פרויקט אבא

פרק 1

הכנות ליום הראשון בעבודה:

לצבוע שורשים.

להחליק שיער.

לק ברגליים.

לקנות תיק חדש.

גם נעליים.

לבחור בגד מראש.

לרדת 2 קילו.

 

באותו בוקר:

לקחת מטען.

לקחת את המאג.

לא לשכוח להחליף את נעלי הבית!

 

זו כנראה טעות ענקית, אני אומרת לעצמי. מתח מותח את שפתיי לקו דק.

'כנראה?' עצמי מחזירה תגובה לא תומכת. 'גברת, את בטוח תתחרטי על זה'.

ועם האופטימיות הזאת אני עוברת דרך הדלתות הרחבות של הבניין ומפספסת את ההזדמנות להתחרט ברגע האחרון.

אני עולה לקומה העשירית במעלית המפוארת ונכנסת למשרד שיהיה שלי בחודשים הקרובים. העיצוב של החדר נראה מקצועי וחסר אישיות כרגע, אפילו מינימלי, אבל אני סומכת על עצמי שתוך שעה–שעתיים המקום יקבל את הצביון האישי שלי, כלומר את הבלגן ואת חוסר הסדר שמלווה אותי לכל מקום שאני הולכת אליו.

זו הייתה בעיה אם הייתי חולקת משרד עם שותפה, אבל כשקיבלתי את העבודה הזאת הבהרתי בקשיחות שאני עובדת לבד. ואני מתכוונת שביקשתי בהיסוס והוספתי קצת יותר מקורט של תחנון. הדבר האחרון שאני צריכה זה שותפה שתדבר איתי בלי סוף כשאני רוצה שקט, ותמנע ממני לעשות את הדבר שאני אוהבת ביותר, לדבר עם עצמי כי אני לא אוהבת שקט.

זה רק נראה סותר, אבל זה לא. אני אוהבת אנשים. בערך. לפעמים. אבל המודעות העצמית שלי כשאני עם זרים גורמת לי לנכות שכלית אמיתית בסיטואציות חברתיות, והמילים שיוצאות לי מהפה מביכות במקרה הטוב ומשפילות במקרה הגרוע. וכמו שכולם יודעים, החיים הם רצף של מקרים גרועים.

אם אני נשמעת פסימית, זה כנראה מפני שאני נמצאת פה מחוץ לאזור הנוחות שלי. אני דווקא אדם חביב מאוד ואופטימי בדרך כלל, עם קשתות צבעוניות בעיניים וחד־קרן שפורץ לי מהחזה כשאני נמצאת במשרד הביתי שלי, עם המטבח הצמוד וההפרעות החוזרות והנשנות של הכלב הלא חכם בעליל שלי. אבל הסיטואציה שהכנסתי את עצמי אליה בעזרת האחות שלי, הלא חכמה גם היא, הביאה אותי למצב שאני נאלצת לבחון את המיומנויות החברתיות שלי בחברה גדולה עם אין־ספור מתחמי עבודה אישיים, עובדים משועממים, לקוחות תובעניים, מנהלים שידחפו את האף הביקורתי שלהם לעבודה שלי, ובעיקר בעיקר מטבחון קטן ומשותף לכולם שנמצא הרחק הרחק בצד השני של החלל הפתוח והמרתיע. זה אומר שבכל פעם שארצה לקחת משם מאפה מקופסת המאפים, שהבטיחו לי שלעולם לא תתרוקן, ילוו אותי מבטים שופטים במקרה הטוב ואנשים שיצלצלו בפעמון ויצעקו "בושה, בושה" במקרה הרע.

'יש לך את זה ביותר דרמטיות?' עצמי יורדת עליי ואני מחזירה את הבעת פניי למצב ייצוגי כאשר שירה, המנהלת העיצובית של החברה, ושלי מעכשיו, נכנסת למשרד בחיוך.

'המצב שלך גרוע יותר ממה שחשבתי', עצמי מגיבה לפרצוף המנומס שאני מנסה לעטות ואני סוגרת אותה בתוך ארון הבגדים, מונעת ממנה לצאת ולצחוק עליי שוב, לא מוכנה לאפשר לבוסית שלי לראות אותי במצב של ויכוח פנימי. לטירוף הזה בתוכי לא צריכים להיות עדים מבחוץ. בטח לא האנשים שסומכים על השפיות שלי ומשלמים לי משכורת.

"אני שמחה לראות שהגעת מוקדם. את רוצה עוד כמה רגעים להתמקם או שאת מוכנה להתחיל בעבודה?"

