חובה עליי
להשיג עשר אלף עד מחר. לקחת מונית לקניון איילון בפקקי אחר הצהריים של חמישי גשום לפני הסופ"ש של חנוכה. לאסוף סלולרי חדש מדלפק הוט מובייל ב־36 תשלומים בהוראת קבע שלא תופסת מקום במסגרת. אני שם את השקית בתיק ויוצא לחניון לפגוש את השליח. הוא בהונדה סיוויק ירוקה. הוא נותן לי חמש אלף מזומן שטרות יפים. חדשים וישרים הם מרגישים טוב בכיס שלי. המפעיל שלי מסמס לי להמשיך לחנות של פרטנר לעוד עסקה בשביל ארבע אלף. בעוד שעה וחצי כשאסובב את המפתח בדלת הדמעות יפרצו ממני עוד בטרם אספיק להיכנס לבית החשוך, שבו איש לא מחכה לי, ומזל שכך.
הקול שאני משמיע כשאני מרגיש
סביבות חצות
השכנים לקחו אותי הצידה
והודיעו לי שהקול שאני
משמיע כשאני
מרגיש ממש בודד אינו
יכול להיחשב אנושי.
אני מופיע בחלון הגדול בסלון כמו מתוך ערפל.
העוברים והשבים נועצים בי מבטים.
יחסינו מתוחים.
השעות הקשות הן שמונה, תשע בערב.
בערך בעשר ניכרת הקלה
והחל מסביבות חצות אני קל כנוצה.
תמיד אומרים לילדים "תראו, נוצה".
ילדים אוספים נוצות.
קצה מחודד של נוצה מסוגל להוציא עין.
נדמה לכם שאני מדבר עם עצמי.
לא. מוחי קן נמלים.
אני ריבוא נמלים.
אנחנו משוחחות בינינו.
היחסים בינינו מתוחים.
משמעת היא חיונית.
אם לא אקפיד לדבר עם הזולת
אתקשה להופיע כאדם. אני
מבקש מהקופאית חשבונית.
דיקינסון צדקה. תקווה היא
דבר עם נוצות. ללא נוצותיה
נראית התקווה כתרנגולת קפואה.
מאז 1980 כל הקלישאות חלות.
זמן בוזבז לריק.
התורה לא אוסרת
בזבוז זמן לריק.
זרע שייך לאלוהים.
זמן הוא מחלה של אדם.
נכתב בידי אדם ער באמצע הלילה
מביט לרחוב מרגיש עצמי חשוב אני נזקק
לכלל המרחב הריק והדומם שנפרש בפניי
בשביל הנפש השמנה והמתפזרת שלי היא
צריכה מקום
לפרוק איברים כשהשטח בטוח
אחרי שהתכווצה ונדחסה כל היום
נוסעת סמויה במזוודה קטנה
והרוח רוקדת סביבה ברחש עלים
מחפשת לצוד מפרש
ובהזיות וויד היא מחבקת אותי ובוכה
אבא היא קוראת לי
ואני נרפא לרגע
ואז נבהל, כרגיל, מהשעה.
מזמן הגיע הזמן שכל ילד קטן ילך לישון