ימים ראשונים

*

״להתראות, תהיי בבית,״ הייתי משביעה את אמא שלי כשהייתי יוצאת. האומץ שלי לצאת לעולם היה תלוי בהישארות שלה. כמו מגלי עולמות רבים לפני הייתי זקוקה למישהי שתחכה לי. לא ידעתי אז, שאישה בשפה הארמית מכונה ״בית״. ולא הבנתי את מורכבות היחס בין היוצא לנשאר כשאני אישה בעצמי.

הייתי כבר נערה, לא פחדתי מגנבים, איתם חשבתי שהייתי מסתדרת, אבל לבד בחדרים בלי אמא לא מצאתי מנוח. לא הצלחתי לקרוא, לצייר, לראות את המפקח קולומבו מפענח תעלומת רצח בטלוויזיה, הרגשתי שהאדמה מתחתי נפערת ואני נופלת ונופלת.

במאמץ להיאחז במשהו חיפשתי ממתקים שהוסתרו במגירות ארון הבגדים של ההורים, טבלת השוקולד ״דפנה״ שאמא שמרה לקפה של אחר הצהרים, סוכריות דבש שנקנו לסבתא, לפעמים בונבוניירה. לבונבוניירות היה נתיב משלהן מאורחים שהביאו אותן למארחים שיקבלו אותן בעתיד. לפתוח את הצלופן שעוטף את קופסת הקרטון המהודרת היה אסור. אבל הכעס הנואש על הנטישה הביא אותי לתחושת ״לעזאזל עם כולם״. בלב דופק מפחד והתרגשות קילפתי את העטיפה ועליה הציור של תפוז כתום או כד חלב על רקע תכלת ולעסתי פיסות שוקולד קטנות שטעמן נדחק מפני האשמה. כשגם טור המריר הפך לקליפות ריקות לא ידעתי מה אגיד כשיחזרו. רק שיחזרו. חסרת אונים והמומת סוכר עמדתי במרפסת מביטה במכוניות הנוסעות בכביש, מנסה לזהות את הפורד אסקורט הלבנה שלנו. אבודה.

במשפחה קראו לי ״נטשה״. האחים הגדולים התלוננו כשהיו צריכים להישאר איתי, ההורים רטנו שאני עושה להם בכוונה. אמרו שאולי זאת טראומה ממלחמת יום כיפור. כעסתי שהם לא מבינים. גם אני לא הבנתי. אני זוכרת שהייתי מתפללת במקלחת שלא יֵצאו בערב.

אמא שלי, הנהדרת, החזקה. מתחת לחזותה הבוטחת, של הג'ינג'ית על האופניים, היתה עבורי גם מקור לצער. כמו עבודה של הצייר אֵשֶר הסתבכנו זו לתוך זו.

צער לא התאים, הרי אצלנו הכול בסדר. הבית מואר ושמח. יש שריקה מוכרת של ההמנון הבולגרי ״שומי מאריצה״ שנשמעת מלמטה ומבשרת על בואו של אבא או חבר, יש שפה משפחתית עשירה שמערבבת פתגמים בלדינו, גרמנית, שירים מ״ההגנה״, בדיחות קצת גסות. אבא במבטא בולגרי חזק, ורוח ״בית״רית״ של לאומיות והדר, עושֶה לו עם השנים שם בשדה איסום התבואה והגנת הצומח גם בלי ״פנקס אדום״ מפרנס בכבוד גם אם בצניעות. נוסע לפרקי זמן ארוכים להציל את היבול בקונגו או בברזיל, ונצואלה, פרו, שמות שאנחנו בודקים באטלס. ואמא, השמש של הבית, במבטא גרמני חזק, תמיד שם, סיר מבעבע על הכיריים, הרצפות מכובדות, תענוג ללכת עליהן ברגליים יחפות. בניגוד לאבא שמקפיד, היא מאמינה שאי־אפשר לפנק ילדים יותר מדי. מטפחת עד לדקויות של תשומת לב. מאכל אהוב, נעלי ״אדידס רום״ כמו של כולם למרות שזה יקר, ספר על משהו שהזכרנו בשיחה, בובה קטנה סמלית. גם כשאחי נאבקו זה בזה כדרך הנערים. כשהביאו צלופח מהירקון לאמבטיה, והרטיבו את כל הפרוזדור, כשכלי יפה נשבר, כשאחי האחד סנוור את המורה במראה מחוץ לכיתה, כשמנהלת בית הספר התלוננה שהוא פרוע ו״לא יעבור את הסקר״. כשהאחר לא עבר שוב את הטסט, כשציוני היו טעונים שיפור, כשעלינו במשקל, כשפרחנו בפצעי בגרות. בעיניה היינו תמיד ״עצומים״. כאילו ראתה את העתיד, וידעה שהאנשים שנגדל להיות יהיו לרוחה. כשאבא רצה להראות את נחת זרועו אחרי אספת הורים בה נאמרו דברים קשים על בנו, היא שלחה את הנער לקולנוע עד יעבור זעם. לכאורה זה היה הנושא היחידי עליו רבו ההורים. אמא היתה אומרת, ״אבא שלכם הוא משהו״ ואבא היה שר לה, ״מרק כזה עוד לא היה״. הוא היה מלך כמו שרק גבר ספרדי יודע להיות, ישוב על ברכי אשתו.

