החיים בין הגומות

מאין הגיע השם The Ultimate Mulligan

שם זה שומר על המשמעות של התחלה מחדש דרך הגולף, אך מתאים לכל מי שמחפש הזדמנות שנייה, בלי הגבלת גיל.

המונח Mulligan הגיע מעולם הגולף, והוא מתייחס ל"חיים חדשים"—כלומר, לחבטה חוזרת ללא עונש, כאילו החבטה הראשונה לא קרתה. מקור השם אינו חד-משמעי, אך קיימות כמה תיאוריות מעניינות על מקורו:

דייוויד ברנרד מאליגן – אחת הסברות הפופולריות היא שהשם מגיע משחקן גולף קנדי בשם דייוויד ברנרד מאליגן (David Bernard Mulligan), ששיחק בשנות ה-1920 במועדון הגולף St. Lambert שבקנדה. לפי הסיפור, יום אחד הוא הגיע למשחק כשהוא מרגיש לא מוכן, וכשחבט חבטה גרועה בפתיחה, הוא דרש "הזדמנות שנייה" ולקח חבטה חוזרת. חבריו החליטו לקרוא לזה "מאליגן".

מועדון הגולף של אסקוונג – סיפור נוסף טוען שמאליגן היה נהג במועדון גולף אמריקאי בשם Essex Fells בניו ג'רזי, שבתחילת המאה ה-20 נהג לקחת חבטה חוזרת כשלא היה מרוצה מהחבטה הראשונה. המסורת הזו הפכה לבדיחה בקרב חברי המועדון וקיבלה את שמו.

הסבר כללי יותר – יש גם סברה שהשם פשוט הגיע מסלנג אירי-אמריקאי, מכיוון ש"מאליגן" היה שם משפחה נפוץ בקרב מהגרים אירים, והוא שימש לתיאור "הזדמנות חוזרת" בסיטואציות שונות.

ללא קשר למקור המדויק, המונח הפך לביטוי פופולרי לא רק בגולף אלא גם בתחומים אחרים, כסמל להזדמנות שנייה ללא השלכות.

מבוא

נולדתי בתל אביב של שנות החמישים לחיים של חופש והרפתקאות; סביב הסוכה של המציל טופסי על חוף פרישמן העברתי ילדות שכולה ים, גלים, שמש ומרחבים פתוחים. בבית הספר מיעטתי לבקר, ובמקום זאת שכללתי את יכולות הגלישה שלי. כשאימא שלי הגיעה ליום הורים ושאלה איך עמוסי מתקדם בלימודיו, התגובה הייתה, "מי זה עמוסי? הוא לא הגיע לבית הספר מתחילת השנה." כך, בגיל צעיר מאוד, קיבלתי את החותמת הראשונה שלי, "הילד שלא יצא ממנו כלום", והושארתי כיתה. החוויה הזו נחרטה בי עמוק, אבל זו לא הייתה חוויה של תבוסה, אלא של נחישות לנצח.

מאותו הרגע ואילך הייתי שקוע בניסיון להוכיח את עצמי; קודם כול עבורי, ואחר כך גם עבור כל השאר. המאמצים נחלו הצלחה, ובמרוצת השנים אספתי באופן כפייתי עשרות תעודות הצטיינות שיעידו על כך. כשהתגייסתי לצבא והתברר להם שאני לא טמבל - אפילו נשלחתי לקורס טיס, אם כי לא הפכתי לטייס, אלא למדריך צילום אוויר בחיל המודיעין. בהמשך התמדתי בתחום ההדרכה - שיט, ג'ודו וירי - אפילו שימשתי שופט כדורסל.

הרעב ללמידה נותר בעינו, אבל הפעם לא מתוך מטרה לשרוד, אלא מתוך תשוקה אמיתית וסקרנות. למדתי תולדות האומנות, כלכלה ומנהל עסקים, הגעתי לדוקטורט בהנדסה תעשייתית וניהול ואחריו עשיתי פוסט־דוקטורט במנהל עסקים. בה בעת גם לימדתי - העברתי קורסים באסטרטגיה עסקית באוניברסיטאות ובמכללות שונות, הנחיתי עבודות דוקטורט וישבתי בדירקטוריונים של חברות מובילות במשק הישראלי.