אני מכריחה את קולי להיות רם וענייני. "לגמרי מוכנה. מה יש לך בשבילי?"

אנחנו מתיישבות ליד השולחן ואני מקבלת ממנה את הפרטים על האירוע שהחברה מפיקה ללקוח. התפקיד שלי הוא עיצוב גרפי. אני נכנסת לתמונה בעיצוב ההזמנה, פליירים ומיתוג האירוע לפי רצונות הלקוח. לא שונה מהעבודה במשרד הביתי שלי, למעט העובדה שפה אני נתונה לפיקוח המנהלת נוסף על דרישות הלקוח. אבל אם יש מקום שבו אני לא סובלת מחוסר ביטחון עצמי זה בעבודה שלי. אני טובה במה שאני עושה ולמזלי בגילי, 'המופלג', מוסיפה עצמי, הגעתי למקום בחיים שבו אני לא צריכה למכור את עצמי, אלא לבחור את העבודות שנראות לי מאתגרות ובעלות עניין מיוחד עבורי.

בגלל אילוצים, עצמי מרימה גבה על המילה הלא מתאימה ואני מתקנת, בגלל רצונות לא הגיוניים לקידום פרויקט החיפוש שלי ושל זהר נאלצתי לקבל על עצמי עבודה כשכירה בחברה המסוימת הזאת, שבה אני צריכה לתת דין וחשבון.

גיל שלושים ותשע הוא לא גיל לשנות סדרי עולם, אבל זה רק לכמה חודשים. המשרד הזה חיזר אחריי שנים, ידי על העליונה ואני לא מרגישה שום צורך להתפשר או לרַצות.

"ציפור קטנה לחשה לי שאת מעדיפה לעבוד לבד, אז אעזוב אותך עכשיו לעבוד על זה וניפגש מחר בצהריים לראות איך את מתקדמת."

אני מהנהנת ומחניקה אנחת רווחה. 'מעניין מתי תצליחי לדבר איתה בלי להיות אדומה כולך'. עצמי נהנית לצפות בי מתפתלת מול אנשים. למרות הכול אני מתלהבת להתחיל פרויקט חדש, בייחוד כשנראה שהבוסית החדשה שלי תיתן לי את המרחב שאני צריכה כדי לעבוד בשקט.

אבל לפני שאני מרשה לעצמי להיבלע בעומק העבודה יש מחסום שאני צריכה לעבור. אי אפשר לדחות את זה יותר. חבל שיעל, האחראית לפרסום ברשתות החברתיות, שעשתה לי סיור בשבוע שעבר וממש אימצה אותי, לא נמצאת היום. היה נחמד לראות פנים ידידותיות. יעל היא מאלה שלא סותמות את הפה ולי קשה לפתוח אותו מול זרים, לכן החיבור בינינו היה מיידי. ברור לי שהיא תהפוך לחברה טובה וזה טוב כי אני צריכה שותפה לפשע במקום הזה.

אני ועצמי מחזקות זו את זו. משנסות מותניים, מפשילות שרוולים, חושקות שיניים, מותחות חיוך לא מזויף מדי, לוקחות את המאג הגדול שאני מחוברת אליו כמו פעוט לבקבוק שלו, ויוצאות מהחדר הסגור והבטוח להכין לנו קפה במטבח הרחוק רחוק והנחוץ נחוץ. בצעד בטוח למראה, כך אני מקווה, אני הולכת, מהנהנת שלום מחויך לכל אחד ברחבי הקומה.

'את נראית כמו הכלב המהנהן שיושב על הדשבורד של המכונית שלך', לועגת לי עצמי ואני מייד מפסיקה ושולחת את גופי קדימה לתוך החדרון הקטן בזינוק מהיר וחינני של שיכור שנזרק מחוץ לבר. לפחות אין פה שוטר.

רווח לי שהמטבח ריק ואני מכינה לי קפה הפוך מהמכונה בכוס קטנה, שופכת את הקפה למאג המפלצתי שלי, מוסיפה ממתיק ועוד כוס וחצי של מים רותחים כדי לדלל את הקפה החזק מדי. חמש טיפות של חלב משלימות את הקפה למוצר מושלם.

כרגיל, עצמי מקיאה קצת למראה הקפה החלש שלי.

אני גונבת שלוק על המקום, לא מסוגלת לדחות את הסיפוק, ומקללת כשהלשון שלי נכווית. 'כמו בכל בוקר', עצמי נאנחת בייאוש ואני מוציאה לה לשון כאובה.

