כה מעט, כלום כמעט
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כה מעט, כלום כמעט

כה מעט, כלום כמעט

5 כוכבים (4 דירוגים)

עוד על הספר

רוגל אלפר

רוֹגל אַלְפֶר (נולד ב־9 ביוני 1967) הוא פובליציסט, מבקר טלוויזיה, סופר ומוזיקאי ישראלי. כיום משמש מבקר הטלוויזיה של עיתון "הארץ". בעבר היה עורך ומבקר טלוויזיה ב"העיר", עורך "מוסף הארץ" ובעל טור ב"מעריב".

את הקריירה העיתונאית החל כעורך חדשות חוץ בדסק הלילה של העיתון "דבר". בשנים 1992–1998 עבד במקומון "העיר" ושימש בו בין השאר עורך מדור התרבות ומבקר טלוויזיה. בשנת 1999 החל לעבוד כמבקר הטלוויזיה של "הארץ". משנת 2004 עד 2006 ערך את "מוסף הארץ". במרץ 2006 החיל לכתו ב'מריב'. בינואר 2009 עזב את "מעריב". בין 2012 ל־2013 כתב טור אישי באתר "mako". מאז 2014 כותב טור במגזין "ליברל", ובינואר 2015 חזר לכתוב ב"הארץ", כמבקר הטלוויזיה הראשי וכפובליציסט.

אלפר עוסק גם בכתיבת קומיקס, וכתב ל"אקטוס טרגיקוס", לקומיקס של משה זר־אביב ב"סטיות של פינגווינים", ואת הקומיקס "המורה חוה". כמו כן כתב תסריטים לפרקים בסדרת הטלוויזיה "פרשת השבוע" ולתוכנית הבידור האקטואלית "הספסל האחורי" של "רשת". ב־2008 קיבל מענק מהקרן הישראלית לקולנוע לפיתוח תסריט.

הוא חיבר ארבעה רומנים: "ספיבק" (2005), "אוי מתוקים שלנו" (2008), "ג'וז בלוז" (2011) ו"כבוד המשפחה" (2015).

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/56nk5tex

תקציר

זה לא ספר שירה. יש בו גבר ער בלילות. עיר זרה נבנית והולכת סביבו. הוא מעשן. הוא מגדל ילדים. הוא לא שוכח את הילד שהוא עצמו היה. חייב להבין את שיעורי הבית בחשבון. חייב להצטרף לצופים. הוא מספר קצת על עצמו במילים שלו. אולי משפט אחד טוב, צלול ובהיר יפסיק את זה.

רוגל אלפר (1967) כותב בעיתון "הארץ". הוא פרסם ארבעה רומאנים וגם ניגן ושר בלהקת רוק והגיש תוכנית תרבות בטלוויזיה. הספר הזה הוא דיוקן עצמי חסר רחמים בעולם חסר רחמים.

פרק ראשון

חובה עליי

להשיג עשר אלף עד מחר. לקחת מונית לקניון איילון בפקקי אחר הצהריים של חמישי גשום לפני הסופ"ש של חנוכה. לאסוף סלולרי חדש מדלפק הוט מובייל ב־36 תשלומים בהוראת קבע שלא תופסת מקום במסגרת. אני שם את השקית בתיק ויוצא לחניון לפגוש את השליח. הוא בהונדה סיוויק ירוקה. הוא נותן לי חמש אלף מזומן שטרות יפים. חדשים וישרים הם מרגישים טוב בכיס שלי. המפעיל שלי מסמס לי להמשיך לחנות של פרטנר לעוד עסקה בשביל ארבע אלף. בעוד שעה וחצי כשאסובב את המפתח בדלת הדמעות יפרצו ממני עוד בטרם אספיק להיכנס לבית החשוך, שבו איש לא מחכה לי, ומזל שכך.

הקול שאני משמיע כשאני מרגיש

סביבות חצות

השכנים לקחו אותי הצידה

והודיעו לי שהקול שאני

משמיע כשאני

מרגיש ממש בודד אינו

יכול להיחשב אנושי.

אני מופיע בחלון הגדול בסלון כמו מתוך ערפל.

העוברים והשבים נועצים בי מבטים.

יחסינו מתוחים.

השעות הקשות הן שמונה, תשע בערב.

בערך בעשר ניכרת הקלה

והחל מסביבות חצות אני קל כנוצה.

תמיד אומרים לילדים "תראו, נוצה".

ילדים אוספים נוצות.

קצה מחודד של נוצה מסוגל להוציא עין.

נדמה לכם שאני מדבר עם עצמי.

לא. מוחי קן נמלים.

אני ריבוא נמלים.

אנחנו משוחחות בינינו.

היחסים בינינו מתוחים.

משמעת היא חיונית.

אם לא אקפיד לדבר עם הזולת

אתקשה להופיע כאדם. אני

מבקש מהקופאית חשבונית.

דיקינסון צדקה. תקווה היא

דבר עם נוצות. ללא נוצותיה

נראית התקווה כתרנגולת קפואה.

מאז 1980 כל הקלישאות חלות.

זמן בוזבז לריק.

התורה לא אוסרת

בזבוז זמן לריק.

זרע שייך לאלוהים.

זמן הוא מחלה של אדם.

נכתב בידי אדם ער באמצע הלילה

מביט לרחוב מרגיש עצמי חשוב אני נזקק

לכלל המרחב הריק והדומם שנפרש בפניי

בשביל הנפש השמנה והמתפזרת שלי היא

צריכה                            מקום

לפרוק איברים כשהשטח בטוח

אחרי שהתכווצה ונדחסה כל היום

נוסעת סמויה במזוודה קטנה

והרוח רוקדת סביבה ברחש עלים

מחפשת           לצוד              מפרש

ובהזיות וויד היא מחבקת אותי ובוכה

אבא                       היא קוראת לי

ואני נרפא לרגע

ואז נבהל, כרגיל, מהשעה.