עם השנים הרגישות שלי החמירה. לא יכולתי לשמוע שיר שיש בו ״אמא״ או מתאר פרידה. כל נסיעה או שינה מחוץ לבית היו עבורי אתגר. מחצית מכוחי היה נתון לדאגה, ובמחצית הנותרת צמחתי כמיטב יכולתי בין בית הספר למשפחה, לחברות, לספרים, לצופים, לריקוד, הייתי דומה ל'דחוף־משוך״ החיה הדמיונית מן הספר ״דוקטור דוליטל' שיש לה פנים בשני קצותיה והיא מתקדמת הנה והנה. ובעצם תקועה במקום.

״להתראות, תהיו בבית״ הפך חלק מהלקסיקון המשפחתי. בתחילה היו אומרים בצחוק, אחר כך החלו לומר כשיוצאים מהבית, ולבסוף התחילו חותמים בקיצור לת״ב על מכתבים. להתראות, תהיי בבית.

פעם רצתי בחזרה הביתה מהכיתה מרוב דאגה. עולם המבוגרים שמחוץ לבית הספר היה מסתורי. חייה כשהיא לעצמה לא ידועים לי.

כשהתגייסתי אמי חלתה בסרטן. ביקשתי לשרת קרוב לבית אבל קצין החינוך הפיקודי אמר שאני מנצלת את מחלתה לטובתי ושלח אותי לבסיס סגור בגדוד שריון בין ירושלים ליריחו. בחורף הקשה הייתי לוקחת טרמפ מהגדוד לחטיבה כדי להתקשר אליה מהטלפון הציבורי, הייתי בוכה והיא היתה מנחמת אותי. המחלה החמירה. ולא היינו שם בשבילה.

היא רצתה מאוד לחיות ואני לא ידעתי איך אחיה בלעדיה.

בשנה השנייה של השירות הצבאי שלי ההורים נסעו לשנת שבתון בג'ורג'יה. כשהשתחררתי הצטרפתי אליהם. בחצי השנה בלעדיהם הרגשתי שהתחזקתי מאוד. שאני עומדת על רגלי. אבל כשבאו לאסוף אותי, כבר בנסיעה משדה התעופה, דרך המראה שברכב ראיתי כמה היא רפה. וכוחי עזב אותי באחת.

היא נפטרה שנה אחר כך.

על מצבתה כתבנו בראשי תיבות — לת״ב.

אבי לא מצא מנוח בלעדיה.