ככה אני אוהבת.

אני לא נוהגת לאכול עם הקפה הראשון בבוקר, אבל אין שום סיכוי שאחזור לכאן בקרוב אז אני בוחרת לי מאפה גדול במילוי שקדים, עוטפת אותו במפית ומתחילה במסע חזרה למשרד הבטוח שלי. הפעם אני בוחרת שיטה אחרת. אני נועצת מבט בספל וצועדת חדורת מטרה בלי לפזול ימינה ושמאלה עד השולחן שלי, מניחה את הדברים ומתיישבת באנחת רווחה. אין לי מושג אם פספסתי הנהונים מנומסים וחיוכים מסבירי פנים בדרך, ואני אמשיך לחיות בשלום עם עצמי גם בלי לדעת.

עכשיו, כשהכול מאורגן לי כמו שאני אוהבת, קל לי להיכנס לאווירה של עשייה.

מהמיילים ששירה כיתבה אותי עם שאר העובדים על הפרויקט הנוכחי אני בוחרת את הרלוונטיים לחלק שלי בעבודה ומדפיסה אותם. ככה נוח לי יותר לעבוד, למגינת ליבם של המצפון שלי על העצים הנכרתים ושל כל רודפי הטכנולוגיה באשר הם. את המצפון שלי אני משתיקה בתרומת סכומים נכבדים מהשכר שלי לעמותות ירוקות, ואת המתערבים למיניהם אני משתיקה במבט מצמית שהתאמנתי עליו מול המראה במשך ימים עד שזכה לאישור מעצמי.

אני כבר מצפה להתחיל בעבודה. הלקוחה הראשונה שלי בארגון היא הוצאת ספרים קטנה בשם "עט ודיו" בבעלותה הפרטית של מיכל אורבך. אנחנו מארגנים להם אירוע השקה של ספר חדש ואני מתכוונת להפעיל את כל כוחות הקסם שלי כדי לקבל עותק בהקדם האפשרי, אפילו אם זה אומר להקצין מעט את דרישות העבודה ולקבוע שתוכן הספר קשור למיתוג שאני אעבוד עליו.

אני יכולה לעשות עבודה מדהימה גם בלי לקרוא מילה מהספר, אבל ספרים הם החולשה שלי והתקציר של הספר שהספקתי להיחשף אליו נראה מעניין כל כך.

חברת "אקסקלוסיב אירועים", שעכשיו אני נמנית עם עובדיה, מארגנת אירועים יוקרתיים לכל המגזרים. החל מאירועים פרטיים לקהל לקוחות נבחר ומצומצם, וכלה באירועי ענק לכל מי שידו משגת את עלות כרטיס הכניסה. עד עכשיו כניסה לאירוע כזה הייתה דורשת ממני לעשות עסקה עם עוץ לי גוץ לי בנוגע לבני בכורי, אבל עכשיו, כשאני עובדת מן המניין, יש לי סיכוי אמיתי להשיג כרטיס.

'נשאר רק להבין עם מי צריך לשכב כדי שזה יקרה', עצמי זורקת עקיצה, אבל גם היא יודעת שמספיקה צלחת אחת של עוגיות מעשה ידיי כדי לחבר אותי לאנשים הנכונים. כן, אני כזו טובה באפייה. מזמן גיליתי שצלחת מלאה בעוגיות שוקולד צ'יפס עם נגיעות בוטנים היא הדרך הקלה ביותר לשבור שתיקה מביכה. אלא אם שוקולד נמס מכסה לך את השן הקדמית. אז המבוכה רק גוברת ואפילו עצמי מסתובבת, מסתכלת לשמיים, שורקת לעצמה ומתרחקת בהליכה נונשלנטית.

בכל מקרה מרגש אותי להיות חלק מזה ואני צוללת לתוך החומר כדי להבין בדיוק מה הקונספט שהצוות ומיכל בחרו לשקף דרכו את רוח הספר.

מאכלים בריאים:

ירקות עלים ירוקים: תרד, כרוב, חסה.

פירות טריים: תפוחים, תותים, אבוקדו. אבוקדו זה לא פרי!

דגנים מלאים: אורז מלא, לחם מחיטה מלאה, קינואה. לא יקרה.

חלבונים רזים: עוף, דגים, ביצים, קטניות.

מוצרי חלב דלי שומן: יוגורט, גבינה לבנה, חלב.

אגוזים וזרעים: שקדים, אגוזי מלך, זרעי דלעת.

