להציל את יובל

חלק ראשון
מפגש במינכן

כשהייתי צעירה ועולה בימים, ראיתי את הסרט "אפוקליפסה עכשיו" באולם הקולנוע במחנה צריפין. ירון דולב שלח אותי לשם לקורס אב"כ, כשכל המפקדה הייתה בשבוע נופש, אבל לא היה איכפת לי כי ידעתי שיובל נמצא בצריפין בקורס קציני תחזוקה.

צריפין נראתה אז כמו עיר ענקית. היו בה המון בסיסים שהיו ממלכות קטנות בפני עצמן, ולמצוא שם, מבין אלפי החיילים, דווקא את יובל, היה כמו למצוא במגרש מכוניות משומשות את הסובארו מודל 1980 שבמושב האחורי שלה התמזמזת עם החתיך של השכבה. ובכל זאת עשיתי את זה — איתרתי את יובל, את הסובארו מעולם לא חיפשתי — ומהרגע שזה קרה, נפגשנו בכל ערב בבית הקולנוע שהבריטים בנו שם.

לבתי הספר של צה"ל היו אז מספרים. יובל היה בבה"ד 6, ולא שזה משנה משהו כרגע — או שינה משהו אי פעם — אבל אני זוכרת כל מספר שקשור אליו. דברים מוזרים, באמת! את המספר האישי שלו בצה"ל ואת מספר הטלפון שלו בבית וגם במפקדה. את יום ההולדת שלו, התאריך העברי והלועזי, וכמה נקודות הוא קלע בגמר אליפות התיכונים בכדורסל, במחצית הראשונה ובמחצית השנייה, וכמה ריבאונדים הוא לקח. אסיסטים — תודה לאל — לא ספרו באותם ימים. המוח האנושי הוא ממש מזבלה של פרטים. אני יודעת את זה, כי אני סוג של גאונה וזכיתי בפרס נובל.

אבל באותם ימים עוד לא הייתי כלום. הייתי פקידה של ירון דולב, הסרן הכי יהיר בצה"ל, והוא העניש אותי ושלח אותי לצריפין כשכל המפקדה צ'ופרה בשבוע נופש באילת. שנאתי את אילת, ושנאתי את המפקדה, ושנאתי את ירון דולב, אז הייתי משוכנעת שעשיתי עסקה טובה גם בלי קשר לכך שמאוד אהבתי את יובל.

איזה מין שם זה ירון דולב? כמו שם של גיבור בסרט ישראלי רגיש משנות השמונים על הלוחם הקיבוצניק שמתאהב בפלסטינית, וצריך לפוצץ את הבית של סבא שלה ונקרע מהדילמה. או כמו האשכנזי הזה שכולם עובדים עליו בסרטי בורקס. מצד שני גם יובל שלו זה משהו די סינתטי.

טוב, לא הייתי איתו בגלל השם שלו.

הייתי איתו, כי הוא זרק זין על כל העולם. וגם לא היה איכפת לו מכלום. והוא גם היה חתיך על.

אגב שמות, אני עמליה. ואם יש דבר אחד שאני לא יודעת, זה מה אמא שלי חשבה כשנתנה לי את השם הזה — לא נקראתי על אף סבתא או דודה או חיילת שנהרגה במלחמה מיותרת — ועכשיו קצת מאוחר לשאול אותה, כי היא דמנטית. אני בת 70 והיא בת 93, ומה שלא שאלתי אותה עד עכשיו, כבר לא אדע ממנה.

הקורס המטופש שנשלחתי אליו נמשך שבוע. ישנו באוהלים ואף אחד לא השגיח עלינו אחרי חמש בערב, כך שכל מי שגרה בטווח סביר מצריפין — ולא כמוני בקיבוץ פיזדלוכת בנגב המערבי — הבריזה הביתה. אני נשארתי די לבד ולא היה לי מה לעשות עד הבוקר, אז מצאתי את יובל ובכל ערב ראינו סרט אחר.

אני זוכרת רק שני סרטים. אחד לגמרי אידיוטי עם ג'ין ויילדר, שגילם רבי במערב הפרוע, והריסון פורד (זה בערך כל מה שאני זוכרת מהסרט) ואת "אפוקליפסה עכשיו".