מזמן הגיע הזמן שכל ילד קטן ילך לישון

רוגל אלפר

רוֹגל אַלְפֶר (נולד ב־9 ביוני 1967) הוא פובליציסט, מבקר טלוויזיה, סופר ומוזיקאי ישראלי. כיום משמש מבקר הטלוויזיה של עיתון "הארץ". בעבר היה עורך ומבקר טלוויזיה ב"העיר", עורך "מוסף הארץ" ובעל טור ב"מעריב".

את הקריירה העיתונאית החל כעורך חדשות חוץ בדסק הלילה של העיתון "דבר". בשנים 1992–1998 עבד במקומון "העיר" ושימש בו בין השאר עורך מדור התרבות ומבקר טלוויזיה. בשנת 1999 החל לעבוד כמבקר הטלוויזיה של "הארץ". משנת 2004 עד 2006 ערך את "מוסף הארץ". במרץ 2006 החיל לכתו ב'מריב'. בינואר 2009 עזב את "מעריב". בין 2012 ל־2013 כתב טור אישי באתר "mako". מאז 2014 כותב טור במגזין "ליברל", ובינואר 2015 חזר לכתוב ב"הארץ", כמבקר הטלוויזיה הראשי וכפובליציסט.

אלפר עוסק גם בכתיבת קומיקס, וכתב ל"אקטוס טרגיקוס", לקומיקס של משה זר־אביב ב"סטיות של פינגווינים", ואת הקומיקס "המורה חוה". כמו כן כתב תסריטים לפרקים בסדרת הטלוויזיה "פרשת השבוע" ולתוכנית הבידור האקטואלית "הספסל האחורי" של "רשת". ב־2008 קיבל מענק מהקרן הישראלית לקולנוע לפיתוח תסריט.

הוא חיבר ארבעה רומנים: "ספיבק" (2005), "אוי מתוקים שלנו" (2008), "ג'וז בלוז" (2011) ו"כבוד המשפחה" (2015).

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/56nk5tex

סקירות וביקורות

נביא בעירו רן בן-נון ביקורת העורך 16/02/2025 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

נביא בעירו רן בן-נון ביקורת העורך 16/02/2025 לקריאת הביקורת המלאה >
כה מעט, כלום כמעט רוגל אלפר

חובה עליי

להשיג עשר אלף עד מחר. לקחת מונית לקניון איילון בפקקי אחר הצהריים של חמישי גשום לפני הסופ"ש של חנוכה. לאסוף סלולרי חדש מדלפק הוט מובייל ב־36 תשלומים בהוראת קבע שלא תופסת מקום במסגרת. אני שם את השקית בתיק ויוצא לחניון לפגוש את השליח. הוא בהונדה סיוויק ירוקה. הוא נותן לי חמש אלף מזומן שטרות יפים. חדשים וישרים הם מרגישים טוב בכיס שלי. המפעיל שלי מסמס לי להמשיך לחנות של פרטנר לעוד עסקה בשביל ארבע אלף. בעוד שעה וחצי כשאסובב את המפתח בדלת הדמעות יפרצו ממני עוד בטרם אספיק להיכנס לבית החשוך, שבו איש לא מחכה לי, ומזל שכך.

הקול שאני משמיע כשאני מרגיש

סביבות חצות

השכנים לקחו אותי הצידה

והודיעו לי שהקול שאני

משמיע כשאני

מרגיש ממש בודד אינו

יכול להיחשב אנושי.

אני מופיע בחלון הגדול בסלון כמו מתוך ערפל.

העוברים והשבים נועצים בי מבטים.

יחסינו מתוחים.

השעות הקשות הן שמונה, תשע בערב.

בערך בעשר ניכרת הקלה

והחל מסביבות חצות אני קל כנוצה.

תמיד אומרים לילדים "תראו, נוצה".

ילדים אוספים נוצות.

קצה מחודד של נוצה מסוגל להוציא עין.

נדמה לכם שאני מדבר עם עצמי.

לא. מוחי קן נמלים.

אני ריבוא נמלים.

אנחנו משוחחות בינינו.

היחסים בינינו מתוחים.

משמעת היא חיונית.

אם לא אקפיד לדבר עם הזולת

אתקשה להופיע כאדם. אני

מבקש מהקופאית חשבונית.

דיקינסון צדקה. תקווה היא

דבר עם נוצות. ללא נוצותיה

נראית התקווה כתרנגולת קפואה.

מאז 1980 כל הקלישאות חלות.

זמן בוזבז לריק.

התורה לא אוסרת

בזבוז זמן לריק.

זרע שייך לאלוהים.

זמן הוא מחלה של אדם.

נכתב בידי אדם ער באמצע הלילה

מביט לרחוב מרגיש עצמי חשוב אני נזקק

לכלל המרחב הריק והדומם שנפרש בפניי

בשביל הנפש השמנה והמתפזרת שלי היא

צריכה                            מקום

לפרוק איברים כשהשטח בטוח

אחרי שהתכווצה ונדחסה כל היום

נוסעת סמויה במזוודה קטנה

והרוח רוקדת סביבה ברחש עלים

מחפשת           לצוד              מפרש

ובהזיות וויד היא מחבקת אותי ובוכה

אבא                       היא קוראת לי

ואני נרפא לרגע

ואז נבהל, כרגיל, מהשעה.

מזמן הגיע הזמן שכל ילד קטן ילך לישון