כדורסל מהעתיד

מה קרה פה? מה קורה פה? מה יקרה פה?

"כשאני הוגה את המילה 'עתיד', ההברה הראשונה כבר נהפכת לעבר. כשאני הוגה את המילה 'דממה', אני הורסת אותה. כשאני הוגה את המילה 'מאום', אני יוצרת דבר מה ששום 'אין' לא יכיל", ויסלבה שימבורסקה.

במשך שנה וחצי אני ועתיד הכדורסל שיחקנו תופסת. בכל פעם שניסיתי לייצר עולם עתידי, ההווה המשתנה הפך את העתיד שלי לעבר וכפה עליי לייצר עתיד אחר.

בסופו של דבר הבנתי שכל סיפור שאספר יהיה ספר פנטזיה, וככזה עליו להיות נאמן לחוקים שאצור. לדמויות שרשמתי שמות זהים לשחקנים בשר ודם. אך אל תטעו. לוקה דונצ'יץ', ג'ייסון טייטום, טריי יאנג, זאיון וויליאמסון או ניקולה יוקיץ', שעליהם תקראו בספר הזה, הם דמויות. כל קשר בינם ובין בני האדם שעליהם הם מבוססים טמון אך ורק במוחי הקודח והפרוע.

לצורך העניין, בעולם האמיתי, שחקן הכדורסל טריי יאנג הפך במהלך כתיבת הספר הזה לאבא, הרבה אחרי שביססתי את דמותו כרווק. לאחר לבטים רבים השארתי אותו כזה, בעיקר כי הסיפור שסופר התאים למה שרציתי לספר. ככה זה, לא הורסים סיפור טוב עם עובדות.

בסיום הספר, כמו במשחק דרמטי במיוחד, תגלו שתי הארכות.

בהארכה ראשונה תגלו שלושה פרקים שנכתבו בידי שלושה כותבים שונים. הם נכתבו כסיפורת, ברוח הספר הזה, על שלוש קבוצות שונות שפחות באו לידי ביטוי בחלקו הראשון של הספר.

שגיא רפאל כתב על גולדן סטייט ווריירס העתידית, איציק גרינוולד־מבטח על סן אנטוניו ספרס העתידית ועמית מאיר על נבחרת ישראל העתידית העתידית.

לכותבים ניתנה חירות אומנותית, ולכן אל תתפלאו אם העתיד שהן חזו סותר במעט את הסיפור שכתבתי. הרי כל כך הרבה עתידיים אפשריים, וחבל היה לגזול מכם זווית אחרת של משק כנפי הפרפר.

ההארכה השנייה אינה סיפורת אלא ספר עיון על עתיד הליגה. אוריאל דסקל כתב על עבודת הסקאוט, הנדרש לגלות מי יהיה הכוכב העתידי, רועי ויינברג כתב על תמורות עתידיות בהתפתחות המשחק, ועבדכם הנאמן הוסיף שני פרקים, אחד על התפתחויות עתידיות ביחסים בין שחקנים למנהלי קבוצות סביב הטריידים והפרי אייג'נסי, והשני פרק ארוך הסוקר את החזון של כל קבוצה וקבוצה ומה עלול למנוע ממנו להתממש.

אם אתם מוכנים לגלות את העתיד, עברו לעמוד הבא וגלו מה קרה בעונת הכדורסל של 2026-27.

המלך הלך, יחי המלך החדש?

ב-24 באוגוסט 2026, האולם הקטן של תיכון סנט מארי־סנט וינסנט באקרון, אוהיו, היה דחוס לחלוטין. בשורות העליונות עיתונאים ברי־מזל שהצליחו לזכות בקרדיטציה לרגע ההיסטורי. ההמתנה הארוכה הובילה את רובם לשיטוט אינסופי בסמטאות הטוויטר והאינסטגרם. כותבים, מרטווטים ומצלמים היסטוריה.

בשורות התחתונות, קבוצות הכדורסל של התיכון, נערים ונערות שמצפים לפגוש סוף סוף את האיש שרוחו מרחפת על פני בית הספר כבר עשרים ושלוש שנה. לצידם מספר נערים שהגיעו לשם כשקנו במאות דולרים מקום ישיבה באולם, מתחזים לתלמידי התיכון שוויתרו על ההגעה ומכרו להם את הכרטיסים.

