אדם אחד נוסף

חלק ראשון:

הקובייה

באישון לילה נצצו אישוניה הגדולים ושיקפו את פני הירח, כמו מאז ומעולם. גם מֵי האגם שיקפו את העיגול המכורכם, ואת חידודי פסגות ההרים שנתקבצו סביבו ושנרעדו עם לגימותיה, צוננים ומתוקים בגרונה.

אף חיית טרף לא נראתה, לא נשמעה, לא הדיפה ניחוחות מניסים סביבה. לא עוף דורס, לא בעל חיטים חדים להשחית, לא בעל ניבים מגירי ארס. ודאי שלא אדם, אדם כלל לא היה קיים שם — אולי באף מקום עדיין, אולי רק לא בחלק זה של העולם. אדם כלל לא עלה בדעתה שמעולם לא חזתה, לא שמעה, לא הריחה, לא טעמה ממה שעוד יביא עימו היצור חסר הטפרים, משולל הניבים, נעדר הארס, המגושם. ואף מיני החפצים המפלחים והמבתרים שעוד ימציא, ומיני הרעלים והתועבות שעוד יגיר לא עלו בדעתה המתענגת על המים, השלווה כעת ככל שדעתה של ברייה העלולה להיטרף יכולה להיות שלווה. עלי העצים, ירוקים־כסופים, אווששו בין שמיים צחים לאדמה רטובה.

א

אור היום התפרץ בבת אחת אל החדר, ברגע שבו חצו קרני השמש את זווית קיר הבניין. כאן לא היו רחמיהם של תריסים וּוילונות. בכוונה. שלא נשתהה חס וחלילה ברגעי טרום יקיצה, שלא נשייט חלילה על גלי הטשטוש. שלא נשכח לרגע אחד את התכלית, את המעשיוּת. מייד קמו קולות הרחוב, ובתוך דקות בודדות איים השאון לגבור על האור, כך ידעתי אבל לא שמעתי; כי זמזום המנועים וקולות הנפץ האקראיים וחריקת לוחות הגשרים והבניינים הנעתרים לתנועות הטקטוניות — כולם סוננו מראש.

הכריות והמזרנים היו נוחים מספיק כדי למנוע נדודי שינה ומכאובים מיותרים, אבל לא עד כדי רכוּת. האוכל היה מזין דיו, אבל לא עד כדי התענגות. תמיד שרר בחללים קורטוב של קור: לא עד כדי רעד, אבל מספיק בשביל להבטיח שתשתמר בנו מידה של כיווץ. בחדרי היחיד הצחיחים שלנו לא היו מראות. היו ארונות לבנים, שולחנות מלבניים, כיסאות נמוכי משענת. התאורה נדלקה וכבתה אוטומטית בפקודת השרתים המרכזיים. חמישה ספרים דיגיטליים ואחד מנייר, רק אלה שנבחרו.

השעות והימים חלפו כי לא הייתה להם ברירה אלא לחלוף.

כך זה היה. כל אחד עמד בפני מציאות שלא הוא בחר, שלא הוא עיצב, שהשתתפותו בה משולה להשתתפותו של חפץ בערבוביה השוררת בחדר המגורים או בחדר המדרגות. אבל שלא כחפץ, לאימתו ולצערו — ולפעמים לתדהמתו, ולעיתים רחוקות לשמחתו מלאת התקווה — האדם הרגיש; ולפעמים גם חשב, ולעיתים נדירות הרגיש וחשב בכל מאודו.