קטניות: עדשים, שעועית, חומוס. לא כשיש אופציה אחרת. לוודא שתמיד תהיה אופציה אחרת.

דגים עשירים באומגה 3: סלמון, סרדינים.

עשירים בוויטמין A: בטטה ודלעת.

פירות הדר: תפוזים, אשכוליות.

כעבור כמה שעות הבטן שלי מקרקרת ואני נזכרת שאני רעבה ושאני צריכה לאכול מסודר ובריא. אני מחליטה שהכי מהיר ויעיל זה לרדת לרחוב. מחוץ לבניין יש מתחם רחב ובו עומדים דוכני מזון מהיר.

כשהמעלית מגיעה אני נדחקת בין האנשים הרבים שממהרים כנראה גם הם לארוחת הצהריים שלהם.

תזכורת לעצמי: לא לצאת מהמשרד בשעות הצהריים.

אני מודעת מאוד לעצמי, כאילו כולם מסתכלים עליי ובוחנים במבט שיפוטי את הפנים המעט ארוכות מדי, את השפתיים המעט דקות מדי, את הקמטים שמעטרים את צידי העיניים הכהות שלי.

אני יפה כשאני רוצה. אני יודעת את זה. וללא ספק אני רוצה להיות יפה, אבל לפעמים, כשאני בחברת אנשים חדשים, אני נוטה לשכוח את האף הסולד החמוד שלי, את העדינות של תווי פניי, את החזה המפואר ואת המותניים הצרים שעליהם מונחת שמלת קיץ בהירה עד הברך שבחרנו ברוב קולות אני, עצמי וזהר אחותי. גם את השיער הארוך והגלי בצבע חלודה שאני צובעת כל חודשיים כי אני מתה על כמה שזה שונה מהחום־שחור הטבעי שלי. 'ואל תשכחי שזה שונה גם מהפסים הלבנים שמשתלטים על חלקים נכבדים יותר ויותר מהשיער שלך', מזכירה לי עצמי ברוב טובה.

אני חוצה את הכביש ומטיילת בין האנשים. מנסה לבחור בין נקניקייה בלחמנייה ובין פיצה.

'בריא', מזכירה לי עצמי בתוכחה. אני נושפת עליה את תסכולי ופונה לדוכן הסיני, שם אני לוקחת מוקפץ עם אקסטרה ירקות ועוף.

אני אוספת מגנטים מכל הדוכנים וחוזרת למעלית. כך אהיה מוכנה יותר בימים הבאים.

אוהבי הטכנולוגיה היו מרימים גבה. מגנטים? בעידן וולט? ולי נותר רק המבט הקשוח שלי. אני אוהבת את הדברים שלי כתובים ומונחים לפניי לקריאה ולדפדוף.

הפעם המעלית כמעט ריקה. עומד שם בחור בחולצת פולו שחורה ומכנסי ג'ינס שחורים. הוא מסתכל עליי במבט חודר ולא מוריד את מבטו. אני מהנהנת אליו לשלום. הוא לא מגיב, אבל עדיין נועץ בי מבט כמעט עוין. אני מרגישה צורך להתרחק ככל האפשר במעלית הקטנה ונסוגה שני צעדים לאחור, קרוב יותר לקיר. אני לא יכולה להבין את זה, אז אני עושה את מה שאני עושה הכי טוב, מדחיקה את חוסר הנוחות שלי ומתעלמת ממנו ככל יכולתי.

זה קשה כי בתוך הראש עצמי שורקת לכיוונו באופן מחפיץ ומעליב.

כן, הוא גברי באופן ניאנדרטלי כזה והנוכחות שלו כובשת את המקום הקטן, משתלטת על המרחב הפרטי שלי. אבל השיער שלו ארוך מדי, הזקן שלו ארוך מדי, וחוסר הנימוס הבולט שנודף ממנו יכול לכבות כל הערכה שהייתה יכולה להיות לי כלפיו.

'תמשיכי להגיד את זה לעצמך. אולי בסוף זה יהיה אמיתי'.

תכבדי קצת את עצמך, אני מנסה לחנך את עצמי ויוצאת מהמעלית במהירות, חסרת סבלנות להגיע לארוחה שלי.

במשרד הבטוח שלי אני פותחת את הקופסה וריח הרוטב העשיר ממלא את נחיריי. תוך שנייה וחצי אני מוצאת את עצמי מקיאה ג'ריקנים של קפה ומאפה בתוך שקית הפח.