בית הקולנוע היה די גדול, והזכיר לי יותר מכל את קולנוע אורן בבאר שבע שהייתי הולכת אליו כשהייתי ילדה, עם הכיסאות מעץ, ואנשים שעישנו ופיצחו גרעינים ושרקו ודיברו בקולי קולות. זה בטח נשמע כאילו הלכנו לראות משחק כדורגל, אבל ככה ראו פה סרטים באותם ימים. נדמה לי שההקרנה הייתה בחינם, אבל יכול להיות שכרטיס עלה כמה שקלים.

אין בתי קולנוע כאלה יותר. היום הצפייה היא יותר אינטימית, יותר סטרילית. יושבים בכיסא מרופד, שעוטף אותך כמו רחם, אף אחד לא מדבר או מעשן או מפצח גרעינים — אם כי רובם אוכלים פופקורן במחיר מופקע — ולרוב יש מספר חד ספרתי של צופים. בצריפין האולם תמיד היה מלא בחיילים, ולא משנה איזה סרט מחורבן הקרינו, וגם זה בדיליי של שלוש או ארבע שנים אחרי העולם. כשהייתי שם ב־1982 הקרינו סרטים מ־79' ואפילו מ־78'. הסרטים היו כל־כך גרועים שלא פלא שאני זוכרת רק שניים מהם.

את "אפוקליפסה עכשיו" ראינו ביום האחרון של הקורס שלי, וידעתי שלא אראה את יובל לפחות כמה שבועות עד שהקורס שלו ייגמר.

כשנכנסתי לקולנוע, עשר דקות לפני תחילת הסרט, האורות עדיין דלקו והאולם היה חצי מלא. יובל ישב באחת השורות האמצעיות, וצחק בקולי קולות עם קצין שישב לידו. הם הביטו אליי וחייכו. התקדמתי לעבר השורה שלהם והתיישבתי לצד יובל. כמה דקות אחרי שהסרט התחיל, הקצין הלך.

"את יודעת מה הוא אמר לי שצחקנו כל־כך?" שאל יובל.

"אין לי מושג." משהו בי כעס כשראיתי את הקצין, כי רציתי להיות לבד עם יובל וחשבתי שגם הוא. כשהקצין הלך, הרגשתי הקלה. הבנתי שיובל לא ביקש ממנו להצטרף, כדי לא להיתקע איתי.

"הוא אמר, 'אתה רואה את החיילת הבלונדינית הזאת? איתה הייתי מתחיל'."

חייכתי. השיער שלי לא היה בלונדיני בערך מכיתה א', אלא חום בהיר. המדים היו עליי כמו שק, ולא החלפתי אותם כמה ימים בגלל הקורס. לא הייתה עליי טיפה איפור, והרגשתי מוזנחת. לא האמנתי שמישהו יסתכל עליי ועוד יחשוב להתחיל איתי.

הבטתי בפנים של יובל, באור הקלוש של הסרט. הוא היה, כתמיד, נקי, מסודר ומוקפד, קורס קצינים או לא קורס קצינים. אולי עבד קצת יותר על התסרוקת לפני שיצא לקולנוע. היה אפשר לחתוך את האצבע על הקפל במכנסיים. מי מגהץ מכנסיים בהשלמת קצונה בבה"ד 6? כנראה רק יובל שלו.

"היי," אמר. "איזה מזל יש לי שהחתיכה הבלונדינית התיישבה דווקא לידי!"

רציתי לנשק אותו, אבל לא העזתי. שלחתי בהיסוס את ידי ואחזתי בידו.

"נכון שתתקשר אליי אחרי שתסיים את ההשלמה? עוד שישה שבועות, כשתקבל את ההצבה? אתה יכול להתקשר לחמ"ל, אני שם כמעט כל לילה."

"מה את חושבת, שאנתק איתך קשר? את חברה שלי, לא?"

"אני החברה שלך," דייקתי.

"די, תני לראות את הסרט."

