דרך הבשר

חלק ראשון - קריסה מוחלטת לאורך החוף

1

יום חמישי
פברואר 2017
תל-אביב

באחר-הצהריים של אותו יום חמישי קרו שני דברים יוצאי דופן. מאז, לא חזרתי על אף אחד מהם: הראשון היה שאיחרתי לביקור אצל הפסיכולוג שלי, נדב, לאותו ביקור ששינה הכל. והשני היה ששאלתי לשלומו. מי היה מאמין שהתשובה של נדב לשאלה התמימה והבלתי מתעניינת, "מה שלומך?" תוליד את התשובה המחרידה: "אבא התקשר אליי, הוא יודע הכל."

לנדב התחלתי ללכת חודש וקצת לפני אותה פגישה בלתי נשכחת. נדב הוא פסיכולוג קליני-דינמי מוכשר שמטפל גם בשיטה קוגניטיבית וגם (וזה בכלל יתגלה בהמשך) למד בודהיזם, תירגל מדיטציה והיה בעל חוש הומור משובח. וגם הומו. מציאה אמיתית. אחרי ניסיון ארוך ורב על ספות של פסיכולוגים ומטפלים ממינים שונים, פניתי אליו כדי "לחזור ולהיות יותר פרודוקטיבי".

כבר באחת הפגישות הראשונות הוא שאל אותי שאלה שנראתה לי אז פולשנית מדי ובלתי אחראית: "אתה לא בדיכאון?" כנראה הוא ציפה, מגבר בן שלושים-וחמש עתיר ניסיון טיפולי, לקצת יותר מודעות עצמית. אכזבתי אותו כנראה, כשעניתי כמעט בכעס שלא. האמת היא, שכנראה שבנקודת הזמן שבה התחלתי ללכת לטיפול אצל נדב, עוד לא הייתי מודע לנוכחותו של הדיכאון. או שהיה זה רמז מטרים להפצעתו מעט אחרי אותה הפגישה. את הפאניקה שאחזה בי, נוכח תשובתו, קשה לתאר במילים. המושג דרמה-קווין לא זר לי. יש גם לא מעט שרואים בי עצמי מלכת דרמות לתפארת. אבל מה שהכרתי היה כלום לעומת מה שהתחולל שם בחדר.

בהתחלה, אפילו לא שאלתי אותו איך זה נודע לאבא שלי. הספקתי להניח בוודאות מוחלטת, שאחד החברים שלו, כנראה ראה פרסום שלי ב-RentMen.com וסיפר לו. תהיה הדרך אשר תהיה, כשורד מבטן ומלידה, לא היה לי הלוקסוס להתפנות לעסוק ברכילות, גם אם זו חשובה ומעניינת. בזמן שנותר לפגישה עם הפסיכולוג התעניינתי אך ורק בעניינים לוגיסטיים ואסטרטגיים. היה עליי לתכנן מהלכים מול אבא, להסיק מסקנות ולנהל את האירוע בתבונה המקסימלית ועם מינימום נפגעים, או ליתר הדיוק, נפגעת מרכזית העונה לשם אמא. דרמה קווין? יותר כמו קצין-מבצעים המנהל לחימה בשטח אויב.

ביקשתי מנדב לעשן בחדר. אמנם סיגריה אלקטרונית, ועדיין; עד אז לא עישנתי בטיפול. לדעתי, כבר בשאכטה הראשונה גם קמתי ונעמדתי, והתנצלתי על כך שפצחתי בהליכת נמר-עצבני-בכלוב, הלוך ושוב בחדר, מנסה לשחרר דרך הגוף, את עוצמות המתח והחרדה שהכו כל תא וכל נים בגוף שלי.

אבא שלי לא היה פראייר בכלל. הוא ידע שאני הולך לנדב לפני שאגיע אליו באותו הערב והיה לו את מספר-הטלפון של נדב, בזכות העובדה הפשוטה, שהיה זה אבא שלי שמצא ושידך לי אותו. כל מה שהוא שאל, כשסיפרתי לו שאני מחפש טיפול: זה אם אני מעדיף גבר או אישה.