באמת? זה נורא! אני מנקה את עצמי כמה שאפשר בטישו שנמצא על השולחן, סוגרת את השקית ולוקחת אותה בקצות האצבעות לשירותים הקרובים. מנסה כמה שיותר להסתיר את הזוועה שבשקית. עצמי כמובן לא נוכחת בסיטואציה. יש לה יכולת מופלאה להיעלם בכל פעם שאני מובכת.

אני שוטפת את הפה וטופחת על פניי במגבות נייר, יותר מזה אני לא יכולה לעשות בלי להזיק באופן בלתי הפיך לאיפור שלי. אני מבקשת מעצמי להזכיר לי לארגן תיק איפור למשרד. אני בספק אם זה מקרה חד־פעמי של בחילה.

אני לא נראית מרופטת כמו שאני מרגישה וזה מעודד אותי. אני חוזרת למשרד בתהייה מה לעשות עם האוכל שהזמנתי.

לאכול או לא לאכול, זאת השאלה.

אני מרחרחת בעדינות ועווית קלה בבטן גורמת לי להרחיק מהר את האוכל ממני. בהחלט לא לאכול.

אני מחזיקה את שקית האוכל הסגורה רחוק מהגוף שלי ופונה למטבח. שם אני מניחה אותה במקרר. סביר שהיא תישאר שם שבוע ואז אזרוק אותה. אולי יעשו עימי חסד ויגנבו לי אותה לפני כן.

אבל אני עדיין רעבה, עכשיו אפילו יותר, ועם כל הכבוד ל'בריא' אני צריכה קודם 'אכיל', אז ברור שפיצה כי אי אפשר לטעות עם פיצה.

כשאני חוזרת עם השלל למעלית שוב נמצא שם הניאנדרטלי המגודל. עצמי מייחסת את הקפיצה החד־פעמית של הלב שלי להתרגשות מהנוכחות שלו, אבל אני מעדיפה להגיד שזאת רק הציפייה לפיצה הטעימה. למה הוא שוב פה? אין לו משרד משלו?!

הוא מרים את הראש מהנייד שלו וקולט אותי נכנסת. שוב אני מחייכת אליו בקלילות. אולי הפעם הוא יחייך בחזרה. לפי פיו שמתעקל כלפי מטה אני מניחה שלא. אני מגלגלת עיניים ונושפת בתסכול בשקט. קשה לי עם אנשים ממורמרים. הוא סורק את המגש שיש לי ביד, מצמצם עיניים ויוצא מהמעלית כאילו האוכל שלי העליב אותו אישית.

'אידיוט מתנשא', עצמי מחמירה איתו, וחוזרת להעריץ אותו מחדש. ואפילו שקשה לי להתווכח איתה אני מנסה לדון אותו לכף זכות. אולי בדיוק הוא סיים להקיא מריח של פיצה, מי יודע.

מאכלים שעשויים לעזור להפחית בחילות:

1.קרקרים יבשים או צנימים.

2.לחם קלוי.

3.בננות בשלות.

4.אורז לבן או אורז מלא מבושל היטב.

5.מרק עוף צח.

6.תפוחים.

7.ג'ינג'ר. תה או ביסקוויטים עם ג'ינג'ר. ביסקוויטים ללא ג'ינג'ר טבולים בתה.

8.לימון: מים עם פלח לימון או תה לימון קר.

9.מנתה. תה מנתה או סוכריות מנתה. מנתה במשחת שיניים נחשב?

10.פירות קפואים או קרים.

11.יוגורט טבעי.

12.שקדים או אגוזים קלויים ללא מלח. 10, 11 ו־12 יחד זה פרוזן יוגורט.

13.ירקות מבושלים היטב כמו גזר או דלעת.

השמש כבר מתחילה לרדת כשאני מנשנשת את המשולש האחרון במגש. שירה נכנסת למשרד שלי. "שחר, את עוד פה?"

"כן, אני רק רוצה לסיים לסכם לי בנקודות את הרעיונות שהעליתם להשקת הספר. בעוד כמה דקות אצא."

"אם יש לך שאלות, אל תהססי לפנות אליי או לשאר הצוות. מחר נשב לפגישת תכנון ותוכלי להכיר את כולם."

"אני מצפה לזה." אני משקרת לה. אני בכלל לא מצפה להכיר את שאר אנשי הצוות. אני קצת הולכת לאיבוד בין הרבה אנשים זרים.

'כן, אני לחלוטין לא מבינה למה זהר טוענת שאת מופנמת מדי'.

