות והמפוחדות הם נראו ענקים, דמויות בלתי־אנושיות כמעט. היום, כשאני מעלה בזיכרוני את פניהם, אני רואה את מה שהפחד לא אפשר לי לראות אז – את החרדה שהייתה טמונה בעיניהם, את הבלבול, את ילדותם שנקטעה באכזריות.

פעם אחת, כשהתחבאתי חרדה ומבוהלת תחת המיטה, מצא אותי שם אחד החיילים הצעירים. במקום לאיים עליי, להפחיד או לנזוף בי שאצא, הוא מיהר להצטרף אליי למחבוא, וכשראה אותי בוכה וצורחת, הוא התחיל בעצמו לבכות. "את מזכירה לי את אחותי הקטנה," הוא אמר לי בקול רועד, מנסה להרגיע אותי וייתכן שגם את עצמו. ברגע הזה ראיתי את האנושיות שמאחורי המדים, את הילד הקטן והמפוחד שמאחורי הרובה, תזכורת נוקבת לאימת המלחמה ולטראומה שהיא מותירה בנפשם של ילדים משני צידי המתרס.

ככל שהמורדים שהו יותר באזור שלנו, כך הם הפכו לחלק בלתי־נפרד מנוף חיינו, והיו להם גם לא מעט דרישות, רצונות וצרכים. באחד הימים, כשהשמש האתיופית קפחה על ראשינו ללא רחם, נער צנום שנראה לא הרבה יותר מבוגר ממני ניגש אליי וביקש מים בקול יבש. בלי לחשוב פעמיים לקחתי את כד החרס הישן ויצאתי לכיוון הנהר להביא מים.

הדרך לנהר עברה בשביל צר שהתפתל בין שיחים יבשים ואבנים חמות. הלכתי בו אלפי פעמים, עד שכל אבן וכל עיקול היו חקוקים היטב בזיכרוני. אבל הפעם היה משהו שונה באוויר – מתיחות שאי אפשר היה להתעלם ממנה. בדרך חזרה, כשהכד המלא במים היה מונח בזרועותיי הכחושות, שמעתי את זה – זמזום עמום שהלך והתגבר.

הרמתי את מבטי לשמיים הכחולים וראיתי מעל ראשי פגז מרגמה שפילח את האוויר כמו ציפור מתכת ענקית. שניות ארוכות הזמן כאילו קפא. רגליי נטועות באדמה החמה, עיניי עצומות בחוזקה וכל גופי רועד בציפייה למה שעתיד לבוא. נשימתי נעתקה והעולם כולו הצטמצם לרגע הזה, לצליל השריקה המתגבר, שבאיטיות הלך והתעמעם.

הפגז, שלפני שנייה חלף סנטימטרים מעל ראשי, הותיר אחריו רק הד רחוק. כשפקחתי את העיניים, ראיתי את אימא רצה לעברי, פניה מעוותות מדאגה ומכעס. "מה את עושה פה?" צעקה, "מי אמר לך לצאת?" קולה רעד. רציתי להסביר לה שלא יכולתי לסרב, שהוא היה צמא, שהייתי מוכרחה ללכת להביא מים, אבל המילים נעתקו מפי נוכח דאגתה.

החיים בצל המלחמה הפגישו אותי לא פעם עם המוות. זכורים לי לפחות שני מקרים שבהם ראיתי אנשים נהרגים מול ביתנו. הייתי מציצה מבעד לחלון וצופה באימה כיצד אנשים נשמטים על האדמה מכדורי צלפים. המראות האלה, של גופות שרועות ברחוב, חרוטות במוחי כמו צלקות בעור שלא ייעלמו לנצח. בלילות, כשהיריות הדהדו בחשכה, מצאתי את עצמי מחבקת את אחיי הקטנים, מנסה להרגיע אותם אף על פי שהלב שלי פעם בפראות. זה נמשך חודשים ארוכים, עד שהמורדים הצליחו לעבור את העיירה והמשיכו הלאה בדרכם, אך הפחד מהחושך המשיך ללוות אותי, ועשיתי הכול על מנת לא לחשוף אותו בפניי אחיי. הרגשתי שהתפקיד שלי הוא להיות מולם החזקה, המגינה, זו שעליה הם יכולים להישען – תפקיד שהטלתי על עצמי מהיום שאני זוכרת את עצמי.

*המשך הפרק זמין בספר המלא*