גַ'הַנַּם جَهَنَّم

הקדמה

נולדתי בישראל בשנת 1990 למשפחה בדואית. השם המקורי שלי היה רוּקַייה על שם אחת הבנות של הנביא מוחמד, אך שיניתי אותו לרוזאן לאחר שהצלחתי לברוח מהמשפחה שלי ומהעולם הבדואי.

רוב הבדואים בארץ הם מוסלמים ונוודים למחצה או תושבי קבע בכפרים ובערים. התרבות והמנהגים של הבדואים מבוססים על החיים הקשים במדבר, שבהם אי אפשר לשרוד לבד אלא רק במסגרת שבטית. מקור המים, שהוא מקור החיים, הוא לרוב באר אחת של מים, ויש לשמור עליה ולדאוג שלכל אחד ואחת מהשבט תהיה גישה למים. זה מחייב עמידה על המשמר והפגנת כוח, תעצומות נפש ולכידות: אחד בשביל כולם, וכולם בשביל אחד. אבל לא בשביל אחת!

החברה הבדואית היא מסורתית, פטריארכלית ושוביניסטית. תפקידם של הגברים הוא לשמור על ביטחון השבט, ותפקידן של הנשים הוא לגדל ילדים ולשרת את הגברים. הן סוג של שפחות שחיות בגיהינום. אימי לא ידעה קרוא וכתוב, ואבא היה אלים. בילדותי החלטתי שאני לא מוכנה לחיות תחת משטר גברי כובל שבו האישה נחותה מהגבר. הבנתי שאני רוצה שוויון, שאני רוצה חופש, ובגיל 13 אזרתי אומץ וברחתי מהבית. עברתי תלאות רבות בדרך עד שהצלחתי לעמוד על רגליי, אך המסע הארוך והמייגע היה שווה כל רגע. התהפוכות הרבות שעברתי בחיי, הניסיון האישי שלי והידע שצברתי משמשים אותי היום בעזרה לנשים שנמצאות במצב דומה לזה שהייתי בו. אני מספקת לנשים, הן בקבוצות והן באופן אישי, הדרכה וכלים להשגת חופש, שוויון ועצמאות, וכמו כן מרצה בכל מקום על נושא זה.

הגזענות נגד נשים בחברה הבדואית קשה ביותר, יחד עם זאת חשוב לציין שיש גזענות נגד נשים כמעט בכל מקום, בכל חברה ובכל מדינה.

הספר נכתב בהשראת חיי האישיים, אך שיניתי את הפרטים שלי ושל הסובבים אותי כדי שחלילה לא אפגע באיש. מי שרוצה לשאול אותי על פרטים נוספים, להעיר הערות או להוסיף הארות לגבי הספר מוזמן לפנות אלי:

פייסבוק, אינסטגרם, טיקטוק — רוזאן שחאדה

פרק 1: באוהל | فِي ﭐلْخَيْمَة | פִי אלְחַ'יְמַה

"רוּקַייה, יַאללה גִ'יבִּי מַיי!" (הביאי מים) אימא צעקה לעברי. אני ואחיותיי הכנּו מיד את החמור ויצאנו מהאוהל לעבר הבאר, מרחק הליכה של כמאתיים מטרים בשמש הקופחת של המדבר, ובסופה מאמץ משותף להסיר את המכסה הכבד שעל הבאר. נוטפות זיעה מהמאמץ הגדול שאבנו מים עם חבל ודלי ומילאנו כלים לנשיאת מים שקשרנו לגב החמור. לאחר שחזרנו לאוהל מילאנו כדי מים לשתייה עבורנו וחביות פתוחות עבור החיות שהגיעו מייד לשתות. כל פעולה שנראית פשוטה בעולם המערבי, כמו, למשל, פתיחת ברז כדי לשתות מים, דורשת במדבר מאמץ גדול ולעיתים שיתוף פעולה. זה כל מה שהכרתי בילדותי וזהו סיפור חיי.

נולדתי בשנת 1990 בכפר קטן בישראל בין העיר רהט הבדואית לעיר באר־שבע היהודית. הכפר נחשב לא מוכר על־ידי מוסדות המדינה, ולכן לא הייתה לנו תשתית של מים וחשמל, וכדי להגיע אליו ברכב נדרשה נסיעה בדרך עפר.

הנגב הוא אזור מדברי, וחם בו מאוד. הטמפרטורה בקיץ מגיעה ל־40 מעלות ואף יותר. גרנו באוהל בלי מזגן ובלי מאוורר. לא הכרתי חיים אחרים. האוהל וסביבתו היו הבית שלי, מגרש המשחקים, והמקום שבו לומדים, עובדים ואפילו מתים. זה היה כל עולמי עד גיל שש כשהוריי הסכימו לשלוח אותי לבית־ספר. הייתי צועדת כל יום חמישה ק"מ לכל כיוון.