הסרט היה ארוך כאורך הגלות, ואותי הוא די שיעמם. זה היה מסע לאורך איזה נהר בווייטנאם שלא מתחיל ולא נגמר, וכולם הורגים את כולם וכולם מתים בסוף. אני סבלתי מהרגע הראשון בקורס מש"קיות אב"כ שנשלחתי אליו בניגוד לרצוני, ועוד לפני שהכריחו אותנו לעשות מסע של שני קילומטר עם מסיכות אב"כ ואלונקות, אז וייטנאם? שיתבשלו בעצמם עם הבעיות שלהם. איזה קשקוש, אלוהים! אבל הייתי בקולנוע, והייתי בת עשרים, ולידי ישב יובל שלו, והחזקתי לו את היד.

מסוקי 'יואי' חתכו את השמיים שעל המסך, והרגו את כל מי שהיה בכפר הווייטנאמי לצלילי מוזיקה של ואגנר. זקנים, ילדים, נשים וטף התרסקו לחתיכות קטנות. באולם בצריפין התפוצץ כל הקהל בסערה של מחיאות כפים ושריקות. יובל הכניס שתי אצבעות לפיו ושרק בקול רם.

"תגיד, השתגעת?" שאלתי. "זה בכלל לא מה שהסצנה הזאת מנסה להגיד."

"די, שמאלנית," אמר. "כל הכבוד לצה"ל."

האולם התמלא בהבזקים אדומים של פיצוצי טכניקולור, ואז יובל הביט בי והתנשקנו ארוכות כשמסביבנו מאה וחמישים חיילים.

זה היה הרגע המאושר בחיי.

אם הייתי מתה ונקברת באותו הרגע, ביחד עם הווייטנאמים על המסך, כשטעם רוקו המתוק של יובל בפי, אני חושבת שהייתי מתה מאושרת. אבל המשכתי לחיות והרגע הזה הפך להיות יותר ויותר רחוק, יותר ויותר משמעותי. כשנפרדנו אחרי הסרט, ואני חזרתי לאוהל שלי והוא לקורס הקצינים שלו, ידעתי שיהיו עוד רגעים כאלה.

אבל לא היו.

כעבור שבוע פרצה מלחמה, יובל עלה ללבנון והנגמ"ש של המפקדה שלו חטף אר.פי.ג'י. במקום רחוק ומעצבן שנקרא עיישייה. לא הייתי בהלוויה שלו, כי קראתי על זה בעיתון רק שבוע אחרי המקרה, ובמקרה. ואחרי כן חלף המון זמן, וחשבתי שזה לא יקרה לי עוד פעם, ולפעמים רציתי כל־כך חזק, שהייתי נותנת הכל כדי לחזור לאותו הרגע.

כשהשתחררתי, כמה חודשים לאחר מכן, נרשמתי ללימודי פיזיקה בטכניון, כי היה לי רעיון מטורף. חשבתי אולי להציל את יובל, וידעתי בערך איך.

(מתוך "עמליה — חיים מתמטיים"

מאת עמליה מנור מונסונגו יהואש, 2031, מהדורת משרד הביטחון)

הגבר הצעיר נכנס אל בית הבירה הקטן מן הרחוב הסואן. הוא הסיר את כובעו ואת מעילו העליון, ספוגי הגשם, ותלה אותם בקפידה על מתלה המעילים. הוא נותר לבוש בחליפה ומכנסיים שנראו כשאריות של מדים לא תואמים.

החליפה הייתה מעיל צבאי בצבע אפור פנינה בעל שתי שורות כפתורים, שמעט מאוד נותרו מהם והותירו את אזור החזה נגיש. המכנסיים היו מכנסי צבא מרופטים בצבע שהיה פעם כחול כהה, שנתחבו לתוך מגפיים מהוהות. הגבר הצעיר לא נראה שונה מאוד מיתר יושבי המקום.

בשעה הזו של היום, אחת בצהריים, היה בית הבירה הקטן מלא. דלפק ולידו שלושה כיסאות בר, חמישה או שישה שולחנות בפנים ועוד שניים־שלושה ברחוב שהיה עתה גשום וריק. האורחים אכלו ארוחת צהריים בווארית, או שהתחילו את יום השתייה שנמשך לעיתים גם חמש־עשרה ואפילו שש־עשרה שעות. גרמופון קטן בפינה ניגן שירים סנטימנטליים, וקולות השיחה הערים הצליחו להטביע את המוסיקה בים של מלל גרמני בלתי פוסק.