"לא משנה לי," עניתי.

היקום בחר בשבילי ושלח לי גבר. כשנפגשנו אמרתי לו שאני רוצה טיפול "גברי", ענייני וקשוח ככל שניתן. נדמה לי שהוא קיבל את הבקשה. והיות שהוא הומו, גם נחסכו לי הרבה הסברים מיותרים.

מתוך חמישים הדקות שעמדו לרשותנו באותו יום חמישי ארור, נותרו כעת שלושים. נותרה לי כחצי שעה, לעבד את האסון המביש, המפריע, המסית, המטריד והחצוף. ה'זאקנס' שלקחתי לאחר הישמע הדברים, אמור היה להתחיל לפעול רק כשאגיע ללוקיישן הבא שתוכנן לי להמשך הערב, הדירה של אבא שלי.

בעולם מתוקן, לפגישה כזו עם אבא (כלשהו), צריך להתכונן לא-כמה דקות, אלא כמה ימים ולקיימה לאחר מופע חימום כימיקלי. ואבא? מה אגיד לו, מה אעשה?

"רגע!" אמרתי לנדב, "אני חייב לוודא שהוא לא סיפר לאמא!"

זו לא הייתה סיטואציה שאפשרה את קבועי הזמן של התכתבות בוואטסאפ. הייתי חייב לבדוק את זה מיידית בשיחת טלפון. "זה בסדר אם אתקשר אליו רגע?" שאלתי.

"בטח" אמר נדב.

חייגתי.

הוא ענה.

"אבא, אני אצל נדב, תיכף ניפגש. אמא יודעת?"

"יופי" ענה לי אבא, "ולא".

"מצוין" עניתי בתקיפות "תשאיר את זה ככה עד שאגיע. נתראה בקרוב".

בזמן שנשאר, שיחזרנו לבקשתי, את שיחת הטלפון של נדב ואבא שלי. "רגע," ניסיתי לחזור ולהבהיר, "לא הבנתי. מאיפה אבא יודע?"

ואז הגיעה פצצת האטום השנייה: "מישהו מהחברים שלך סיפר לו." האלקטרונית כבר הייתה מונחת לי על השפתיים ולפני שהספקתי להשלים את השאיפה, הוא המשיך: "אבא לא אמר מי".

אז מה היה לנו? גבר בן שלושים-וחמש, שמבקר בארץ לכמה שבועות, בעוד שהוא חי באמסטרדם, מבסוט ומאושר, מגיע לפסיכולוג שלו, שמספר לו שאבא שלו יודע שהוא אסקורט (מה שבסטרייטית נקרא זונה), ועכשיו גם מסתבר, שאחד מאנשי סודו מכר אותו לאבא שלו, הפשיט אותו והשפיל אותו מול האדם - שהידיעה שבנו מתפרנס מסחר בגופו, תפגע בו יותר מאשר בכל אדם אחר. ועכשיו, בעוד עשרים-ותשע דקות, יוצא הגבר הזה לפגוש את אבא שלו.

ה'זאקנס' שבלעתי, דקות קודם לכן, עוד לא התחיל לעבוד. נותרתי עירום מול הסטרס והחרדה שכרסמו כל חלקה טובה בגוף שלי. ולהם, נוסף עכשיו גם הלם מצמית נוכח ההבנה המאוחרת שמישהו משבעת אנשי סודי וחבריי, בחר לבגוד בי. הרגשתי יותר ערום מתינוק ברגע היוולדו, יותר חשוף מחולה מורדם בחדר ניתוח בעת שמנסרים לו את כלוב הצלעות.