אז כאשר מצא את עצמו במצב שבו כבר לא התאפשר לו לגזור ולמדוד וללבוש ולהקרין לעצמו, כמו שהיה מורגל לפנים, מציאויות הזויות על פי בחירתו; וכאשר נקלע זמן לא רב אחר כך למצב גרוע אף יותר, שבו אפילו לא היה לו הכוח לשלוט בהיבטים מסויימים של המציאות הממשית — איפה יגור, מה יבוא אל פיו, ממה יתפרנס בדוחק — כמו שהזקנים והספרים והסרטים מספרים שהיה אפשר לפני שהעידן המדומה הגיע לשיאו; וכאשר גורלו ניטל יום אחד, פשוטו כמשמעו, בידיים זרות שהניחו אותו אי שם, באחד החדרים האלה, שלא התאימו לאף אחת משתי הקטגוריות — נוּ טוב, אתם כבר יכולים לדמיין מה פילח אותו. מפאתי האזורים הקדומים, הרֶפְּטִילִיאַנִיִּים, דרך הגושישים והנקיקים ההיפותלאמים והאמיגדליאניים, אל החלקות הפרה־פרונטליות התוססות ועד קצות הנאו־קורטקס המבריק ביותר חצתה אותו השרירותיות. לכל האורך והעומק, במורד ובמעלה פיגומי השרשרת האבולוציונית כולה, והוא נכנע; ובעצם, גם הכניעה היא חוליה בשרשרת; וכך גם מתן הפקודה ושיתוף הפעולה, וההסבר והצידוק והתרעומת; ופיק הברכיים והרציונל הבהיר והרצון. ואם כך, מהי בחירה ומהו חופש. מהי יכולת ומהי ברירה, ומה בין מציאות לדמיון.

לא היה מנוס. כך הכתיבו התנאים הבלתי אפשריים שנוצרו. ואנחנו היינו חלק מהפתרון.

***

הייתי אז בשנות השלושים לחיי, וכמו רבים אחרים בני גילי, בעודי מפלסת את דרכי בוקר אחד לעבודתי כפקידת הקצאות במשרד להגנה על רשות הפרט, קיבלתי את ההודעה. בן רגע דילג הדופק מעל עצמו ומייד התכדרר והחל לסאון בערוצי הדם. המשכתי עוד כמה צעדים בתוך ההמון שגדש את מעבר החציה, שאפתי אוויר ונעצרתי. הרמתי את עיניי אל תצורות האלומיניום, הבטון והחשמל, אל הבניינים המלבניים והטרפזיים המתרחבים כלפי מעלה. החזרתי את מבטי דרך החלונות והקירות וההבזקים הדיגיטליים, וכלי התחבורה שבאוויר ועל הקרקע, אל הצפיפות האנושית שהמתה סביב כהרגלה — מסה חיה, עשויה בדידים בדידים זעופים ומכונסים, שקועה בעצמה.

בכל זאת אתגעגע לכל זה.

סימנתי נקודה ירוקה במקום המתאים בצג. לא היה סיכוי לחמוק. ועד לשבוע הבא, כך ידעתי, יהיה עליי להחליט באיזה מהמסלולים אני בוחרת: מרוכז, מפוצל, או מפוצל למחצה.

ב

התעוררתי כבכל בוקר לקול אוושות מכוניות האוויר הראשונות שחצו את חלוני מקרוב. לא ניסיתי לעכב את התרוממות הגוף האינסטינקטיבית המלווה בדפיקות ובזרמים, כמו זכוכית גרוסה דק — מעשה ידיהן של תגובות כימיות וביולוגיות מחושמלות, הרגל שמונֵע תחושת הרגל, לא מניח להרפות. "את אוכלת חרדה לארוחת הבוקר," אמר פעם ההוא בלי להעיף בי מבט, באחת הפעמים הבודדות שבהן ביקשתי התייחסות וסעד. "המערכת שלך מכורה לקורטיזול, צורכת כימיקלים של סטרס בלי הפסקה. את צריכה להיגמל, לעשות דיאטת אנדורפינים, להפוך לגַ'נְקית של אנדורפינים. לאכול ולנשום עונג, ויהי מה."