הוא כבר הכיר את המלצרית בשמה — הרטה — ואחרי שהגיע לבית הבירה הזה אחת ליומיים מהרגע שנחת במינכן לפני שלושה שבועות, גם היא הכירה אותו וכבר קראה לו בשמו, הלמוט. הרטה הייתה נערה בווארית תמימה וחייכנית, ששנות המצוקה מאז התבוסה במלחמה נתנו בה את רישומם. הלמוט העריך את גילה כמתקרב לשלושים, והזדעזע כשאמרה שהיא בת שמונה־עשרה. הוא הזמין את 'הרגיל', וקיבל כוס ענקית של ליטר בירה בווארית.

הלמוט גמע את הבירה לאט, מנסה להרגיל את גופו לאלכוהול שיצטרך לצרוך במהלך ביצוע המשימה. איש לא הכין אותו לכמויות הבירה שהבווארים האלו שותים ולטעמה הלא ממש משובח. הוא כמעט ולא שתה אלכוהול בישראל, לא עישן ולא נגע בסמים מאחר ורצה לשמור על גופו כמקדש. ייתכן והיה מצליח בכך, לולא אלכוהול וסיגריות היו חלק הכרחי במשימה. לקח לו זמן להתרגל, אבל עכשיו הוציא סיגריה מהכיס הפנימי של מעילו, הצית אותה ועישן באדישות.

הלמוט לא היה היחיד שעישן. חוקי העישון שנאכפו בישראל לא חלו על החלל הצפוף וההומה, שכבר היה אפוף עשן. כשגישש בכיס החזה אחר חפיסת הסיגריות, חש בקווי המתאר של אקדח הפרבלום הטמון במתלה בין הג'קט ובין חולצתו.

המקום היה צנוע, נזירי כמעט. מאחורי הדלפק, ליד ברזי הבירה, ישב בעל הבית, עישן סיגר וקרא עיתון. סינר גדול היה כרוך אל מותניו העבות. מאחוריו היו מדפים עם כוסות בירה גדולות, שעליהן רשומים שמותיהם של הלקוחות הקבועים. הקירות לא היו מאוד נקיים, אבל חפים כמעט מקישוטים. על אחד מהם היו תלויים שלושה דגלונים, והלמוט ניחש שהם היו שייכים פעם לגדודים בצבא הקייזר, שהיו ואינם עוד. דגל אחר, גדול יותר, אולי היה שייך לאחד הגדודים החופשיים, 'הפרייקורפס', שהשתוללו באזור בשנים האחרונות, רצחו שמאלנים, יהודים, ואת כל מי שבא להם פחות טוב בעיניים.

על הקיר שממול נתלתה תמונה בשחור־לבן של קבוצת אנשים משיקים כוסות בירה. הוא זיהה שם רק את בעל הבית — צעיר יותר ורזה יותר, לפני ששנים של שתיית בירה הותירו בו את רישומן. חלק מהמצולמים היו לבושים בביגוד הבווארי הטיפוסי — חולצה רקומה, כובע עם נוצה, לדרהוזן — מכנסי עור קשיחים, שהיו פופולריים להחריד בין יושבי בית הבירה. חלקם לבשו מדים, ואחד חבש את קסדת הפיקלהאובה בעלת הקוץ המחודד, שנראתה לו מגוחכת כל־כך. התמונה הייתה הקישוט הנוסף היחידי.

היו כמה בתי בירה במינכן והלמוט הכיר את כולם, מהגדולים נוסח הבירגרברויקלר, שהיו מעין אולמות אירועים שיכולים היו להכיל כמה אלפי אנשים, ועד לקטנים ביותר כמו בית הבירה בו ישב עכשיו. לכל מקום הייתה את החבורה הפוליטית שהרגישה בו כמו בבית. בית הבירה הזה, שנקרא בשם הפשוט "דר סקורפיון" — העקרב — משך בעיקר יוצאי צבא מהימין הקיצוני ואת השוליים הסהרוריים של הפרייקורפס, שהיו חבר'ה די מפחידים. דווקא בשל כך, הוא היה אחד המקומות שהלמוט הרגיש בהם בטוח יותר לביצוע המשימה. בית הבירה היה קומפקטי, והיו ממנו רק שתי יציאות: אחת אל הרחוב הראשי, ואחת דרך המטבח אל החצר האחורית, ומשם אל הרחוב המקביל.