2 

לביקור הזה בארץ הגעתי קצת אחרי כריסטמס 2017 והוא תוכנן להימשך כשבועיים. את אמסטרדם השארתי בראש שקט, עם שכר דירה משולם חודשיים קדימה, עם חיסכון נאה במזומן שהיה מוטמן בתוך אוסף שקיקי התה שלי, עם פלוס בחשבון הבנק ובוכטת מזומנים שלקחתי עליי, שקלים שקניתי ביורואים לוהטים. לאמסטרדם תכננתי לשוב כשהמזומנים שהקצבתי לביקור ייגמרו. ידעתי שבאירופה הלקוחות מחכים לראותי שוב. בביקורי-זה בארץ לא תכננתי לעבוד. הייתה סכנה שיזהו אותי ולא היה בכך שום צורך פיננסי. אבל, החמדן אוהב הכסף ששוכן בקרבי היה חייב לבדוק מה יקרה אם אעדכן את המיקום שלי, באתר הפרסומי הבינלאומי שבו התנוססה מודעת האסקורט שלי. למען הזהירות הסתרתי את תמונות הפנים שלי במודעה ואת המיקום והסטטוס שיניתי ל"מבקר בתל אביב". בכל זאת, לא הכרתי את קהל צרכני הליווי בישראל והעדפתי להישאר לא מזוהה.

להתמקח, מנסים גם שם באמסטרדם - כאילו שאוריד גרוש מהמחיר של הדבר הכי יקר שיש לי למכור. אבל בתל-אביב, מראש משלמים בשקלים ובסכומים לא גדולים במיוחד, כך שמהר מאוד הפסקתי לענות לפרופילים ישראליים. יצא אפוא שיצא לי לעבוד רק מדי פעם, בערבים פנויים ומשעממים: פה ושם עם תיירים, אנשי עסקים ואיך אפשר בלי איזה שגריר בארון. החמדנות הזו והחלטורות שלקחתי בלילות, אפשרו לי להאריך את הביקור במולדת החמה, מהשבועיים שתוכננו, ללמעלה מחודש. את נדב, פגשתי בחמישי למה שאמור היה להיות מפגש אחרון בפורמט פיזי. משם התכוונו להמשיך במפגשים מהסוג הדיגיטלי.

בדרך מהקליניקה של נדב לבית של אבא שלי צעדתי לאורך החוף ברחוב הירקון ונזכרתי איך בכלל הגעתי לארץ וכמה חבל שבכלל עשיתי את זה. הסיבה הרשמית לביקור שלי, הייתה לפגוש בארבע עיניים את השותפה העסקית שלי מזה למעלה משנה, על מנת להיפרד מהשותפות ומהדרך המשותפת באופן סופי ומוחלט ולסגור את המיזם שלנו, סטארטאפ שאפתני שאיבדתי בו כל אמון.

מה גם שהייתי מאוד מרוצה מהחיים החדשים שלי. הייתי אדון ושליט לזמן שלי, עם אפס משימות טרחניות הנמתחות כמו מסטיק שנדבק על ציפה: בלי דו"חות אקסלים, בלי מיילים, בלי צורך להכיל שותפים, חלומות, נפילות או לחילופין בוסים, קולגות או עובדים. אפס הפרעות.

לא שאסקורט זאת לא עבודה. עבדתי בהחלט. אבל עבדתי מתי שרציתי, כמה שרציתי ואיפה שרציתי, ובעיקר: אחרי כל לקוח - נגמרה העבודה.

הדרך מהקליניקה של נדב לבית של אבא שלי לא ארוכה. עד שיצאתי מנדב, ה'זאקנס' כבר נכנס לפעולה ומיקרו-זרמים של רוגע מלאכותי חלפו לי בגוף כשהתהלכתי לי לאורך החוף וליטפו לי את הלב שנע מסערה לרגיעה. ההליכה לאבא שלי הייתה כמו טבילה במי-ים שבה כל איבר בגוף נהנה ממים בטמפרטורה אחרת. זו התחושה שפקדה לסירוגין את הלב שלי, את הריאות ואת עור-הגוף. שברירי שניות של סערה מתובלים בתחושת רוגע-סינטטית שהלכה והתפשטה. אבל הראש, הראש; הוא נשאר על ספידים. דבר אחד בלבד העסיק אותי: מי מכר אותי לאבא שלי? מי העז?