להיגמל נשמע לי מצוין, חשבתי לי אז בדרכי חזרה. אין ספק שאני מכורה. אני רוצה להיגמל, בעיקר מהפחד, מההרגל שלא מאפשר להתרגל. אבל להתמכר מחדש לדבר מה אחר במקומו בכוונה? על מה הוא מדבר? איפה אשיג עונג תדיר שלא יהרוג אותי? כבר שמעתי על האומללים ההם בעיבורה של העיר, שמחוברים לעונג שלהם יום ולילה. קבורים בחדריהם, יונקים פסיבית את זרם הגירויים שמתישהו הם עצמם בחרו, אבל כבר מזמן איבדו יכולת לנטר ולנווט. העפתי שוב מבט בתעודות ובהיסטוריה התעסוקתית והתאגידית שלו, והוריתי לַלוליין¹ להתחקות אחרי כל הדירוגים וההמלצות, לוודא שלא פקדתי חדר ייעוץ של שרלטן. "כל המקורות אומתו," ענה לי הלוליין כעבור 3.2 שניות.

"אולי בכל זאת אפשר למצוא בדבריו משהו מועיל," הפכתי ביני לביני בדבר. חבל לבזבז את העצה. סוף־סוף הסכמתי לחשוב על מצבי כעל בעיה בעלת פתרון, שאחריו מחכה לי מצב קיומי קל יותר ומחודד פחות. סוף־סוף הטרחתי את עצמי לברר למי לפנות, התחברתי למערכת החיישנים שלהם ופיתחתי קצה תקווה.

במשך כמה ימים ניסיתי את הצעותיו: התבוננתי בדברים יפים, ליטפתי מרקמים נעימים, הקשבתי למוסיקה בריכוז מופלג. לא הספיק לכלום. ממילא השתדלתי לעשות כך גם לפני האבחון והמרשם המבריקים שלו. ההשפעה שרדה רק שניות אחדות בכל פעם, לכל היותר משב רוח מחשבה תועה, בא לרגע וחולף, לא משאיר על הקרקע שום סימן.

איזה רעיון חסר סיכוי: להיגמל מחרדה כדי להתמכר לעונג. מאז, בכל פעם שעלה בדעתי לחפש תרופה — להגדיר את תחום החולי, להבין ולמוסס אותו באמצעי כימי או ביולוגי או התנהגותי או קוגנטיבי — ויתרתי מראש. אבל קצת בדומה לכמיהה הכאובה לקשר, עדיין גיליתי בתוכי גם את התקווה לרוגע: דג בקרקעית ההוויה, פוערת וסוגרת פה קטן.

גם אם לאור החספוס והנתק שנשמתי כל ימי חיי הסיכויים היו קלושים, וכל בדיקה חוזרת אישרה את קלישותם; גם אם היה מסוכן להרשות לתקוות שכאלה להרים את ראשן — בכל זאת לא כבו. ובאותו בוקר הייתה לי סיבה מוצדקת להיחרד. כל הלילה נרדמתי והקצתי ושכחתי ונזכרתי שוב ושוב בדמדומי חלומותיי, אבל עכשיו אני ערה, חשבתי, ולא הייתה עוד דרך לדחות את הבשורה: קיבלתי את ההודעה.

התרוממתי והושטתי יד שסימנה לַקלריסה² לעבור ל"מצב יום" הבסיסי ביותר — לכוון את מד ויסות האוויר, את מד טיהור המים, את פונקציית בקרת המזון — אבל לא מעבר לכך. לא הייתה לי סבלנות לשמוע פרשנויות לחלומות ואת שאר ההצעות שלה. "אני הולכת על שלי," מלמלתי. "כל עוד אני יכולה."

כל עוד אני יכולה אני פה, בדירתי, דורכת ברגליים יחפות על שטיח עתיק, שאמרו שהוא קווקזי ושהרבע השמאלי שלו ספג נזק בלתי הפיך עקב טיפול שגוי, ועל כן השגתי אותו בשוּק במחיר לא מופרז. הולכת ונעצרת ליד החלון וממששת את מסגרתו המחוררת קלות, שאמרו שבאה מאלכסנדרייה, ושהתולעים שפגמו בה כבר התאדו בעשן. אני זוכרת איך קניתי אותה במכירה בלתי צפויה שהתקיימה על גשר התובלה. התנועה שוב השתבשה ונתקעה, הסוחרים איבדו סבלנות ופרקו את מרכולתם. וכל מי שעבר שם ולא היה שקוע בעולמות אחרים, ומקצת מתשומת ליבו הייתה פנויה אל הממש — הבין ששוב התרחש פינוי. ושהמפונים נאלצו להמשיך הלאה עם תיק אחד ולהשאיר את מרבית רכושם מאחור.