בשורה השנייה, קבוצת הכדורסל של התיכון, מחזור 2003. או לפחות מה שנשאר ממנה. עשרה שחקנים הגיעו לאירוע. אחד ויתר על ההגעה מקנדה, אחד בכלא ועוד שניים נאלצו להיפרד מהעולם ואולי צפו בכל האירוע מלמעלה. אולי לא. אלו שכן הגיעו, נראו כמו בכל מפגש מחזור. גברים בתחילת שנות הארבעים לחייהם הצוחקים זה על הכרס של חברו.

בשורה הראשונה, משפחת ג'יימס, סוואנה והילדים ברייס וזהורי. לצידם כוכבים מהשורה הראשונה של עולם המוזיקה והפוליטיקה. אפילו ברק ומישל אובמה כיבדו את האירוע בנוכחותם.

לפתע, מטר הבזקים. המלך הגיע. לברון ג'יימס נכנס לאולם בחליפה שחורה אלגנטית, משקפי ראייה ולראשונה אחרי שנים רבות, פנים נטולות זקן. לברון רגיל לתשומת הלב, רגיל לקהל שהולך אחריו לכל מקום, אבל משהו בהרכב האנושי הייחודי באולם נגע בו בצורה מיוחדת. מימינו צעד ריץ' פול, הסוכן האלמותי וחבר הילדות שהפך להיות אחד האנשים החזקים ביותר ב-NBA. משמאלו צעד ברוני, בנו הבכור, שממשיך את דרכו בליגה הטובה בעולם כרול פלייר מלא פוטנציאל באוקלהומה סיטי ת'אנדר.

הפודיום חיכה להם. תמונות של לברון כשחקן התיכון ניצבו מאחורי דוכן הנואמים. לברון עלה לבמה, כחכח בגרונו ומיד השתרר שקט באולם. הוא התחיל לדבר, מנסה להסיט את תשומת הלב מידיו האוחזות בדף הנאום ברעד לא אופייני.

"כאן הכול התחיל. ילד מאקרון שמשחק כדורסל כדי לשרוד וחולם להיות מייקל ג'ורדן. חולם להיות קובי בראיינט..." לברון נעצר, ניסה לבלוע ולהוריד את המחנק שהחל מטפס בגרונו. "אני עדיין אותו הילד מאקרון״.

הקהל הריע, ואלו שידיהם לא היו עסוקות בצילום האירוע והעלאתו לרשתות החברתיות מחאו כפיים בהתלהבות. "שיחקתי עשרים ושלוש שנים, כמו המספר שלי, כמו המספר של מייק. קלעתי הכי הרבה נקודות בהיסטוריה, לקחתי חמש אליפויות. אבל בעיקר זכיתי להיות חלק מההיסטוריה של המשחק הזה. יותר מאתלט. אדם, שחור שעושה היסטוריה על הפרקט ונאבק על היסטוריה מחוץ לפרקט״. המצלמה של ESPN התמקדה בתשואות של ברק אובמה. הדמוקרטים ניצחו כבר בשתי מערכות בחירות, הרבה בעזרת האיש שעל הבמה והיוזמה שלו לעידוד הצבעה.

"אני משאיר את הפרקט בידיים טובות. ה-NBA היום חזק. עם סופרסטארים מהגדולים אי פעם, עם כוח לשחקנים ועם ליגה שנותנת השראה למיליונים בכל רחבי העולם. אני רוצה להודות לכל הצוותים המקצועיים, לשחקנים ולמנהלים בקליבלנד, במיאמי, בלוס אנג'לס ובאוקלהומה סיטי...״.

לברון עזב את הפרקט עשרים דקות לאחר מכן ולפתע שקט משונה השתרר באולם. לא מעט שחקנים פרשו בשנים האחרונות. סטף קרי, קווין דוראנט, קוואי לנארד, פול ג'ורג', ג'ימי באטלר ואפילו קיירי, שהפתיע כשעזב לפני שתי עונות את עולם הכדורסל בגיל שלושים ושתיים בלבד. אבל הפעם ההרגשה הייתה שונה. לראשונה מאז שנת 2004, הליגה תתקיים ללא לברון ג'יימס. אולי השחקן הגדול ביותר אי פעם. אומנם בשנתיים־שלוש האחרונות הוא כבר לא היה דומיננטי כבעבר, אבל עצם הנוכחות שלו נתנה תוקף ומשמעות לכל משחק. כששחקן היסטורי משחק על הפרקט, כל ריבאונד וכל מסירה הם חלק משמעותי בתולדות הכדורסל.

ועכשיו? מה עכשיו? הליגה אכן הייתה במקום טוב מבחינת הכישרון ורמת המשחק, אך היא הייתה זקוקה למלך. כזה שיוכל להשתחרר מצילו של המלך הקודם ולהוביל עידן חדש, אחר, שונה.