התקשרתי אליהם מהדרך, אחד-אחד. רציתי להספיק את כולם לפני שאגיע לאבא שלי. כאמור, הם היו שבעה. התקשרתי לפי הסדר שבו הם הפכו לשותפי סוד. התחלתי בשלושה הראשונים. אלא שידעו כמעט מהיום הראשון, ועוד לפני שהגעתי לארץ לאותו ביקור. היו אלה עמרי, רוי ואלי.

עמרי היה האהבה הראשונה שלי. הכרנו אי אז, כשהייתי בשנה השנייה לגמילה שלי מאלכוהול. שנה שהייתה רצופה בקשיים, כאבים, התבודדות ואימוץ של הרגלים חדשים, הרגלים, שלא רק שלא הכרתי קודם, אלא שבזתי להם: שיגרה סאחית, שעונים-מעוררים סביב הזריחה, ספורט, אוכל בריא, שעות שינה קשיחות, משטר קפדני בכל אורחות החיים.

הייתי כבן עשרים ושבע בשנת הגמילה הראשונה, וזו - בקושי איפשרה לי להכיל אנשים, בטח לא היכרויות חדשות, רומנטיות או אחרות. הייתי עסוק רק בקריירה תובענית ובשאר הזמן בהסחות דעת בריאות: אימוני-כוח פרטיים בבוקר, אימוני קרדיו בערב וכאמור, קריירת ניהול אינטנסיבית במהלך הימים.

עמרי היה אחד מהדייטים הראשונים ביותר שעשיתי בסוף אותה שנת גמילה. הייתי בולע 'זאקנס' לפני כל דייט ומנסה בצורה מקובלת חברתית להפחית את החרדה ולנסות להיות אני-עצמי. באותה שנה הייתי צריך להתמודד עם עוד משהו: אחרי עשור של שתייה אינטנסיבית, מגיל שבע-עשרה, לא באמת ידעתי מה זה להיות הומו. הייתי כל כך עסוק בלשתות, בלהסניף, בלרקוד, להרקיד, להצחיק, לבלות - עד שלא התפניתי להכיר את החלק המיני שבי. איך בכלל גברים מקיימים יחסי מין, איך מתקשרים, איך מכירים, מה אומרים, איך זה עובד מכל צד וכיוון? לא ידעתי. וגם לא הבנתי עד כמה לא ידעתי.

ואז הגיע עמרי. כמו מתנה משמיים. הוא היה כל מה שלא רציתי לעצמי - ימני, אמן, רוחני. עד עמרי, לא נתקלתי באדם, בטח שלא זר, המתעניין עד כדי-כך באדם אחר. הוא שאל בסקרנות, הקשיב בעיניים פעורות, התעניין וחקר וגרם לי לדבר ולחלוק כפי שמעולם לא עשיתי מחוץ לחדר טיפולים כלשהו. הדבר השני שריגש אותי בעמרי היה שגם הוא, כמוני, חווה גמילה. אמנם לא מאלכוהול כי אם מסמים, אבל לא כל יום פוגשים אדם שמבין, יודע ומכיר גמילה מהי, וכמה גדולה ומשמעותית בחייו של אדם היא. וככל שעמרי התעניין בי יותר - כך התאהבתי בו יותר. הוא היה עדין, נבון, מיוחד, רגיש ויפה - קשוב. הוא עבר פסיכואנליזה על אמת, ארבע פעמים בשבוע וכל הג'אז הזה. היה לו עומק, היו לו כוחות, היה לו חזון.