ועם זאת - מעולם לא נטשתי את הים.

עוד בצעירותי הבנתי שהלב שלי נמצא על המים. במשך ארבעים שנה הפלגתי בים התיכון, ואחריהן במשך שבע שנים הפלגתי בקריביים. לבסוף יצאנו אשתי ענת ואני למסע של פעם בחיים - הפלגה סביב העולם. הפלגנו במשך שבע שנים, בעיקר באוקיינוס השקט, בין איים קסומים, מרחבים אין־סופיים וסערות בלתי צפויות. גם האסון שהכה בנו בפיג'י - שבו נפגעה הספינה שלנו בציקלון אימתני ונאלצנו לחיות על אי בודד - לא עצר אותנו. הקמנו לעצמנו מספנה, עבדנו יום ולילה ולבסוף הצלחנו להחזיר את הספינה לחיים ולהמשיך בדרכנו.

המסע הסתיים רגע לפני שפרצה הקורונה. הצלחנו למכור את הספינה באוסטרליה, ובפעם הראשונה זה עשרות שנים נאלצתי להתמודד עם השאלה: מה עכשיו?

השאלה הזו הבהירה לי שאני זקוק לאתגר חדש, משהו שיחבר אותי לטבע, ישמור עליי בכושר, יאתגר אותי אינטלקטואלית וגם יאפשר לי להכיר אנשים חדשים ממקומות שונים בעולם - אלא שהפעם הבנתי שעליי לוותר על משמרות לילה בקוקפיט, סערות אוקינוס, וימים שלמים של מים, שמיים וכוכבים בלבד.

כך מצאתי את הגולף, ומייד התמכרתי. מהר מאוד הפכתי לשחקן נלהב ואחר כך גם למדריך גולף מקצועי.

הספר בידיכם אינו עוסק רק בגולף - הוא עוסק בדרך; הדרך להמציא את עצמכם מחדש בגיל שישים וחמש ולצאת למסע נוסף גם אחרי שהגשמתם חלומות גדולים. לאורך הספר אספר כיצד הגעתי לעולם הגולף, מה שבה אותי בו, באיזה אופן הוא הפך עבורי להרפתקה חדשה ומה אפשר ללמוד מענף הספורט האצילי הזה על אסטרטגיה, על עסקים ועל החיים. אם גם אתם מרגישים שאתם מוכנים לפתוח פרק חדש - אתם במקום הנכון.

אני מזמין אתכם להיכנס לעולם הגולף הישראלי, ובפרט למגרש הייחודי של גולף קיסריה - המגרש היחיד בארץ. דרך חוויותיי האישיות אציג בפניכם את עולם התוכן שנפתח בפניי בזכות המשחק: מפגשים עם אנשים שלא הייתי פוגש בשום הקשר אחר; קשרים שנרקמו במגרש והפכו לחברויות אמיתיות; ודרכו המופלאה של הגולף להסיר מחיצות וליצור חיבור ייחודי ועמוק בין אנשים מכל קצוות החברה. הדמויות שפגשתי בקיסריה הותירו בי רושם עמוק, וכל אחת מהן לימדה אותי משהו על התמודדות, על נחישות, על הצלחה ועל כישלון - דברים שיעוררו השראה בכל אדם.

בהמשך אשתף אתכם במודל AGM להדרכת גולף שפיתחתי, המבוסס על היבטים קבועים ומשתנים במשחק, על הפסיכולוגיה שלו ועל משחקים אגדיים של שחקנים גדולים.

נוסף על כך, אשתף אתכם בתובנות שרכשתי בעקבות מפגשי הגולף הרבים שלי. במרוצת השנים הרהרתי בשאלה אם שחקן הגולף מביא לידי ביטוי את אישיותו במשחק. הרגשתי שאופי המשחק הייחודי לכל שחקן מעיד רבות על המידה שבה הוא יכול להיות שותף עסקי אמין, חבר אמת או עמית לעבודה שאפשר לסמוך עליו. לשם כך יצרתי מודל שמפרק את המשחק לעשרות מרכיבים התנהגותיים שמשמש כלי לניתוח קל ובהיר של האנשים סביבנו - את מי כדאי להכניס למעגל הקרוב שלנו, ואת מי עדיף להשאיר מחוצה לו.