הוא רצה לעשות רושם של מתבודד, אדם שאינו מתערב בענייני אחרים ואינו רוצה שיתערבו בענייניו. לקוח שמגיע, שותה, שותק ומשלם, אבל זה לא תמיד היה פשוט. בבירגרברויקלר, באחד הערבים, גרר אותו איש פרייקורפס שיכור, באיומי אקדח, אל שולחנו, ושם הם שרו ביחד את "די וואכט אם ריין", משמר הריין. הוא בילה חודשים בללמוד את השירים האלו בעל פה, ישן עם האוזניות ונרדם לצליליהם. אם זה היה מבחן, הוא עבר אותו.

בפעם השלישית של הפזמון — Fest steht und treu die Wacht, die Wacht am Rhein! יציב ונאמן עומד המשמר, משמר הריין! — הם כבר היו מחובקים, ודמעות בעיניהם.

כשהיה נשאל לפרטי שירותו, היה עונה סתמית "גדוד האולאנים השלישי של הנסיך אדלברט". זה גדוד שלא היה קיים, כמובן, אבל נשמע מספיק אמיתי כדי לעבור אפילו חייל גרמני שלחם במלחמה. הפעם הוא אפילו לא נשאל. הבחור מהפרייקורפס אמר בדמעות של שכרות, "אני מריח את החזית המזרחית."

"מטאננברג עד סמולנסק," השיב הלמוט את התשובה שהוכנה מראש למשפט הזה בדיוק, וזה היה מספיק. הם נפרדו בידידות, כל אחד לשולחנו. היום גם זה לא היה צפוי. הטיפוס הזה של חייל הלום קרב, שמחפש את הדומים לו כדי לשתות איתם, לריב איתם או להרוג אותם, בדרך כלל ישן באחת בצהריים. היום הוא פשוט ישב ושתה את הבירה שלו, מאוד לאט, וחיכה.

הלמוט שהה במקום מזה כשעה, מעמיד פנים שהוא קורא את ה'פלקישר באובכטר' של אתמול, שהיה מונח על השולחן שלו כשנכנס. הגרמנית שלו לא הייתה עדיין ברמה שאפשרה לו לקרוא עיתון יומי, מה שלא טרח לעשות גם בעברית, והעיתון עצמו היה זבל טהור. ממה שהצליח להבין, העיתון עסק בהזיות על הגזע הגרמני העליון, ובחיסול חשבונות בין פוליטיקאים מהשוליים הימניים העמוקים מאוד של הפוליטיקה המינכנאית. לא משהו ששוהם זגורי — זה היה שמו של הגבר הצעיר בעולם ממנו בא — היה קורא מרצונו, אבל בהחלט משהו שהלמוט, החייל המשוחרר המחפש את עצמו בחוגי הימין הרדיקלי במינכן בשנת 1922 היה מתעמק בו.

הכותרת הייתה מורכבת מארבע או חמש מילים בנות עשר אותיות, בכתב גותי ששוהם לא הצליח לפענח. הוא בילה שעה שלמה בניסיון לקרוא את גוף הכתבה הראשית שעסקה במשהו שאמר מישהו בשם אדוארד שמיד, שהעיתון לא היה מאוד מרוצה ממנו, בלשון המעטה.

הוא כבר עמד לקפל את העיתון, לשלם להרטה על הבירה ולעזוב, כשלמקום נכנסה חבורה של שלושה אנשים. אחד מהם היה מוכר מאוד לשוהם. זה היה חמש תלתן.

העניין עם הקלפים היה טריק שהמפעילים שלו למדו מהתקופה של הכיבוש האמריקאי בעיראק, מייד אחרי נפילת משטרו של סדאם חוסיין. האמריקאים חילקו לחיילים שלהם בעיראק קלפים עם תמונות של בכירי הממשל, וכך למדו החיילים לזהות אותם בין ההמונים.