דיברנו מדי יום. ובזקנתו חזרתי לגור בקרבתו עם משפחתי. לפני מותו שיתף אותי בחזיונות שהופיעו, בשל הזִקנה או בשל הקרבה לעולם הבא. הוא אחז בידי ושאל אותי: ״גם את רואה?״ ואמרתי, ״לא, אבא, רק אתה רואה את זה. אבל זה יפה בעיני.״

כשהמגבלות הגופניות לא אפשרו לו לטפס את ארבע הקומות, שכרנו דירה בקומת קרקע. בית ההורים הושכר, ולקראת המעבר סידר אבא תמונות לפי נושאים וטמן אותן במדפי הארון שעמד לאורכו של ״החדר הגדול״. גם מסמכים וניירות שבחר לשמור חילק למעטפות חומות גדולות ובכתב ידו היפה נתן להן שמות. בין המעטפות האלה מצאתי גם קלסר קרטון שעליו כתוב בכתב ידה של אמי: 1955 — מנהטן קנזס, ובו עשרות דפים מודפסים במכונת הכתיבה שלה ואיגרות אוויר וניירות דואר אוויר כתובים בכתב ידו. חליפת מכתבים של שישה חודשים, שבהם אבי, אז אגרונום צעיר, נשלח להשתלמות באיסום תבואה במנהטן שבקנזס ארצות הברית, ואמי נשארה עם שני אחי הפעוטים כאן, בבית שבו אני כותבת עכשיו.

לקח לי זמן לאזור אומץ לקרוא. פחדתי מהצער שיציף אותי. לבסוף הצצתי. כבר למראה התאריך, למקרא מילות הפתיחה, התחלתי לבכות. ברחתי מן המכתבים וחזרתי אליהם רצוא ושוב, במשך יותר מעשור.

קראתי וקראתי שוב, לפעמים, מרוב געגוע, כתבתי אליהם, בעיקר אליה, מכתבי תשובה.

הקריאה במכתביהם יצרה עבורי מקום מפגש, כמו המערות התלמודיות — מערות קבורה נסתרות המזמנות מפגש עם המת־החי שבתוכן. הכניסה למערה בסיפור התלמודי היא עצמה מבחן. בפתחה ניצב נחש שזנבו בפיו או שומר מאיים. רק מי שיפתור את חידתו יורשה להיכנס. בפתח המערה שלי עמדה הילדה החרדה שהייתי. כדי להיכנס הייתי מוכרחה לעמוד מולה. להכיר בה. שני עשורים עברו כשאני בפתח. לבסוף נכנסתי ופגשתי בהם, שני אנשים צעירים ממני היום בשנים רבות: מרגוט, כבת שלושים, אדומת שיער, בהירה ומנומשת, תולעת ספרים וחובבת אמנות, מזכירה מקצועית ואם לשני פעוטות. דוברת גרמנית, אנגלית ועברית; ומשה, כבן שלושים ושתיים, שערו השחור מסורק לאחור, שחום, זהיר ושקדן, תלמיד מחקר, אנטומולוג: חוקר חרקים, מתמחה באיסום תבואה ובייחוד בכנימה מסוג ״ברוכידאה״ המסכנת את היבולים. דובר בולגרית, ספרדית, רוסית, צרפתית של גימנסיה, ועברית של עולה.

איש צעיר, אישה צעירה, מדינה בת שבע והמשפחה שהתקיימה לפני בואי.

כאילו ראיתי את העולם לפני שהיה בו אדם. ימים ראשונים.

לא על זה חשבתי כשנרשמתי לחוג לתלמוד, אבל להפתעתי, המיומנות שרכשתי בשנות הלימוד בקריאת טקסט ראשוני סייעה לי בבואי אל המכתבים. המפגש עם המקורות התנאיים והתלמודיים, שלפעמים כתובים בשפה לא מוכרת, או אפילו במילים מוכרות שמשמעותן אחרת, שמתארים חיים שלמים ברמזים, מלמד קשב.

למדתי לא להניח הנחות מוקדמות. לפעמים פניתי לחברים של ההורים שיכלו להעיד ולמדתי מהם. השתדלתי לקרוא את מה שנכתב בקיץ — בקיץ, ומה שנכתב בסתיו — בסתיו. נדדתי אחר אמי בין חדרי הבית שבו עודני חיה עד היום וחשבתי, הנה זה האור מחדר השינה שלה כשהיא קמה, והנה הנדנדות שבהן הילדים התנדנדו ולצדן המגלשה שעליה אילן נלחם בילד שהציק לו. זה ריח הקיץ שעלה באפה, וכך נראה לה הגשם הראשון. פעם לא היתה כאן מדרכה, והעץ שעכשיו ממלא את החלון הגיע רק לקומה השנייה.

