מלכיצדק

פרק 1

בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: 'ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי; תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי שיתקן אחריך"

(קהלת רבה פרשה ז, א: יג)

שנת 2100

נהרות זפת שטפו את העיר. ים שחור עלה על גדותיה. ענני עשן היתמרו לשמיים עת עמודי החשמל והתקשורת נפלו והציתו בערה. תכולת פחי האשפה צפה מבעד ההריסות; שאריות מזון, צעצועים, מכשירי חשמל ובגדי כותנה הפכו לעיסה דביקה של הרס. המכוניות המפוארות נעלמו בבוץ הטובעני. ממה שהיה פעם ביתם של חמישה וחצי מיליון אנשים — על פי נתוני רשות האוכלוסין של מדינת תל אביב לשנת 2097 — לא נותר עוד זכר.

מגדלי המשרדים בני מאתיים וחמישים הקומות ואפילו המנדלאום הלבן — מבנה האוניברסיטה שנודע כמגדל הספירלה הגדול בעולם — קרסו אל תוך עצמם. האדמה רעדה מעוצמת הנפילה. הפקולטה למדעי החוכמה עם המרכז לתיירות החלל נהפכו לגל־עד של זכוכיות ושלדי פלדה. אפילו העלחיים, בית הספר לרפואת הנצח, שכמעט צלח את הניסוי האחרון והסופי ליצירת התרופה להזדקנות, התפרק איתם.

בתום מחול ההרס, שנמשך 25 שעות בדיוק, נותרו רק יתומים שהתהלכו בין ההריסות וכמה קבצנים בני מזל.

שנת 2150

הגדול הסתובב אל עדר האנשים שניצבו מולו, קמלים ומיובשים, עיניהם אדומות מעייפות. קולו רעם: "שאלתם את עצמכם מדוע העולם נחרב? למה מים וזפת כיסו את תל אביב ומחקו את החוטאים?"

בתגובה נהמו: "רשעים! מופקרים!"

"זה רק חלק קטן," אמר המטיף, "פריצות, תאוות המין והסטיות, הן היו רק ההתחלה. החוטאים צברו יותר ויותר רכוש. אנשים סגדו לכסף, לבעלות על בניינים, לבעלות על מפעלים. זה היה מבחן, ניסיון שהם לא עמדו בו. אתם זוכרים מה שסיפרתי לכם על האיש?"

ההמון קרא "בוז!" מתמשך.

"האיש שריכז בידיו את כל החומר, מפעלי כוח ובנייני כוח, עוצמה ואומץ לתל אביב, בנה היכלי טיפשות והבל ששמם היה אוניברסיטאות!"

"בוז!"

"ומוזאונים... היכלות שקר על עולמות עליונים, מלאים בפנטזיות על חלליות, ירח ושמש!"

ההמון צחק ונחר בבוז.

"אין עולמות עליונים קסומים וחזיונות על גן עדן! אין עולמות תחתונים מוסתרים מתחת לפני האדמה! אלו רק אשליות. אך לא רק לבעלות על החומר טען המרושע, אלא גם לבעלות על הרוח! התאווה לדעת וללמוד, שהאיש הפיץ בין האדם, המחשבה שהוא יכול לכתוב... לקרוא! לאלים היינו ודמינו? הרוע הזה הוביל את בני האדם לחורבן.

ואמתיק עימכם סוד: לפני עשרים שנה בערך, קם אחד וחשב שלא צריך יותר את חוקת הקניין."

ההמון השיב בקריאת "בוז!" גדולה.

"הוא אסף כמה מבעלי המקצוע וניסה ליטול את חיי כדי להשיב את הרוע של הכתיבה והנגינה אל עולמנו הטהור. אולם הביטו בי. חי וקיים! חי ו־ק־י־י־ם! האל מגן על מי ששומר את חוקת הקניין הקדושה. ואני מזכיר לכם, שעל אף שאותם בעלי מקצוע חיים בקרבנו, הם עובדים במלאכות שהיו קיימות עוד בעבר האפל כמו מסחר ושמירה. לעיתים אתם עוד יכולים לחשוב בטעות שהם מסייעים, אך בכל רגע הם עשויים לתקוע סכין בגבנו!"

שברי האדם הריעו לו.

"האזינו לדבריי! אנשי תל אביב הגיעו למחשבה שהם עצמם אלים, לא בשר ודם. הם חשבו שהם הם האלוהים! העבירו את ימיהם בנגינה על כלים שקולם צורם מצרחות פראיות של חיות, שמם פסנתר וגיטרה. זכרו את מילותיי: תאוות הבצע והחומר העבירה אותם על דעתם! אסור לנו לשכוח לרגע. הפשטות היא האמת, וזו הפסגה העליונה ביותר של אמונה וצדק. זוהי הדרך היחידה שלנו למנוע חורבן נוסף. שמרו על חוקת הקניין לנצח נצחים, והיא תשמור עליכם".