ואולי מישהו מלבדי דמיין מי פוּנה ולמה, ואולי למישהי מלבדי היה אכפת מה עלה בגורלו. לא הייתה לי דרך לדעת. רק לסחורה התייחסו, לחריקות הגשר הדוחקות בהזדמנות; ואיש לא נשא את עיניו, לא נתן בי מבטו.

ניתקתי מהמסגרת והכנתי קפה. בעצמי, בלי לערב את הקרלוס³. ביקשתי מהלוליין לאתר את הספר שינשוב לי מתחת לכנפיים, שימלא אותי בקצת מעוף. כי אם הוא לא מסוגל לעשות בשבילי כזה דבר, אחרי כל הנתונים שהוא קולט ממני מזה שנים ושאלוהים יודע לאן הוא משדר ומה הוא עוד עושה איתם — מה הטעם בקיומו?

ביני לביני עדיין בחנתי אותו. "נו, נראה אם תצליח." אותו, ואת הקרלוס והקלריסה, שבמשך שנים, עד שנקטו קצת הפרדת רשויות, היה הלוליין מוטמע בהם, והם עדיין עובדים בשיתוף פעולה הדוק ותוך הזרמה בלתי פוסקת של המידע שהם מלקטים אודותינו מכל תנועת גוף ועיניים, מכל אגל זיעה ונתז רוק. המיית הספק הזאת שבי הייתה נכונה תמיד לחתור תחת המובן מאליו, ונדמה לי שזה מה שאפיין אותי ואת שכמותי — אם אכן היו כמותי מאחורי פיסות התקשורת שהופרחו לאוויר העולם, אם לא היו אלה מתחזים דיגיטליים. ונדמה לי שזה מה שהבדיל אותנו כשכבה דקיקה באוכלוסייה, שמייד כשהייתי חושבת עליה ככזאת, היה צץ ספק ומבטל את קיומה.

כלפי חוץ היה צריך להסתיר — מחשבות, ספק, המיה. כי השכבה העבה יותר שנאה אותנו, גאה בהיעדר הביקורתיות הגורף שלה, שהוסווה כזעם צודק על עוולות העבר שנגרמו, כביכול, בידי האליטות לכאורה. היינו המיעוט שבמיעוט, מפוזרים עד כדי כך שבקושי יכולנו לשייך את עצמנו לגוף קיבוצי. כך היינו.

כך הייתי אני.

לפעמים חלמתי על חילופי רעיונות אנושיים, לא דיגיטליים, על רגש שעובר מצד לצד. לפעמים הייתי חולמת. נהרות ועלים ואריגים צבעוניים, כמו בספרים הישנים שליקטתי, ושירה שמעולם לא שמעתי ומאכלים שלא טעמתי, ושני אנשים שהולכים יד ביד. אחר כך הייתי מניחה את כל זה בצד, כמעט נוטשת. רק כמעט. כי משהו בי עדיין חלם, למרות הדכדוך שהמיט עליי הפער. מה יקרה לחלום ולפער כשאצא למלא את חובתי, כשאיבלע לשבועות באחד המגדלים הלבנים? אני מדמיינת קובייה עם מעיים סטרילים, מעכלת אותי.

ג

אל מי אני מדברת. אל מי אני כותבת. יש בי רעיון מנחם, רעיון עִוועים אולי, שנותן יד לחלום ומרחיב אותו, ועל פיו יש טעם. יש טעם בדיבור הפנימי ויש טעם להעלותו על הכתב. הטעם טמון בהנחה שיום אחד מישהו יקרא. ירגיש, יבין ויהנהן לעצמו. ירים את עיניו מהכתב וימשיך בעצמו את המחשבה. מאיפה הגיע הרעיון הזה? אני יודעת שההיסטוריה האנושית מלאה בו, אולם מסתורית בעיניי הדרך שבה הצליח להתגלגל עד ימינו, עד ימיי, ולשרוד בי גם עכשיו.