אחרי כל מכתב כתבתי מכתב תגובה, מחשבות, רגשות. ולבסוף כתבתי מעין מדרש. על זוג שאיננו בדיוק הורי, על מרגוט ומשה. פיתחתי גם תמונות שמעולם לא היו ועלילות שפעם שמעתי או שנדמה היה לי ששמעתי הד שלהן. הוספתי אירועים שהייתי סקרנית איך יפעלו בהם, דמיינתי, השלמתי, ולפעמים עקבתי אחרי הדמויות שפעלו בתוך ראשי.

באחד מסיפורי המערות התלמודיות מגיע רבי בנאה למערת המכפלה ומבקש משומר הפתח, אליעזר עבד אברהם, להיכנס: ״אמור לו שבנאה כאן,״ הוא מבקש.

אליעזר נכנס למערה, ובצאתו הוא אומר לו: ״אברהם אמר שאתה יכול להיכנס.״

רבי בנאה נכנס ומוצא את אברהם שוכב ב״כנפה של שרה והיא מעיינת לו בראשו.״

״אתה יכול לראות אותנו כאן,״ אומר אברהם אבינו. ״יצר בעולם הזה — כבר אין.״

כמו רבי בנאה, זכיתי להציץ לאינטימיות הזוגית של הורי, ולהבין מאין באתי.

עיינתי בראשיהם כשאני יודעת את עתידם: במהלך השנים יהיה כסף לחיות. הילדים יגדלו, תיוולד אפילו ה״רותי״ שמוזכרת במכתבים. והם יישארו יחד. באותה הדירה. המדינה תתקיים, ״הקטנים״ יהפכו לאנשים בעלי משפחות ולרופאים בעלי שם. מרגוט תחלה ותמות בת חמישים ושמונה, ממחלה שאולי נגרמה לגוף גם מכאבי הנפש. משה יחיה עוד עשרים שנה אחריה בגעגועים אליה.

גיבור תלמודי שנכנס למערה יוצא ממנה אחר משהיה כשנכנס. לעתים, בזכות ״צער המערה״, הוא זוכה בכוח חדש. חוני המעגל ישן במערה שבעים שנה, וכשהוא יוצא ממנה ובא לבית המקדש העֲזָרָה מאירה; שמעון בר יוחאי, אחרי שתים־עשרה שנה במערה, יוצא כשכל גופו כאוב אבל שמועותיו מחודדות מאי־פעם. עכשיו ששהיתי במערת ההורים, אולי יתקיים הדבר גם בי. אולי ארגיש שאני עומדת ברגלי על האדמה. שאני בבית.

בלשון המכתבים של מרגוט ומשה ניכר שהם עולים חדשים, ולעתים יש בה ביטויים בלעז ושגיאות כתיב שהשארנו כלשונן כדי לשמור על צביונם הייחודי. הטקסטים שבתוך סוגריים מרובעים בגוף המכתבים הם הבהרות המחברת.

— 

יום ה' י״ז תמוז תשט״ו, 7 ביולי 1955

משה קלדרון, מהמחלקה להגנת הצומח במשרד החקלאות, יצא ביום ד' לארה״ב, לששה חדשי השתלמות באחסנת תבואות ומזון, מטעם מינהל הסיוע האמריקני בישראל.

*

השכם בבוקר מרגוט התעוררה. משה נחר בנחת אבל כשהתקרבה אליו חיבק אותה, ידו השזופה על כתפה המנומשת. היא הושיטה יד למשקפיים, הרכיבה אותם והציצה במחוגי השעון שליד המיטה, המחוג הקטן רק ב״חצי שש״, אבל להמשיך לשכב כאן מתבוססת בפחדים אין טעם. היא נישקה את הכתף המוכרת, נושמת את הריח האהוב, וקמה.