אך כמו שכל יום סופו להיגמר, כך גם הרומן של עמרי ושלי נגמר. אמנם מבחינתי היה זה מהלך שאמור היה להחזיר לי את עמרי בגרסה משופרת, אבל תוכניות לחוד וחיים לחוד. וכל מה שנותר לי מעמרי זו פנטזיה שליוותה אותי יותר מחצי שנה ובה הוא מחכה לי מחוץ לבית, מבקש שנחזור, מבטיח שישתנה וישתפר בשבילי.

זה כמובן לא קרה. אני לא אחד שדברים טובים קורים לו. בטח שלא אחד כזה שהפנטזיות שלו מתגשמות.

3
אוגוסט 2017
תל-אביב

זוג שחפים חצה את החוף, חשבתי שאולי הם זוג רומנטי ונזכרתי שלא רק אכזבות יש בחיים, גם תפניות מפתיעות. כמו התפנית שחלה ביחסים של עמרי ושלי, ערב עזיבתי את תל-אביב לאמסטרדם. היה זה בליל בחירות 2015 כשהחלטתי סופית שמקומי אינו בישראל.

על הדרכון הזר, הרומני שלי, עבדתי בנחישות כבר מגיל שתיים-עשרה. הדרכון הזר הוא אולי הדבר הטוב היחיד שיצא מהחרדות שלי. לאחר רצח ראש-הממשלה, יצחק רבין, בשנת 1995 וניצחונו של המסית-לרצח בבחירות שלאחר מכן - החרדות הקיומיות שלי התלבשו על המחשבה שישראל לא תישאר דמוקרטיה ליברלית לאורך זמן. וכבר אז, כילד, תיעלתי את חרדות הקיום למעשים ועשיתי כל שבכוחי על מנת להמריץ את אבא שלי והוריו יוצאי-אירופה לעשות את כל מה שנדרש לטובת הוצאת דרכון זר. שיהיה.

בתור ילד בשנות התשעים לא היה לי את הממון הנדרש לאירוע מהסוג הזה. לא היה אז אינטרנט, לא הכרתי עורכי דין ועוד לא הזכרנו את עמדתם הנחרצת של סבא וסבתא שלי, פליטי המלחמה, מול סוגיית חידושה של האזרחות האירופאית. רומניה - בשביל סבא שלי הייתה הגטו אליו היה מופקד להבריח אוכל בתור עולל בן שש.

עם חרדות קיומיות בתור רוח גבית לנחישות שלי, הצלחתי לשכנע את אבא שלי בתקפותו של הנרטיב שראיתי באשר לעתידה של ישראל, ובעזרתו האכזרית של רוצח ראש הממשלה בשנת 1995 - הצלחתי לגייסו למשימה. זה לקח המון זמן, שנים. העניין הוא, שרק דרך אבא שלי יכולתי להוציא את הדרכון הזר, והוא, אבא שלי, הוא ההיפך מאמא שלי. ואמא שלי היא אישה מעשית. למעשה, לימים הבנתי שהיו אלה היכולות הארגוניות שלה והכריזמה שלו שהפכו אותי למנהל כל-כך מוכשר.

הוצאת דרכון הייתה כרוכה בבירוקרטיה של שנים. היה עלינו לאזרח מחדש את סבתא וסבא שלי (וזאת רק לאחר שנעתרו עקרונית למהלך) וזאת מול קשיים רבים שהערימו שלטונות רומניה; לחפש, למצוא, לשלוח ולתרגם תעודות ומסמכים, לשלם לעורכי-דין, נוטריונים, מתרגמים וכל זה, בעולם של פרה-אינטרנט: להיות תלויים בשירותי הדואר. ואחרי סבתא וסבא, שוב תהליך דומה לאבא, עוד שנים, עוד ניירת, עוד תרגומים, שוב דואר ובולים. חלפו שנים עד שהתבקשתי בעצמי להנפיק את תעודת הלידה שלי-עצמי ולהעבירה לתרגום נוטריוני.