אין הרבה בהיסטוריה האישית שלי — של כולנו — שמציע לו משען הגיוני בראיות של ממש. לא הצטברו די אירועים כדי לספק לו הוכחה. הכול בחיינו מפריך את האפשרות למענה אמיתי, ולכל הפחות מרדד אותו לכדי שרשראות של דחף, פעולה, תגובת החוץ ותגובה פנימית מיידית כלפיה. כימיה ממכרת.

אבל אצלי משום מה הרעיון הזה שרד. אני ממשיכה לקוות שהוא מגלם אפשרות בת־קיימה, שגם אם לא עכשיו — תתממש בעידן אחר. אז אני מדברת בתוכי, כך הייתי תמיד. כי מעולם לא היה עם מי.

מאז שקיבלתי את ההודעה, החלטתי לתעד את הדברים. אולי יש בכך טעם ואולי אני ממציאה אותו. אולי אני משרתת משהו שנמצא כרגע מעבר לבינתי, ואולי אני רק מגבבת שכבת הגנה. ואולי גם שכבת הגנה מגובבת היא לא סתם. אני מדברת עם עצמי, כותבת לאדם נוסף שאולי חי ואולי יחיה אי שם. כותבת, מפקפקת, חותרת תחת התכלית. כותבת אף על פי שאני חצויה. אני חושדת בכל דבר שתלוי בקשר; ואולי הכול תלוי בקשר; ואם כך, הכול תלוי על בלימה. אני חושדת בכל דבר שיש בו נחמה.

***

אני מתהלכת יחפה מצד לצד בדירה, חדר ליחיד בקומה הרביעית עם אישור שהצלחתי להשיג לפני חמש שנים, ומאז חידשתי מדי שנה. יחסית למרתפון ששימש אותי לפני ולהיצע הדירות בכלל, ויחסית לעולם שמעבר לקירות — אני אוהבת אותה. קולות הזמזום והחריקה חודרים אליה מן החוץ. אני מפעילה פונקציית סינון רעשים, שבפני עצמה נוסכת בי מועקה, ואז מוסיפה פונקציית רעש לבן מס' 324 שרקחתי בעמל רב, וממשיכה להתהלך לי כך, הלוך ושוב לאורך הזווית החדה של פינת הטרפז, שדירתי התברכה או קוללה בה. מדי פעם עוצרת ללגימה מהקפה, בעמידה.

לבסוף מכבה את מניפולציות הסאונד ומתמודדת עם השאון הטבעי — אם אפשר לקרוא "טבעי" ל"הִיסְסססס" של האוויריים ול"גְרְרררר" של התת־קרקעיים, ולשאר הצלילים הבוקעים משלל יצירי כפיו המכניים של האדם. נשארה עוד חצי שעה. אחר כך אין מנוס מיום העבודה. מה אוכל לקחת איתי אל גלותי הזמנית ואיזו עבודה מחכה לי שם? בימים הקרובים אקבל גיליון הנחיות. הם תופרים אישית את תזמון השליחה ואת הנוסח לפי חישובים שנועדו לצמצם מרי ופניקה, להפיק שיתוף פעולה מקסימלי. אחכה ואראה עד כמה יצליחו איתי. לוגמת עוד מהקפה, מחליקה את כפות רגליי על השטיח, מסתכלת מהחלון וממששת שוב את המסגרת האכולה.

אפרוריות רגילה שוררת בחוץ: אוויר מאובק מפולח בכלי רכב, מאות מלבני כסף של החלונות השכנים אוטמים את החיים שבתוכם. אני מתמקדת בזה שמולי, ובלי כל היגיון מנסה לחדור את האטימוּת. זה חסר סיכוי, חד־כיווני. רחפן זעיר חולף בינינו. אני משחררת את מבטי ומנתקת אותו משם.