הקהל השתתק. המטיף המשיך בדבריו.

אייזיק הלך ברחובות צוֹעַר בשרירים דרוכים ומבט מפוזר. נדמה היה שהדרכים הצרות חשׁוכות במשך כל היממה, העששיות שפוזרו בעבר לצידי השביל כבו, והאבק הצטבר על המדרכות שרוצפו כבמעשה טלאים.

הוא נשם את העיר לתוכו. צואת אדם הייתה מוטלת בהצטלבות הרחובות, דבר שהיה מן השגרה.

אייזיק שמע את הדרשה היומית של הגדול מבעד לקירות בבניין ההיפודרום, היכל חוקת הקניין. מבנה העץ הניצב בלב העיר על גבי עמודים, וראשו דמוי שפיץ מעוקל, הוקם היכן שפעם עמד המנדלאום הלבן.

כל זה לא ריגש אותו. ג'ו אייזיק הוא בעל מקצוע והזמן דוחק בו לבצע את משימותיו. אדונו יצחק שלח אותו לגבות עוד חוב.

הוא העמיק לתוך מתחמי הלינה והשהייה של הוואסליסטים, ההמון, פשוטי העם, שרידים של היתומים והקבצנים ששרדו את חורבן תל אביב. בעל המקצוע נע בין שורות של מכלאות אדם, מבני רכבת עשויים מסגרות פלדה, בנויים ללא מרווחים ביניהם; מאות חדרונים מרובעים, נטולי קירות, רוחבם ואורכם לא יותר מארבעה צעדים של ואסליסט בוגר. החדרונים היו ממוספרים באופן מופתי: בכניסה לכל כלוב נרשמו בצבעי פחם ארבעת הספרות של החדרון על קרש עץ בכתב ידו המוקפד של בעל המקצוע האחראי על הבניינים.

בשביל לעבור מכלוב לכלוב נדרש לטפס על סולמות מתכת דקים עשויים סורגים חלודים, לעיתים קרובות משוננים. ככל שעלית למעלה, המחיר להשכרת חדרון ירד. הוואסליסטים, אותה קאסטה של הפשוטים באדם, היו מטפסים על הסולמות, ולא פעם ואסליסט שיכור היה נפצע ומדמם או מחליק לאובדנו. הוואסליסטים לא האריכו ימים. לרוב חיו לא יותר מארבעים שנה, בשונה מבעלי המקצוע, שמשך חייהם היה כפול.

בשמיים לא נראו עוד שמש או ירח, רק צמר גפן אפור, עננת ערפל תמידית, שמדי פעם תקפה את העיר בסופות חול שגבו קורבנות רבים.

בשמי הערפל ריחפו רשפנים, עורבי ענק שחגו מעל גגות הבתים. קולם היה עדין ורך כניגון חליל, אך מטעה ביותר. האימהות ידעו שעליהן להגן על העוללים מפני היצורים המרושעים. לרוב הם הסתפקו בשאריות מזון מאזורי האשפה או בעשבים שוטים, אך הרשפנים היו צמאים לטעמו המשביע של הבשר, ויותר מזה לא היה נדרש לאנשי צוער לדעת עליהם.

במערב העיר שכנו מתחמי פסולת שאליהם נאגרה כל האשפה שייצרו תושבי צוער מפליטות אנושיות ועד לשאריות מזון.

חומת עץ רעועה חצצה בין צחנת המזבלה לאזור המגורים שהחל במרכזה של העיר בבניין ההיפודרום המקודש. בנייני הרכבת היו בנויים לאורך מספר קילומטרים, ממרכזה עד לקצה הדרומי של צוער, שהסתיים במפעלי העבודה שבהם עמלו הוואסליסטים על חומר האיזון שמאפשר את הנשימה. בשולי אזור העבודה גבל מדבר העַד — שטיחים אין־סופיים של חול, בלי אוויר לנשימה ואף לא יצור חי אחד. מעבר להרי העד והחולות שכנה עליון, העיר המישורית. וכך מצוער ועד עליון, השתרעה לה מַלְכִּיצֶדֶק. כמה בני מזל הם, חשבו הוואסליסטים, להיות מוגנים בתוך עירם.