וכך, החל מגיל שתיים-עשרה ולאחר מכן בכל המשך גיל ההתבגרות ניהלתי את האירוע דרך אבא שלי: לוודא אותו, להזכיר לו, להמריץ, להפחידו פן ימותו הוריו לפני שנספיק, פן תשתנה מדיניות ההגירה הרומנית, השתמשתי בכל ידיעה חדשותית על אנטישמיות רומנית כדי להפחיד, השתמשתי ב-FOMO לפני שהמציאו את המילה.

וכך יצא, שביום הבחירות הכלליות לכנסת של 2015, בחודש מרץ - הגיע לידיי הדרכון הרומני שלי. שער הכניסה לאירופה המובטחת. אותה אירופה שממנה ברחו קרוביי לפני עשורים בודדים.

את המקצוע שלי, ניהול בכיר בתעשיית האירוח, שנאתי במשך שנים. כשהתחלתי לעבוד בתור מלצר כדי לנקות את הראש מסחרורה והצלחתה של קריירת התקשורת המזהירה והקצרה שלי, לא העליתי בדעתי שאתקדם ואשאר באותה רשת מסעדות במשך עשור ואף אגיע למשרת משנה למנכ"ל. לאמסטרדם נסעתי אחרי שאי אלו קשרים הולידו ראיונות-עבודה שתיאמתי כבר לאוקטובר של אותה השנה. חזרתי לארץ עם לא פחות משלוש הצעות עבודה. כולן בתפקידים בכירים בתעשיית המזון. כך שנותר לי רק לבחור אחת, להתפטר ממקום העבודה שהיה לי לבית במשך עשור, לארוז ולנסוע.

וכך עשיתי.

מבין שלוש ההצעות, היה קל לבחור. כולן הציעו את אותה משכורת התחלתית מכובדת. עמדו לרשותי האנגלית הסבירה שלי, הניסיון המקצועי-שלי והבטחה מעורפלת שאני לא רק כריזמטי, אלא גם איש ניהול ותפעול מוצלח. מה שהיה נכון. הייתי נכס אמיתי לכל חברה. אבל רק במעסיק אחד, התאהבתי. מקצועית כמובן.

הרשת שבחרתי הייתה רשת גדולה שבדיוק קיבלה השקעת ענק וסיימה להכין תכנית צמיחה לפיה יפתחו ברחבי הולנד ואירופה סניפים בקצב של אחד בכל שלושה שבועות ועל פי התקציבים והתכניות - הם היו אמורים להפוך לרשת אימתנית תוך חמש שנים. את דני, מנכ"ל הרשת, פגשתי לראיון שני, אחרי שפגשתי את השותף שלו, בערב של הלילה האחרון שלי באמסטרדם, באותה נסיעה בת חמישה ימים לשם חיפוש עבודה.

דני היה אמריקאי, יליד טקסס שחי רוב חייו בפלורידה ובעשור האחרון עבר להולנד. שם, באמצע העשור החמישי לחיו, התפטר מתפקידו כיועץ עסקי ב"בוסטון" (החברה השנייה בגודלה בעולם לייעוץ ניהולי גלובלית) יחד עם עוד קולגה קנו את המאפייה שכל אמסטרדם עמדה אליה בתור - והחליטו להפוך אותה לאימפריה. את ג'וש, השותף שלו, פגשתי כמה שעות קודם-לכן, באחד הסניפים של הרשת. בגלל שלא הכרתי את אמסטרדם וכדי לעשות רושם טוב, יצא שהקדמתי לפגישה עם ג'וש בשעה. מה שאיפשר לי לראות, לחוות ולנתח קצת את העסק.