כל האנשים דומים כשהם עומדים ליד חלון ומחכים לגזר דין, לא חשוב מתי, לא חשוב מידי מי או מה.

בינתיים, בשם הטעם, ובלי להתחייב לניתוח מקיף — אנסה לתאר את פני הדברים בקצרה. לא אפרט את הרקע המוקדם. תאווֹת האדם ופראותו המוסווית בגינוני תרבות ובאנינות טעם, מלחמות וכיבושים, מושבות מעבר לים, מהפכה תעשייתית וכן הלאה וכן הלאה, דת, עשן, פחם ודם. כעבור מאתיים שנים בצעד קל — קל בדיעבד, קל במילים; בזמנו מפרך ועב בשר — צצים הבקיעים הראשונים במצב האקלים, ותנועות האקלים ומדעני האקלים צצים עימם. היסטוריה רחוקה. אז עוד יכלו להרשות לעצמם את השירים ההם ואת החולצות ואת ההזדהות התמימה, את הסירות והלווייתנים והדולפינים והאורנגאוטנים, לצוד ולאכול או לשמור מכל משמר. עוד כמה עשרות שנים קדימה, והבקיעים מתחילים להיפער. ההשפעות פושות ככתם: מזג האוויר, צמחייה, חיות — כולם נוהגים בהלימה עם האזהרות. אשמתנו או לא? מעשה ידינו או נידון לקרות בין כה וכה? היה קורה ממילא אבל האיץ והחמיר בגללנו? הכול פרי דמיוננו, סילופים של כלי תקשורת, קונספירציות שנועדו לשלוט? עד היום מתווכחים, למרות הראיות החותכות.

אט־אט הלכו ההשפעות והתפשטו, והעיקו על חיי האנשים: בתחילה על בתיהם, על סביבות המחיה, על השפע הארצי שהלך והצטמצם; ולבסוף גם על גופיהם ממש, שאיבדו מחיותם ומפוריותם. בשלב זה גברו הקולות המתריאים על המכחישים, וסוף כל סוף עשו את דרכם לפרלמנטים ולשלל הוועדות המקומיות והעולמיות, אבל הכול עדיין קרטע. כי הלוא יש טכנולוגיה ומיום ליום עוד אפשר להתמודד, ובטווח הקרוב — יותר מזה לא השתלם. הטווח הקרוב הארור הזה, שנראה שאנחנו מסתבכים בו פעם אחר פעם.

אנשים עייפים וחיוורים גררו את עצמם ערב־ערב מפינת העבודה שבחדר האוכל אל חדר השינה או הסלון. הערו אל פיותיהם תוספי תזונה שלא הצליחו להחליף את אור השמש המסוכנת ואת הערכים התזונתיים שנעלמו מהאוכל. שבועות רצופים היו מסתגרים בבתיהם חשוכי הילדים, בעונת השיטפונות, בעונת גלי החום. לא הספיקו להיפטר מהעובש הרעיל לפני בוא הבצורת.

הסתגרו, עד שנאלצו לעזוב.

אבל עכשיו כל זה כבר לא חשוב. חלף עם האבק והרוח. כי בשלב כלשהו מגיעים לנקודה שבה הטווח הרחוק קרב. המרחק בין אזהרה להתממשות נגמא, הפער בין היפותיזה למציאות מצטמצם. מצטמצם ומצטמק, ונעשה מציק כרעב בגוף הכחוש, ורק האטוּמים שבאטומים מצליחים אז להכחישו. פתאום יש הרבה להפסיד ולהרוויח. וכך, כעבור עוד כמה עשרות שנים ואסונות והגירות המוניות, נאלצו סוף־סוף להיכנע בפני המסקנה שהאדם עצמו — הוא ולא אחר, כפרט וכשותף בחברה, על זיכרונותיו מהשפע שהיה מנת חלקו, על תשוקותיו ושאיפותיו וחלומותיו וכישרונותיו, במימושם או במימושם בקירוּב — הוא האחראי הראשון והאחרון לַמְעט שעוד יכול להטות את הכף לטובת דחיית הקץ או דחיקתו. וסוף־סוף באמת התחילו לשבור את הראש — ליתר דיוק, להקשיב לאלה שכבר שברו את הראש ועברו לתלוש ממנו את השערות בייאוש — ואחרי דיונים והתייעצויות אין ספור, והסכמים ובריתות, והפרות הסכמים ומשאלי עם ומהומות, קמו ועשו.