עבור אלו מכם שמעוניינים להעמיק במשחק עצמו, גם ההיבט המקצועי של הגולף יובא בספר, ובכלל זה היבטים טכניים ואסטרטגיים, נושאים חיוניים לצורך הבנת המשחק ואף טיפים ורעיונות שיסייעו לכם לשפר את ביצועיכם על המגרש. שיטת המשחק שפיתחתי ושתובא לפניכם בדפים הבאים סייעה לי ולתלמידיי הרבים לשפר את התוצאות במידה ניכרת וליהנות מהמשחק אף יותר.

אם בסיום קריאת הספר ישתפרו ביצועי המשחק שלכם ולו במעט, תזכו בתובנות חדשות בנוגע לשיתופי פעולה במגרש ומחוצה לו ותגלו משהו שלא ידעתם על העולם המורכב ונהדר של הגולף - השגתי את מטרתי. אני מאחל לכם הצלחה והנאה מכל רגע במגרש.

תודה מיוחדת לגיסי, אהרון צור, שחקן גולף ותיק עוד מימי מועדון געש, ואחר כך בקיסריה, שהיה הראשון שחשף אותי לעולם המרתק הזה.

פרק 1
המסע שלי בעולם הגולף

מאז ומתמיד היה הגולף המשחק המועדף על מנהיגים ועל בני המעמד העליון. מעבר לאלמנטים האסטרטגיים של המשחק, שמחייבים דיוק, תכנון מעמיק וסבלנות, הגולף מציע משהו שנעשה נדיר יותר ויותר בעידן המודרני שבו אנו חיים: זמן לאינטראקצייה משמעותית. מגרש הגולף, המנותק מהעולם הדיגיטלי והמהיר שמאופיין בלוחות זמנים עמוסים, בצלצולי טלפונים בלתי פוסקים ובמרוץ עכברים ללא סוף, הוא מרחב שמאפשר דינמיקה ייחודית וחיבורים אנושיים עמוקים ובני־קיימא.

בשונה מענפי ספורט רבים אחרים, קצב המשחק על מגרש הגולף הוא כזה שמעודד דיאלוג. לא מדובר בספורט שכרוך בתנועות מהירות או בהתפרצויות אנרגייה דרמטיות, אלא בכזה שמזמין ריכוז, שהות והתבוננות. ברגעים הללו מתפתחות שיחות מסקרנות שלא היו מתקיימות בהכרח בהקשרים אחרים, חיים מקצועיים וחיים אישיים משתלבים אלה באלה וקשרים נרקמים לאורך זמן, ממש כמו המשחק עצמו.

במובנים רבים, מגרש הגולף הוא מיקרוקוסמוס של החיים עצמם. יש בו משמעת וספונטניות, תכנון ואלתור ובעיקר ענווה רבה וחוסן נפשי, שכן איש אינו חסין בפני כישלונות. תכונות אלו באות לידי ביטוי גם אל מול האנשים שמסלולם מצטלב בשלך; הן במשחק והן בחיים.

החוויה הראשונה במגרש: צעד אחר צעד

זה קרה בקיץ 2019. נתקלתי במודעה בפייסבוק על "שישי בגולף": ארבע ארוחות בוקר וקורס גולף למתחילים במחיר מצחיק של כ־400 שקלים. כמובן, לא חשבתי פעמיים ונרשמתי.

מועדון הגולף בקיסריה, שהוקם בשנת 1961 על ידי משפחת רוטשילד, עבר לאורך השנים שיפוצים והרחבות, עד שהפך למתחם המתפרש על פני 6,750 מטרים של מדשאות ירוקות. כיום הוא כולל שני מגרשים מרכזיים - מגרש מקצועי עם שמונה־עשרה גומות, היחיד בישראל שעומד בסטנדרטים בין־לאומיים, ונבחר בעבר לאחד ממאה מגרשי הגולף הטובים בעולם, ומגרש נוסף בן חמש גומות, המשמש לאימונים וללימוד המשחק. במרוצת השנים שיחקו בו מפורסמים רבים, בהם פרנק סינטרה, שון קונרי וקירק דאגלס.

