רטוריקה של כנות

1

בחורה נחמדה מקריית אונו. באמצע שהיינו מזדיינים והיא יושבת עליי, היא פתאום הייתה אומרת, אתה רוצה שאני ימצוץ לך? כן, הייתי אומר, קצת מופתע, ואז היא הייתה יורדת ממני ומתחילה. היא הייתה מכניסה את כל הזין שלי לתוך הפה בלי שיבוא לה להקיא או משהו. זו הייתה יכולת שהיא כנראה אהבה להפגין.

עבדה כמזכירה באיזה מוסך. סיפרה לי שהיא קוראת את "קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי. אני לא שמעתי על הספר אז, וחשבתי שזה סתם ספר של מזכירות מקריית אונו. אחרי זה הספר עשה רעש גדול בעולם, אפילו נשיא ארצות הברית ברק אובמה המליץ עליו, אבל אז כבר לא היינו יחד.

הייתה באה אליי כדי להזדיין. זה לא קרה הרבה. היו שבתות שחיכיתי לה והיא לא באה. הייתי מנסה לשכנע אותה לבוא, כמעט מתחנן, אבל היא העדיפה ללכת לים עם חברות. היא הייתה "נפש חופשייה". אמרה לי שהמוטו שלה הוא "איפה שלא טוב לי — אני לא שם".

לא הייתי אצלה אף פעם. היא לא הזמינה אותי אליה ואני לא הזמנתי את עצמי. היו לה שני ילדים קטנים, הבנתי את המצב. הייתי גרוש טרי וגרתי לבד, לשנינו היה נוח יותר ככה.

הייתי בסביבות החמישים והיא הייתה צעירה ממני בארבע-עשרה שנה. היה לה גוף יפה, עור חלק ונעים בגוון חום בהיר. היו לה תווי פנים כמו של נשים משנות החמישים, בצילומים בשחור לבן, עם אודם חזק בשפתיים. היא הייתה גבוהה ויפה. אהבתי להסתכל עליה. בנסיבות אחרות הייתי יכול להתאהב בה.

כבר בדייט הראשון התמזמזנו והתנשקנו. היא הייתה נינוחה ושיתפה פעולה. לבשה תמיד מכנסיים קצרים וגופייה בלי חזייה, זה היה מאוד נוח. היה לה טעם טוב, המכנסיים היו מחויטים ולא קצרים מדי והגופייה נראתה יקרה.

במוצאי שבת אחד הלכנו לסרט והיא התעקשה לשלם, וזה היה נחמד ומפתיע. לא התאים לתבנית של גבר מבוגר ואישה צעירה, ובכלל, לא הייתי רגיל שבחורות מזמינות אותי.

עד שהצלחתי להכיר אותה קצת יותר — הפסקנו להתראות. היה לה שכן שגם היה ידיד טוב. היא הזכירה אותו די הרבה. שאלתי אותה למה הם לא ביחד, והיא אמרה שהיא לא נמשכת אליו. אהבתי לשמוע את זה. אבל פתאום, כמו בסרטים, היחסים ביניהם קיבלו תפנית רומנטית, והרומן בינינו נגמר.

אני ממשיך להיזכר בה, ולא בגלל כישוריה המיניים. אני פשוט מרגיש שהחמצתי אותה. הייתי יהיר.

היא הייתה מקסימה. צחקנו יחד. אחרי עשרים שנות נישואין, טעמתי חופש.

חששתי כנראה שלא אצליח להחזיק בה, ושלא במודע שמרתי על איזה ריחוק. לא הייתי צריך לוותר עליה כל כך מהר.

2

יצאתי מבית הדפוס באזור התעשייה בחולון, שם פיקחתי על ההדפסה של עלון שעיצבתי. השעה הייתה כבר אחת-עשרה בלילה. זה בית דפוס גדול שעובד סביב השעון ומְתָאם איתך את השעה שבה הם מתכוונים להדפיס את העבודה שלך.

יצאתי מבית הדפוס ונסעתי לאזור. זה קרוב, ממש מעבר לכביש שכילדים כינינו אותו "הכביש הראשי". חניתי מול בלוק אחת-עשרה, הבניין שגרתי בו עם הוריי.

היה לילה בהיר, לא היו אנשים ברחוב. ישבתי במכונית וצפיתי על הבית, כמו בלש. בחדר שהיה פעם החדר שלי הבהב אור קלוש. תהיתי אם השם שלי, שצרבתי בעזרת זכוכית מגדלת על אדן החלון, עדיין נמצא שם. במרפסת המטבח ובמטבח היה חשוך. מדי פעם ריצד אור, כנראה מהטלוויזיה בסלון.