ניסו כך וניסו אחרת, הרימו ידיים והפסיקו לנסות, שינסו מותניים וחתרו קדימה. חוות סולריות וחוות רוח קמו במהירות לא צפויה, זנים חדשים של צמחים בני־קיימה שגשגו בחממות הידרופוניות בתקווה להתחיל לפצות על אלה שהיו עתידים להיכחד ושכבר נכחדו. תחשיבי התחזיות הותאמו מדי רבעון והראו שאם ימשיכו באותם כיוון וקצב, בהחלט ייתכן שהאסון המוחלט אינו רובץ עוד לפתחנו; אולם הנזק כבר נעשה, והאסונות המקומיים והאזוריים הכו והכו.

ההתקדמות ניכרה אך הגיעה באיחור, ועל כן הבינו שאין ברירה, ושדבר אחד מוכרח לבוא על חשבון דבר אחר אשר יסור ממקומו. ואם לא אדם במקום אדם — כלומר, אם לא דילול אוכלוסין יזום, רצח המוני שלא יעלה על הדעת — אזי אורח חיים אחד תחת אחר. חישבו ומצאו שבנוסף לכלל היוזמות העולמיות, שבהן, הפלא ופלא, שילבו לבסוף זרועות רוב הקונצרנים והמדינות, לרבות אלה שעמדו עד אז במלחמה או בהתעלמות או בסכסוך — היה דרוש גם להקריב בכל זמן נתון את אורח חייהם של לא מעט אנשים ונשים, כדי לאפשר לאחרים לחיות בכל זאת חיים הראויים לאדם עלי אדמות.

לא לעד, כמובן, רק למשך שבע עד עשר שנים, רק עד שנגיע ליעד הנכסף של ההתייצבות. כי לחכות עד שהירידה בפוריות ואסונות הטבע יעשו את שלהם היה נורא מדי, וכי גם לסבל וגם לתקווה יש גבול. ונקבע היחס של אפס נקודה שש־עשרה לאחד כנקודת השוויון, שתקרב את טביעת האצבע האקולוגית האנושית לסף האיזון המהולל. איזון סיזיפי, תלוי על בלימה, מתנודד על לשון המאזניים: לכל מאה איש שימשיכו לחיות פחות או יותר כפי שחיו אנשים במאות השנים האחרונות — יתגוררו בבתים, יתהלכו ברחובות, ישבו בחצרות; ייסעו בכלי רכב, יתקשרו באמצעי תקשורת, יקנו ויעבדו וינפשו וישתדלו להוליד ילדים — יחיו שישה־עשר אנשים אחרים בדרך שתפיק "טביעת אצבע אקולוגית שלילית". כלומר, ינקו יותר משילכלכו. יפוגגו יותר משיעמיסו. יְכַלו יותר משקעי רפש מאשר יפרישו. יכחידו יותר משייצרו.

לא בלב קל נקבע היחס, לא בקלות דעת חושבו הצרכים ומדדי הניכוי. בקפידה נאספו נתונים, נבנו מודלים, נכתבו תלי תלים של ניתוחים וניבויים ותחזיות. התקיימו ניסויים באוכלוסיות מתנדבים מצומצמות, שהוכתרו בהצלחה מבשרת טוב. קואליציות נפלו וקמו, מחאות המוניות התלקחו ושככו. התקבלו החלטות, ושונו או בוטלו והתקבלו שוב. אנשים המהמו לעצמם בהתרגשות או בספק או בייאוש על משכבם לעת לילה. לבסוף, התוכנית יצאה לדרך; ואנחנו היינו הדור ההוא.