המזוודה הארוזה עמדה כמלאך מבשר ליד דלת חדר השינה. מרגוט היא שארזה אותה ולמרות זאת התנשאה המזוודה מולה בזרות כאומרת, ״אני אגיע למקומות שאת לעולם לא תגיעי.״

להבת הגז הכחולה נתרצתה רק לאחר כמה חללי גפרורים שנשברו או נכבו לפני שהצליחה להדליק את המבער כשהיא מחזיקה בשמאל את מתג הגז הקצת תקוע ומנסה להדליק בימין. בעניין הזה של תחזוקת הבית, הנסיעה של משה לא מעלה ולא מורידה, כי לצד שתי הידיים השמאליות שלה, את ידי משה צריך להחזיק כמו את ידי משה רבנו גם כשהוא דופק מסמר לתמונה. העמידה את הקומקום. טקס הכנת הקפה — פתיחת קופסת הפח, ריחו הטוב, הלוקסוס שב״קפה בן־רגע״ והשמנת תחת פקק בקבוק החלב החדש מהמקרר החשמלי — הרגיע אותה. חלפה בה מחשבה: כדאי לגהץ את החולצה המכופתרת. עם כוס הקפה, מאזנת את עצמה בזהירות, לקחה את קרש הגיהוץ ממרפסת המזווה שליד המטבח ופתחה אותו ליד השטקר במטבח. בשקט נכנסה אל חדר השינה וקטפה את החולצה מן הקולב שהיה תלוי על דלת הארון. מקסקט הדייגים היווני הכחול, הרקום בחזיתו, לקחה את המטפחת הכחולה, המשובצת צהוב וירוק ואדום. לא יזיק לגהץ גם אותה. היא גיהצה בכל האהבה והתקווה והעצב שמילאו אותה, עד שהריבוע הקטן העלה אדים ושוליו עלו והתקערו. ואז שמעה קולות מחדר השינה וידעה שמשה התעורר והנסיעה בעצם החלה.

שיכון צבא קבע, על בנייניו האחידים, הבהירים כחיילים בחאקי, נח בחום הבוקר של יולי. עצים צעירים שנשתלו במרחבים הנדיבים שבין בלוק למשנהו מתאמצים להגיע אל מרפסות הקומה הראשונה, שואפים שהשיכון כולו יטבול בצלם יום אחד. בינתיים נותרו הקומות השנייה עד הרביעית חשופות לשמש העולה. הקיץ העלה במרגוט ספקות קשים בקשר לארץ ישראל.

מרגוט, אישה צעירה אדומת תלתלים, יפה בדרכה. קשה להישאר אדישים מולה כשחשים במרץ האדמוני הממלא אותה, ורואים את המבט הנוקב העקשני למרות קוצר הרואי, את השילוב המפתיע בין נחישות המפקדת השנייה של קורס הקצינות הראשון בצה״ל ובין הרוך האינסופי והאהבה העזה עד ביטול עצמי שהיא שופעת כלפי בעלה. פלא בעיניה שהאיש היפה הגבוה, האגרונום המוכשר, בחר בה מכל הבנות בירושלים.

ערב אחד בהר הצופים, כשמשה ניגן באקורדיון וכולם שרו, היא שמעה מישהי אומרת: ״כולן רצו אותו והג'ינג'ית לקחה אותו.״ שש המילים נעשו המנון סודי בינה לבינה. עוזר לקבל הכול. את הפינוק שלו, שגדל כאתרוג אצל אמו, עטוף בשירים בספניולית, בפסטלים ורחת לוקום, שמרגוט צריכה לפענח כמו צפנים כדי להכין לו. שירגיש שגם היא יכולה. שכאן הבית. את מושיקו, השקול, החרוץ, הצנוע, שריחו בין גופיית הכותנה לבנת הפסים ובין הכתף הוא עבורה ריח גן עדן, אותו מושיקו שיכול לפעמים להיות נבוך כילד או מפונק כנסיך.