לא לקח לאייזיק הרבה זמן למצוא את כלוב 3458. עיניו שוטטו בין קרשי העץ הממוספרים לאורך המבנה עד שזיהה את המיקום המדויק בכניסה לכלוב על המשקוף: שורה שלישית, קומה רביעית. הוואסליסטים לא ידעו לקרוא או לכתוב, הם רק ידעו לספור עד מאה כדי שיוכלו לעשות עבודות בסיסיות ולמצוא את מקום הלינה שלהם.

הוא טיפס בזריזות ונצמד לחדר, מתבונן, מאזין לקולות מבפנים. הם לא הבחינו בו.

בתוך הכלוב נחו כריות דקות, מחצלות במבוק ואפילו לינולאום ישן על גבי לוחות עץ ששימשו כמזרנים. במרכז הוטל ארגז קרטון ובו עיסה דביקה, שאריות ארוחה של בשר טוּסרות משומר שנאכל בידיים.

הוואסליסטים שכבו על לוחות העץ הנוקשים והתלוננו: "עקצו'תי כל כך הרבה שאני רגיל לזה," אמר המבוגר שבהם והפשיל את שרוול חולצת הבד שלו, הגדולה על מידותיו, כדי לחשוף סימן אדום על היד. "אי'פשר לעשות'כלום," הוסיף תוך כדי שיעול ליחתי.

בזמן שהוואסליסטים דיברו על עקיצות הכִילִיות, יתושי הענק, זינק אייזיק פנימה, לפת בידיו את הקבצן ודיבר בשקט: "שני מטבעות ברונזה וסיימנו." הוואסליסט הצביע על אישה בפינה וגמגם בתחנונים: "אינ'לי כ־כ־כלום... קח אותה!"

אייזיק סרק את החדר במהירות. לצידו של האומלל ישבו שני יצורים קטנים ומלוכלכים, ומה שנראה כמו אישה עם שיער פנים כמעט מלא שהסתיר את הפצעים בשפתיה ובשני צידי אפה.

אייזיק תפס את פרק ידו הגרומה של הקבצן והתחיל ללחוץ עד שהתחילו להישמע צלילי שבירה.

ק נ א ק. עוד רגע והיד תתנתק מהגוף.

"חובות צריך להחזיר," הוא אמר והידק את אחיזתו.

אייזיק תפס את הקבצן מרגליו והניף אותו מפתח החדרון החוצה כשראשו וגופו מפרפרים באוויר, תלויים בגובה של עשרה מטרים בין שמיים וארץ.

"מטבעות. ע כ ש י ו, או שאני עוזב," אמר אייזיק בקול שקט.

הוואסליסט חרחר, "א־א־א... אסור להרוג!"

"אולי אסור לרצוח," אמר אייזיק, "אבל תאונות קורות." והוא שחרר מאחיזתו ברגל אחת.

הוואסליסט היה תלוי מרגל אחת באוויר הפתוח, גופו התנדנד ועוצמת הכאב התחרתה רק בזו של הפחד.

"טו... טו... טוב, יצ'לי, יצ'לי מטבעות להביאל'ך, יא חרא של טוּסרות!"

גובה החובות ירד בסולם למטה ובכיסו המטבעות החסרים. הוא לא היה מרוצה וגם לא הרגיש סיפוק כלשהו. פעמים כה רבות הוא נעץ את אגרופיו בערמת עצמות מייבבת עד שפעולות אלו הפכו כבר לשגרת יומו.

"החיים זה אוסף של קלפים פרועים..." נהג לומר פטרונו יצחק, הסוחר השמן והצולע. "תלמד להמר נכון, כל עוד זה על חיים של מישהו אחר."

הוא הלך בדרכו חזרה לחנות להביא לאדונו את השלל היומי. מכיסו נשמע הניגון של עשרות מטבעות ברונזה מצטלצלים ומתנגשים אלו באלו.

בעבר, בימי תל אביב העתיקים, השימוש בכסף בוטל. האיש לא האמין עוד בצורך קיומם של שטרות ומטבעות החליפין. הייתה רווחה מספקת לכולם — בתים, לימודים, ומזון טוב בשפע. אולם מהר מאוד, עם הקמת מלכיצדק, הבינו חכמיה שלא ניתן יהיה לקיים את חוקת הקניין הקדושה ללא כסף, ללא מנגנונים מסודרים של שכר ועונש. ולכן יצקו בעלי המקצוע ביד אומן עיגולים קטנים מברונזה כשכר על עבודת הפרך של הוואסליסטים.

בכל בוקר חיכו מאות ואסליסטים, דחוקים, צפופים וממוספרים על מפתן חנותו של יצחק, נאבקים כדי לקנות עבודה לכמה שעות במפעל האיזון שמייצר אוּזוׂן לעיר עליון שמעבר למדבר העד.

המשך הפרק בספר המלא