הגעתי למגרש הגולף בקיסריה שמח וטוב לב עם חמישה־עשר משתתפים נוספים - כולם ירוקים בדיוק כמוני, חסרי ניסיון במשחק - וצפינו בשחקנים המקצועיים מכים בכדור למרחקים עצומים. לא היה לי מושג איך הם עושים זאת או מה ההבדל בין סוגי המחבטים השונים. התקדמנו במכוניות גולף חשמליות אל אזור ה־Driving Range שם לומדים לבצע חבטות ארוכות. לאחר שהוגרלתי לשחק עם גבר המתמחה בהתקנת מערכות סולאריות - התחלנו את הקורס ומסע הגולף שלי יצא לדרך.

בשיעור הראשון למדנו את היסודות - חבטות קצרות לעבר הגומה. מכת הסווינג הראשונה שלי הייתה רחוקה מלהיות מושלמת. המדריך נתן לי מחבט איירון 7, שמיועד לשחקנים מיומנים ושנועד לחבוט למרחק של כ־130 מטר. הצלחתי אולי 50 מטר במקרה הטוב. אחרי כמה ניסיונות עברנו לאזור הגרין, שם קיבלנו הסבר על מחבט הפאטר (Putter) המשמש לחבטות עדינות ומדויקות לתוך הגומה. רק כשהייתי ממש קרוב הצלחתי להכניס את הכדור.

בסיום האימון הראשון ישבנו לארוחת בוקר משותפת, ולתדהמתי כבר תואמה לי פגישת אימון נוספת ליום שישי הבא.

ביום שישי בבוקר, עם המון התלהבות, הגעתי לאימון השני שלי. דיוויד, המדריך, הודיע שהיום נלמד על סוגי המחבטים והתפקידים שלהם במשחק. במהלך האימון חווינו סוגים שונים של חבטות, למדנו איך לבחור את המחבט הנכון לכל מצב והבנו את האסטרטגיה שמאחורי כל מכה. דיוויד, בסבלנות רבה, עבר איתנו על ההבדלים בין המחבטים - מחבטי ברזל, עץ, הייבריד ופאטר, ועל האופן שבו כל אחד מהם תורם להצלחת המשחק במצבים שונים. למדנו להשתמש במחבט סאנד לחבטות קצרות ומדויקות בטווח של עד 100 מטר. כל אחד ניסה להרשים את האחרים בדיוק שלו.

בשיעור השלישי כבר התחלנו לעבוד עם הדרייבר - המחבט שמיועד למרחקים ארוכים. חבטת הסווינג היא לא עניין פשוט, וכל אחד מאיתנו ניסה להכות רחוק יותר ובעוצמה רבה יותר.

החוויה על המגרש הייתה לא פחות ממרתקת, והתחלתי להבין עד כמה הגולף הוא לא רק משחק, אלא גם אומנות של אסטרטגיה, טכניקה ושליטה עצמית.

מבין כל הנוכחים, דמות אחת משכה את תשומת ליבי במיוחד. זו הייתה אישה מרשימה ואינטליגנטית שנוכחותה מרשימה במיוחד. כשהמדריך ביקש שנתחלק לזוגות, מייד הבחנתי בכמה גברים שמיהרו להתחבר אליה. החלטתי לא להצטרף למרדף וכהרגלי נותרתי זאב בודד.

ואז הגיע השיעור הרביעי והאחרון - רגע השיא של הקורס.

אחרי ארוחת בוקר מצוינת חולקנו לקבוצות לצורך תחרות מסכמת בין כל המשתתפים. הפעם הוגרלתי לשחק עם אותה אישה מרשימה, שבשלב זה למדתי ששמה הוא שרי.

הצגתי את עצמי בקצרה, ומייד יצאנו להתחרות מול שאר הקבוצה. עד היום אני זוכר את הרגע שבו הוכרזנו כמנצחים - זכיתי בגביע הראשון שלי בגולף!

הייתי מאושר, ובסוף אותו היום נפרדתי מהקבוצה כולה, וגם משרי, מתוך השלמה עם העובדה שלא נתראה שוב לעולם. אבל לחיים היו תוכניות אחרות.

כשהדשא של השכן ירוק יותר

חצי שנה לאחר אותו קורס הפלגתי בין איי פיג'י, רחוק מהכול, ופתאום קיבלתי טלפון לא צפוי.