שוהם בילה שעות על גבי שעות במשחקי קלפים שנשאו תמונות של נאצים בכירים. החוג שהסתובב מסביב להיטלר בשנת 1922 לא כלל כמה מהשמות הגדולים ששוהם הכיר מהלימודים בתיכון, או מסרטי יום השואה. אייכמן, הימלר, היידריך ויתר אנשי האס־אס לא היו עדיין חברים במפלגה הנאצית, ולכן לא קיבלו קלף משלהם. אחרים, כמו גרינג, אותו ראה מספר פעמים בימים האחרונים, נראו מאוד שונה מהתמונות המוכרות שלהם. גרינג היה צעיר יותר ורזה בהרבה, לבוש בדרך כלל בחליפה מחויטת, רחוק מאוד מהפילדמרשל השמן לבוש המדים המוזהבים של האופרה הקומית שהכיר שוהם מהתמונות בספרי ההיסטוריה. על הדמויות שהופיעו ביתר הקלפים בחבילה לא שמע מעולם. הייתה שם חבורה משונה של עיתונאים כושלים, חיילים משוחררים הלומי קרב, וכל מיני הוגים בפפנינג והוזים במארק, שהיטלר אסף אלוהים יודע מאיפה. היטלר עצמו היה אס לב אדום, ושוהם חשב שהיה מזהה אותו גם בלי הקלף.

גרינג היה אס תלתן, ובחור נוסף, לבוש תמידית במדים חומים, שמן ומכוער עם צלקת נוראית על לחיו, ארנסט רם, היה אס יהלום. האס עלה היה גרגור שטראסר, שדווקא נראה נורמלי יחסית לאחרים. שוהם זיהה אותו יושב בבית קפה פעם אחת בשבוע האחרון, חולק עוגה עם אחיו אוטו, שאותו זיהה שוהם כדמות המופיעה על קלף המלך עלה. שטראסר נראה כל־כך נורמלי, ששוהם התפלא מה הוא עושה עם הבריונים האלה.

במקומות גבוהים בסדרת המלך והמלכה היו אנשים שבאמת הסתובבו הרבה בבתי הבירה, ושוהם למד להכיר מהר מאוד. המלך יהלום היה דיטריך אקרט, עיתונאי אלכוהוליסט שהפיץ סביבו ריח איום ונורא, לא חדל לרגע מלשתות, הטריד כל מלצרית או מלצר שניסו לשרת אותו, והיה מאוד לא נעים. למרות מחויבותו לביצוע המשימה, השתדל שוהם שלא להיתקל בו.

אנטון דרקסלר, שבדרך כלל ישב בפינה ושתק תוך שהוא משרבט בעפרון מחודד היטב בפנקס קטן, היה המלך לב. שוהם זיהה בימים האחרונים עוד בחור מהקלפים הגבוהים, פוצי הנפשטנגל. פעם שמע אותו פורט על פסנתר באחד מבתי הבירה. הוא כנראה היה מאוד מצחיק, אבל שוהם לא הבין את הבדיחה.

מי שנכנס עכשיו לבית הבירה, ביחד עם עוד שני אנשים ששוהם לא זיהה, היה נמוך מאוד בהיררכיה של הקלפים, חמש תלתן. הוא ניסה להיזכר בשם, ולאחר כמה שניות של מחשבה נזכר בו. מקס ארווין פון שויבנר־ריכטר. זהו. בטוח. חמש תלתן. שויבנר־ריכטר. הוא ראה אל מול עיניו תמונה חיה כמעט של הקלף. זיהוי ודאי.

נאמר לו שגם קלפים נמוכים בחבילה יכולים להביא את ההזדמנות שהוא מחפש. בחוץ ירד גשם ולא התחשק לו לצאת, אז הוא החליט להישאר ולחכות.