מסתבר, שמייד אחרי שג'וש ואני סיימנו את הפגישה, הוא הספיק להתקשר לשותף שלו, דני ולבקש ממנו לפגוש אותי מיידית למרות שכבר לא הייתה זו "ביזנס האוור", אבל טיסתי חזרה הביתה לתל-אביב הייתה מתוכננת לבוקר שלמחרת. אם לא באותו ערב, דני ואני לא יכולנו להספיק להיפגש, וג'וש ידע שאולי אקבל הצעת עבודה אחרת. אחרי שנפרדנו וצעדתי חזרה - התקשר ג'וש והציע שאפגוש את דני בבר-מסעדה אופנתי בצפון העיר.

הגעתי קצת לפני שמונה בערב כמצופה. דני ישב בשולחן עגול בפינה שקטה, בידו מרטיני יבש, על ראשו כובע טקסני ועל פניו חיוך מלא אור. מהר מאוד הוא התריע שאם לא ישוב הביתה לאשתו האיטלקייה ולילדים עד שמונה וחצי יהיה זה הסוף שלו. רצה לומר בפשטות, שהוא מקדיש לי לא יותר מאשר חצי שעה.

"מה תשתה?" שאל.

"ספרייט" עניתי. תשובה לא אופניינת לשעה הזו של היום ולמקום.

הוא העביר את המבט מכוס המרטיני שלו ושאל "בטוח?"

ספרייט היה תחליף הדרינק שלי. במשך כל שנותי ללא אלכוהול, התנחמתי בספרייט מרענן ותוסס. כשיכולתי, הייתי מבקש כוס גבוהה עם קרח, לימון ונענע והייתי מספר לעצמי שזה מוחיטו.

"בטוח", עניתי ושמרתי את גופי על קצה הכיסא, רכון קדימה כדי לשמוע אותו טוב בתוך ההמולה הטרנדית שהייתה סביב. בניגוד לי, דני נשען בנינוחות, כאילו אומר לעצמו ולעולם, יש לי מרטיני יבש ביד ומספיק מלצרים זמינים, למקרה שמרוב שעמום אצטרך עוד אחד.

דני סיפר לי על הרשת, במונולוג עתיר תשוקה לעסק ולמוצריה הנפלאים של החברה, שכפי שנוכחתי לדעת בהמשך, אכן העלו את הרף הקולינרי בבירה ההולנדית בכל הקשור לדברי מאפה. והוא רצה לעשות את זה בכל היבשת.

הוא ביקש שאספר על עצמי, כך עשיתי, והוספתי, שאף הזדמן לי לשים-לב לכמה דברים, בזמן שחיכיתי לשותפו ג'וש בפגישה שקדמה לזו עם דני, באחד הסניפים, כמה שעות קודם לכן. הוא שאל במה הבחנתי, ואני - שהספקתי בדרך לארגן את רשמיי לכדי מסקנות - פרסתי בפניו ללא בדל צניעות: הצעות, רעיונות ומהלכים שיוכלו לצמצם עלויות, להגדיל מכירות וכך להגדיל את שורת הרווח.

כשהתחלתי לדבר בשפה אסטרטגית על מהלכים, מיידיים וקצרים כמו גם על ארוכי טווח ומורכבים הוא שינה את שפת הגוף שלו וממצב של שעון-לאחור בנינוחות בואכה שעמום, ועבר לקדמת הכסא, כמוני. לצופה מהצד יכולנו לפתע להיראות כמו שני סטרייטים המדברים בעניין-רב על כדורגל אירופי.

כשהוא הזמין את המרטיני השני שלו, כבר היה ברור שאת ההשכבות של הילדים, הוא פיספס. איפשהו אחרי תשע, גם היה ברור שיש ביננו הערכה מקצועית, שותפות ערכית-עסקית ותחילתה של חיבה הדדית עד שהעזתי להגיד לו "אני רוצה שתהיה הבוס שלי כל החיים".

"אני יותר מאשמח, אתה בדיוק מה שאנחנו צריכים" אמר.

חזרתי לארץ, להתפטר, לארוז ולעזוב.