"ניפגש מחר." אני מנפנפת אותה בחיוך כדי שאוכל לחזור לרשימות שלי.

'את והרשימות שלך', עצמי מגלגלת עיניים, מזלזלת באהבה שלי למילה הכתובה והמאורגנת.

הרשימות שלי מאורגנות להפליא. רק דרכן אני באמת מבינה את הדרך ורואה מה הצעד הבא. כל תהליך בחיים שלי עבר דרך רשימת יעדים. למען האמת, התהליך משנה העולמות ומסבך החיים שהתחלתי לפני כמעט שנה הגיע גם הוא מרשימה. רשימה של יעדים שרציתי להגיע אליהם בחיים.

כשכתבתי את הרשימה לפני שמונה עשרה שנה לא באמת חשבתי שאקיים כל סעיף בה, אבל במהלך השנים הרשימה שתלויה על לוח שעם מעל המיטה שלי הפכה למדד ההצלחה שלי בחיים. לאט לאט כבשתי כל יעד שכתבתי שם.

- לסיים ללמוד. צ'ק.

- לצבוע ציפורניים ברגליים בצבע כחול. צ'ק ראשון ואחרון.

- קשר רציני. דאבל צ'ק ודאבל כישלון.

- לקנות בית. צ'ק גדול ויקר.

- לצבוע את השיער בוורוד זוהר. צ'ק.

- להפוך לעצמאית. צ'ק.

- לנסות קשר עם בחורה. התקרבתי, ניסיתי, צחקתי, הובכתי, נכשלתי.

- טיפול פסיכולוגי לעצמי. ניסיתי שני פסיכולוגים ופסיכיאטרית אחת. כולם הכריזו שאנחנו מקרה אבוד, לכן סימנתי את זה כצ'ק מסויג.

אבל להתחתן, להביא ילדים, להקים בית ומשפחה משלי, את זה לא הצלחתי אפילו לראות באופק.

אז החלטתי להפסיק לחכות לנסיך על הסוס הלבן. 'תעשי לי טובה, את היית מסתפקת גם בשרק על דונקי אם היה מגיע ומציע לך לעשות ילד'.

אומנם לא יכולתי להתאהב בעצמי. טוב, יכולתי, רק שהיא לא באמת נחמדה מספיק בשביל להתאהב בה, אבל להקים משפחה אני לחלוטין יכולה לבד. אם זהר, אחותי הקטנה, שנהגה לחטוף סוכריות מילדים וצחקה כשראתה ילד בוכה, הצליחה למצוא בעצמה את הרגש האימהי, אז אני לא דואגת.

עצמי מכחכחת בגרונה ואני מוסיפה את המילים, יותר מדי. הרי דוגמה אישית להורות לא ממש הייתה לנו. תמיד היינו אנחנו הבנות נגד העולם.

אז זהר ואני החלטנו שעושים לי ילד.

שבועיים וקצת עברו ויעל ואני מארגנות לנו שגרה נעימה במשרד. את הבקרים אנחנו מתחילות עם קפה במשרד שלי ומכינות את החומר להשקה.

כל עוד אני מקפידה לאכול במרווחי זמן קבועים אני מצליחה להימנע רוב הזמן מבחילות. לכן יש לי סליק מפואר של קרקרים, ביסקוויטים, בייגלה ועוד מוצרי בסיס חיוניים שיעל התמכרה אליהם.

לארוחת הצהריים אנחנו יורדות יחד ואוכלות בכל פעם בדוכן אחר לפי הסדר שהם ממוקמים ברחוב. כך לא צריך להתעסק עם הבחירה וההחלטה בכל יום. שיטות של מזל מאזניים.

לא פגשתי שוב את הבחור הממורמר מהמעלית. גם לא חיפשתי אותו. בכלל לא.

את המשך היום אנחנו ממשיכות בנפרד, כל אחת בתחום שלה בעבודה שהיא צריכה לסיים.

כל ההכנות בשבועיים האחרונים הצטמצמו לכדי פגישה חשובה שתתקיים היום עם הצוות ועם מיכל.

בבוקר, לאחר שעברנו בפעם האחרונה על המצגת, יעל מכריזה, "זהו. יותר מוכנות מזה לא נהיה."

נשארות לנו כמה דקות עד לפגישת הצוות ואנחנו גולשות לנושא שעדיין לא נגענו בו. מתברר שאפילו שהיא רווקה בת ארבעים ושלוש, השעון הביולוגי של יעל לא דופק בכלל. מקולקל. מסתובב לאחור.

המשך הפרק זמין בספר המלא