"היי עמוסי," שמעתי את קולה של שרי מעבר לקו, "ביקשתי מהמדריכים את מספר הטלפון שלך. יש לי הצעה בשבילך."

"מה העניין?" שאלתי, סקרן.

"אני רוצה שנמשיך לשחק גולף בקורס פרטי למתקדמים עם המדריך דיוויד. מתאים לך?"

הייתי בעננים; הבחורה המרשימה מהקורס הראשון רוצה לשחק איתי גולף! מובן שהשבתי בחיוב, אבל הרגשתי צורך להבהיר משהו מייד: "אני נשוי באושר, ואני כאן רק בשביל המשחק."

"זה בדיוק מה שחיפשתי," השיבה, "כל מי ששיחק איתי עד עכשיו רצה משהו אחר."

מחיים מוכתבים מראש לחיים של בחירה

ההיכרות שלי עם שרי גור על רקע מגרש הגולף חשפה בפנייאישה פורצת דרך, הן בחייה האישיים והן בקריירה שבנתה.

למעשה היא החלה לחיות באמת רק בגיל שלושים, שכן עד אז חיה במסגרת נוקשה שהכתיבה את מקומה בעולם - אישה שצריכה להיות בבית, לשמור על השקט ולהשלים עם המציאות כפי שהיא. היא גדלה בבית חרדי ליטאי בבני ברק, שלישית מתוך תשעה ילדים, תחת חוקים וכללים שאינם מותירים מקום לשאלות או לבחירה אישית.

כבר בילדותה החלה לחוש שהמציאות הזאת זרה לה, וכאשר הודיע אביה יום אחד שמעתה לא יושאר אור דולק בשבת, כדי שהתאורה לא תבטל את ברכת הנרות, התחושה הפכה כבדה ומעיקה אף יותר. ככל שהתבגרה כך הרגישה שונה מסביבתה; היא חיפשה משמעות ושוב ושוב נתקלה בחומות של איסורים. המסגרת החרדית הכתיבה כל פרט בחייה - מה תלבש, מה תעשה, מה תחשוב. היא לא השתלבה בתבנית זו, ובצעדים קטנים, כמעט בלתי מורגשים אבל משמעותיים, החלה למרוד. היא לא הגיעה לשיעורי כלכלת בית ותפירה, קיצרה בכמה סנטימטרים את החצאית הארוכה ונעלה נעלי ספורט לבנות במקום הנעליים השחורות המקובלות. נדרש אומץ רב לשם כך, שכן כל חריגה מהנורמה לוותה בסנקציות מצד הממסד החינוכי.

כשהגיעה לסמינר לבנות בגיל ארבע־עשרה התחדד הפער הזה

אף יותר. במשך ארבע שנים התנהלה במסלול חינוכי שהבהיר לה שוב ושוב כי ייעודה בחיים ברור - להביא ילדים, לפרנס ולתמוך בבעל שילמד תורה. זה היה המסר שהוטמע בבנות הסמינר עד שהפך למציאות בלעדית עבורן. מי שלא קיבלה אותו כמות שהוא שילמה מחיר חברתי כבד. נערות שניסו לחרוג מהשבלונה או לערער עליה ידעו שהן מסכנות את סיכוייהן למצוא שידוך "טוב" ועלולות לבייש את משפחותיהן.

שרי מצאה דרך להתרחק מהמסגרת החונקת הזו למשך זמן־מה; היא שמעה על סמינר חרדי במנצ'סטר שבאנגליה, שבו למדו בנות ממדינות שונות, והחליטה לנסות להתקבל. אביה סירב תחילה, ואימה הייתה מודאגת מהשאלה כיצד יממנו זאת וכיצד יסתדרו בלעדיה, אבל בזכות נחישותה קיבלה שרי את האישור המיוחל ונסעה.

השנה באנגליה התגלתה כנקודת מפנה משמעותית. היא גילתה שם מציאות שונה מזו שהכירה: בחברה החרדית מחוץ לישראל נשים וגברים עובדים, אינם חיים בעוני ואינם מנותקים מהעולם הכללי. צפייה בסרטים, ניהול קשרים עם אנשים מחוץ לקהילה ומעורבות בחברה סביבם היו מותרים. החיים שם נראו בעיניה הרבה יותר טבעיים ונכונים. כששבה ממנצ'סטר הייתה לה מטרה ברורה: לעזוב את העולם החרדי ברגע שיתאפשר לה.