שויבנר־ריכטר היה בחור קירח, בשנות השלושים לחייו, בעל שפם מגוחך ואוזניים בולטות. הוא היה לבוש בחליפה מחויטת, ונראה מאוד לא שייך למקום שבו ישב. נראה שלא הרגיש ממש בנוח. הוא ביקש מהרטה בירה בקול גבוה וצפצפני, ותחב לידה מטבע. היא חייכה אליו, וניגשה אל מאחורי הדלפק. בין שויבנר־ריכטר לבין שוהם היה שולחן נוסף ובו חבורה עליזה שאכלה את ארוחת הצהריים בקול גדול.

שוהם לא יכול היה לשמוע על מה בדיוק מדברים האנשים בשולחנו של שויבנר־ריכטר, מבעד להמולה הכללית של בית הבירה, אז הוא ניסה להיזכר בכל מה שהוא יודע על חמש תלתן. הוא הרי הולעט בשנה האחרונה בכמויות אדירות של מידע, למד שפה חדשה, ראה המון סרטים וקרא המון ספרים. הרבה מאוד מזה התערבב במוחו ללא הכר, אבל דווקא השיטה של שינון דרך קלפים עבדה בשבילו. הוא נזכר בביוגרפיה הקצרה של שויבנר־ריכטר, שהייתה כתובה על הקלף. בעוד שנה, ידע שוהם, יהיה שויבנר־ריכטר אחד משלושה־עשר האנשים שייהרגו בניסיון ההפיכה הכושל של היטלר. עכשיו הוא ישב ושתה לידו בירה, מחכה כנראה לאורחים נוספים בשולחנו.

והאורח אכן הגיע. הוא נכנס אל בית הבירה, והסיר את כובעו. שוהם זיהה אותו מייד. הפנים התפוחות מעט, השפם המקוצץ היטב, העיניים הכחולות, קווצת השיער המשתפלת על המצח. לא היה מקום לטעות. הוא לא היה לבוש בחליפת המדים החומה שהייתה הסמל המסחרי שלו, אלא במכנסיים אלגנטיות, ומשהו שהיה בין מעיל עליון וחליפה. לא משהו שנראה יוקרתי או יקר מאוד, אבל בהחלט לבוש מכובד.

האיש ניגש אל שויבנר־ריכטר, לחץ את ידו ברשמיות מגוחכת מעט, והתיישב אל השולחן. הוא החווה בידו להרטה שתביא לו בירה, ולאחר שקיבל אותה השניים החלו לשוחח בקול נמוך. לאחר כמה דקות התנצלו האנשים שהגיעו עם שויבנר־ריכטר, ועזבו את המקום, מותירים את השניים לבדם.

הלמוט החליט שזה הזמן לפעול. הוא קם ממקומו, הניח בצד את העיתון, השאיר מספר מטבעות ליד כוס הבירה הריקה, וניגש אל השולחן הסמוך.

"אדולף היטלר?" שאל.

"מי רוצה לדעת?" אמר האיש ונשען לאחור בכיסאו, מביט בגבר הצעיר בעיניו הכחולות, המימיות. אם היה להלמוט ספק מיהו האיש שהוא מדבר איתו, המבטא הגרוני, המיוחד כל־כך, בו נאמרו המילים, הפיג את הספק.

הוא הביט שוב בעיניו של האיש. "אני חבר מברלין," אמר. "יש לי משהו להראות לך." הוא הכניס את ידו אל תוך המעיל ובתנועה מהירה וחדה שלף את הפרבלום, וירה ירייה אחת מטווח אפס בראשו של האיש. אדולף היטלר התמוטט על הרצפה.

בטרם הספיק מישהו לומר משהו, או לפעול, קפץ הלמוט מעל הדלפק, כשהוא הודף הצידה את הרטה ההמומה. באינסטינקט של יוצא סיירת, הוא זינק אל המטבח ויצא מבית הבירה במהירות דרך הדלת האחורית אל החצר האחורית. הוא חצה את החצר בריצה, זינק שוב מעל השער החלוד, ויצא אל הרחוב.

בעל בית הבירה הוציא אקדח מתחת לדלפק, רץ אל החצר האחורית, יצא דרך השער וירה שתי יריות, אבל הלמוט כבר היה רחוק מדי. היריות נבלעו ברחוב המינכנאי הגשום והריק, ולא הגיעו ליעדן.