חשבתי על החיים שהיו לנו, לי ולהורים שלי, שם בדירה ההיא בקומה הרביעית. ואיזה מין זוג הם היו, ההורים שלי, איך היו היחסים ביניהם. אם היו להם חיי מין מספקים, אם אימא שלי מצצה לו, לאבא שלי.

ישבתי במכונית, הייתי עייף, והמשכתי להסתכל על הדירה כמהופנט. רציתי באמת להבין מה היה שם, ואיך אני גדלתי בבית ההוא, בתוך הריבים השקטים והמנומסים שלהם, בלי צעקות ובלי קללות, שבאחד מהם אימא שלי מוכיחה אותו על בגידותיו, ואבא שלי, אחרי ניסיונות להתחמק ולהכחיש, נשבר פתאום ואומר, מה את רוצה, גם אבא שלך היה כזה. כן, אימא שלי אומרת, אבל אבא שלי היה יפה.

רציתי להבין איך כל זה השפיע על יחסיי עם העולם בכלל, ועם נשים בפרט.

חשבתי שאם אמשיך לשבת שם במכונית, רואה ואינו נראה, עכשיו כשאני נשוי ובעל משפחה בעצמי, תתגלה לי פתאום איזו אמת שלא הבחנתי בה קודם.

מדי פעם אני מנסה שוב.

3

נסעתי לחיפה לבקר חבר. למדנו יחד אלקטרוניקה בטכני של חיל האוויר. לפעמים כשהיינו יוצאים לאפטר הייתי מתארח אצלו וגם נשאר לישון. הוריו היו זוג עמלנים מסבירי פנים: אימו הייתה אישה סקסית מהסוג שבסרטים מסירים ממנה את המשקפיים ופורעים את שערה ופתאום מתגלה יפהפייה אמיתית. לא פעם הופיעה בחלומותיי הארוטיים. באחד מהם, חלום שחזר על עצמו, אני בא לבקר את החבר שלי והוא לא בבית. היא מזמינה אותי להיכנס, מגישה לפניי צלחת עם אוכל טעים ואומרת שהיא הולכת להתקלח. קצת אחרי זה היא יוצאת בשיער רטוב, עטופה במגבת, כשלפתע, במתכוון או שלא במתכוון, המגבת נשמטת מעליה.

אני בדיוק השתחררתי, והוא התחיל את שירות הקבע שלו. הייתי גם חתום לשנתיים אבל לא רציתי להישאר בצבא. דיבורים על פנסיה בגיל ארבעים וחמש הפחידו אותי. בכלל לא חשבתי שאגיע לגיל הזה, והמילה פנסיה הייתה שקולה בעיניי למילה מוות. דפקתי נפקדויות עד שביטלו לי את הקבע והעיפו אותי להיות אפסנאי בסיני.

לא התראינו הרבה זמן וקבענו להיפגש. נסעתי אליו לחיפה וחיכיתי לו מחוץ לבסיס. שמחנו לראות זה את זה, הוא על מדים ואני על אזרחי. לחצנו ידיים, מה נשמע, מה קורה. עברו רק כמה דקות ופתאום הוא שאל אותי: אתה מאושר?

בום! מרפק לצלעות! לא הייתי מוכן לזה.

מאיפה הוא הביא את השאלה הזאת. מי בכלל חשב על אושר. היינו צעירים, החיים רק התחילו, ואושר נשמע כמו משהו רחוק שאולי פעם נגיע או נתקרב אליו, אבל אין טעם לעסוק בזה עכשיו.

כשבילינו יחד, היינו הולכים לסרט בהדר, אוכלים פלאפל, אולי מקטרים קצת פה ושם, וחוזרים לבית שלו לישון. ובימי שישי, אם היינו מרותקים, היינו בורחים למועדון הפאם-פאם בקריית חיים, לרקוד. והיה שם אחד מהטכני שהייתי משנורר ממנו סיגריות "אירופה" דלות ניקוטין. הוא לא אהב את זה, קילל, אבל תמיד הסכים לתת לי אחת. והיה בחור גבוה ורזה שרקד כל כך יפה בלי לזוז כמעט, שעד היום אני מחקה את התנועות שלו.

אבל על אושר לא דיברנו.

מאז אני נזהר לשאול את עצמי את השאלה הזאת.