בתום לימודיה, בגיל שמונה־עשרה, היא חיפשה עבודה וענתה למודעת דרושים למשרת מנהלת חשבונות, אף שלא היה לה שום ידע בתחום. כשהתייצבה לריאיון אזרה אומץ והציעה למעסיקים לשלוח אותה לקורס הנהלת חשבונות. הם השתכנעו, העניקו לה הכשרה, והיא נשארה שם כמה שנים וצברה ניסיון משמעותי.

בהיותה בת עשרים ושש חודש לאחר לידת הבת, כשכבר נחשבה ל"רווקה זקנה" במונחים של החברה החרדית, השידוך היה שלב בלתי נמנע. ועם זאת היא הציבה תנאי ברור: בן זוגה יתגייס לצבא ואחר כך יעבוד למחייתו, וילדיהם ילמדו לימודים מלאים וייגשו לבחינות הבגרות. אלה היו דרישות חריגות מאוד, שבעקבותיהן רבות מן הפגישות לא הובילו למפגש נוסף.

לבסוף מצאה בן זוג שהסכים לתנאים שהציבה. היא קיוותה שבמסגרת הנישואים תוכל להביא לידי ביטוי את תפיסת עולמה וליצור מרחב שבו תוכל לחיות בהתאם לערכיה, אך התברר לה במהרה שהחיים בתוך המסגרת הזוגית לא בהכרח יספקו לה את החופש שחיפשה; בעלה לא היה שותף מלא להשקפותיה, והנישואים לא היו עבורה מפלט מהתכתיבים של החברה החרדית.

בגיל עשרים וחמש חוותה שרי את אחד הרגעים המטלטלים בחייה: בנה הבכור, דניאל, אובחן על הרצף האוטיסטי. הידיעה נפלה עליה כרעם ביום בהיר, ובאותו הרגע הבינה שעליה להניח בצד את חלומותיה האישיים שלה ולהתמקד בבנה.

ההתמודדות עם האבחון הייתה מורכבת. במשך ארבע שנים הקדישה את כל מרצה לטיפול בבנה ולמלחמה למענו, שגבתה ממנה משאבים נפשיים עצומים. ועם זאת בשנים אלו אף הצליחה לייצב את חייה, הבינה שאוטיזם אינו משהו ש"צריך לתקן", אלא חלק בלתי נפרד מבנה, האוצר שלה, והרגישה שהגיעה העת להמשיך קדימה. בגיל שלושים, אחרי שנים של התלבטויות, היא אזרה אומץ לצאת לחיים חדשים.

היא עשתה זאת בזהירות, בלי לעורר גלים. בעלה דאז לא היה שותף למהלך שלה - הקשר ביניהם היה רופף ממילא, והאבחנה של בנם רק העמיקה את התהום ביניהם. לאורך תהליך הגירושים הסתירה את כוונותיה לצאת בשאלה, שמא הדבר ישמש נגדה וימנע ממנה משמורת על ילדיה. היא הסכימה לדרישותיו - חינוך הילדים במוסדות דתיים ומזונות מופחתים - רק כדי לקנות את החופש שלה.

לאחר שהושלם הליך הגירושים הרשתה לעצמה סוף־סוף לעשות את מה שלא העזה מעולם; ביום שבו קיבלה את הגט היא הסירה את הפאה, נפטרה מהבגדים הארוכים ויצאה לחיים חדשים.

עם שני ילדים בדירה שכורה החיים לא היו פשוטים. הקשר עם הוריה נותר בסיסי ומצומצם, היא לא יכלה לפגוש אותם בשבתות ובחגים, ואחֶיה, שיצאו בשאלה לפניה, התגוררו בחו"ל. כך הצטמצמה משפחתה לשלושה אנשים בלבד, אך בתוך המסגרת הקטנה הזו נבנתה משפחה חזקה. דניאל נשאר במסגרת החינוך המיוחד,מתוך מחויבות להסכם הגירושים.