הם הכירו בירושלים, באחר צהריים של סתיו. ירושלים היתה קרה כמו שהיא יודעת להיות ומרגוט התענגה על מגע הרוח בלחי שהחזיר אותה בגעגוע (שתמיד התביישה בו קצת, כי מי מתגעגע לגרמניה) ליציאה לרחוב מבית ילדותה. כשהיתה משתחררת מאמא פֶּפִּי והמיחושים שלה, מהמשימות שהטילה ומהעין שתמיד היתה פקוחה עליה, אל האוויר הפריך, ריח הערמונים הקלויים בפינת הרחוב, רעש החשמלית. והאפשרות לחלום בהקיץ, ללכת לאט, להתבונן באנשים בקפה גם אם זה לא מנומס. נחה מן הבית הדחוס תלונה רמוזה בין אמא לאבא.

עכשיו, רחוק מאוד ממנהיים, לאחר כל מה שקרה, שמרגוט מקפידה לא לחשוב עליו, ושחוזר בלילות בחלומות, עכשיו בצבא הפכה למפקדת קורס המפקדות כשצעירה, המפקדת הראשונה, עברה לתפקיד אחר ובחרה דווקא בה להחליף אותה. דווקא בה, למרות שבמצעד הראשון של צה״ל התביישה לצעוד בראש הבנות וביקשה ממישהי אחרת להחליף אותה, ועדיין צעירה ידעה שהיא תדע לעשות מהבנות הללו מפקדות. שתדע להוביל במסע, להניח יד מרגיעה כשתוקפים הגעגועים הביתה, לעודד כשמישהי נופלת מכובד האלה בקפא״פ וללמד אותן ש״שום דבר שיוצא מן הגוף לא מגעיל״, וש״הווסת זאת לא מחלה ולא סיבה להיעדר מאימון״. מרגוט נהנתה להפר את כל מגבלות אמה, לישון בכל מיטה, לאכול מה שיש, וכשצריך לעשות צרכים בשדה, ללבוש בלומרז קצרים, להכיר בחורים. אפילו לעשן!

באותו אחר צהריים בשכונת קטמון, במגרש מחוץ לבית האבן הנטוש, שבו שיכנו אותה עם ״הבנות״ שעליהן היתה מופקדת, בצל האיקליפטוסים, ראתה מרגוט מראה ששינה את חייה: תחת העץ, על כיסא, חייל יפה תואר, עורו שחום כלחמנייה אפויה, מרכיב משקפיים עגולים בעלי מסגרת מתכת, המונחים על אף קטן בין עצמות לחיים גבוהות, יושב ורגלו הימנית בתוך פיילה גדולה מפח מלאה מים חמים ומכנסי החאקי מופשלים עד הברך. הימים היו ימי מצור ומים היו מצרך נדיר בירושלים. מעת לעת, כשהיתה מכלית המים מגיעה וממלאה את הדוד הגדול, היה במגורי קורס המפקדות יום חג. אחת־אחת היו כל בנות הקורס מתקלחות וחופפות את שערן, ומן המקלחת נשמעו שירים בקול נלהב של אוזן מלאת קצף סבון או קצת חירשת כמו: ״צאנה צאנה צאנה צאנה הבנות וראנה חיילים במושבה אל נא אל נא אל נא אל נא אל נא תתייראנה מבן חיל איש צבא״. את מי הרחצה היו שומרים לכביסת הבגדים, ומה שנותר משם שימש לשטיפת הרצפות. שארית המים העכורה הופנתה להשקיית גן הירק הקטן ושיחי החובזה שצעירה ניסתה לגדל כדי להעשיר את הדיאטה המוגבלת של לוף צבאי ולחם. היה זה כבר שבוע וחצי מאז באה מכלית המים ולא היה מה לדבר על מקלחת. אפילו ל״ידיים פנים ושיניים״, כפי שהיתה פוקדת על הבנות במסדר הערב, היתה קצבה של בקבוק לכל אחת. אבל לא רק משום כך הילך מראה הגבר, שרגלו טבולה במים הנחשקים שאדי חום עולים מהם, קסם על המפקדת הצעירה.

המשך בספר המלא