אני לא יודעת עד היום אם אחרי שמתים הולכים לגן־עדן או לגיהינום או שמתפרקים לחתיכות, אבל מבחינתי החיים שלי היו הגיהינום בהתגלמותו. הרגשתי שאני בכלא, והבנתי כבר מגיל צעיר מאוד, עוד כשהייתי ילדה קטנה, שאני חייבת לברוח.

לאבא שלי קראו חַרְבּ (מלחמה), והכינוי שלו היה אַבּוּ־אַסַד, על שם בנו הבכור כנהוג אצל הבדואים ובכל החברה הערבית. אבא היה גבר חסון ואיתן כסלע, אף כי לא עשה ספורט, ולו יום אחד בחייו. אצבעותיו היו גסות, כנראה מעבודה קשה, שכן עוד בהיותו ילד קטן היה עובד בבניין. שערו, עיניו ועור גופו היו בצבע חום כמו כל בני המשפחה, כמוני וכמעט כמו כל מי שהיה בסביבתנו הקרובה. הוא היה אדם דתי, קפדן ונוקשה וזה שבחר את השם שלי — רוּקַייה על שם הבת של הנביא מוחמד מאשתו הראשונה חַ'דִיגַ'ה. עם שם כזה כבת לאב דתי הייתי אמורה להיות מוסלמית אדוקה, אבל אף פעם לא הרגשתי מחוברת לדת, לפחות לא לדרך שבה רוב הדתיים מיישמים אותה.

אני ואחיותיי היינו מתחמקות מפניו ככל האפשר, אבל כשזה הגיע לענייני דת לא יכולנו לו. לפעמים אבא היה מקריא לכל ילדי המשפחה פסוקים מהקוראן, מספר בלהט סיפורים על הנביא מוחמד ומסיק מהם מסקנות לגבי חיי היומיום של כולנו. איכשהו זה תמיד היה נראה לי שוביניזם, אף שאז לא הכרתי את המילה הזאת. הבנתי שהדת נשלטת על ידי גברים ונועדה להשליט היררכיה פטריארכלית. כשהיו לי ערעורים והרהורים התפרצתי לעברו ושאלתי שאלות שגרמו לו להתעצבן ולנעוץ בי מבט מאיים.

כאיש דתי ומאמין אבא הקפיד להתפלל באדיקות את כל חמש התפילות היומיות באסלאם:

1. עלות השחר — אַלְפַגְ'ר;

2. צוהריים — אַ־טֻ'הְר;

3. אחר הצהריים — אַלְעַסְֿר;

4. ערבית — אַלְמַעְ'רִבּ ;

5. לילה — אַ־לַיְל / אַלְעַשַאא'.

במשך השבוע אבא היה נוהג לערוך את התפילות מחוץ לאוהל על שטיח תפילה מיוחד שנקרא סַגַ'אדַה. התפילה באסלאם פשוטה וקצרה יחסית וכוללת השתחוות לכיוון מכה וקריאת הפרק הראשון בקוראן, סוּרַת אלְפַאתִחַה (פרק הפתיחה). לפעמים אחיי היו מצטרפים אליו. בימי שישי, היום הקדוש למוסלמים, כל הגברים היו הולכים להתפלל במסגד. מוסלמי חייב לקיים מצוות ולהתנהג בדרך מסוימת כמעט בכל היבט ובכל פרט בחייו. דת האסלאם "פוגשת" את המאמין בלידה, בנישואים, בגירושים, במוות, בעבודה, בחיים הפרטיים ובכל שלב בחיים.

לאמא שלי קראו תַמַאם שבעברית משמעותו שלֵמות, מושלם, וגם 'טוב' או 'בסדר'. אומרים, למשל, "כֻּל שִי תַמַאם" — הכול בסדר, אבל שום דבר לא היה בסדר עם אימא שלי. היא לא הייתה ממש אימא. היא לא הייתה ממש בן־אדם, אלא גוף שאוכל, שותה, מדבר... ובתוך תוכה לא היה כלום. היא הייתה מתה־חיה, כמו גופה מהלכת על שתיים, בלתי נראית. זה כל כך עצוב... בשבילה. בשבילי. אף פעם לא ראיתי את אימא שלי מחייכת, ומעולם לא קיבלתי ממנה חיבוק או נשיקה.

לאימא היה שיער שחור, עבה וארוך שהגיע כמעט עד הריצפה, ובכל פעם שרצתה ללכת, היא הייתה מלפפת וקושרת אותו. פניה היו עגולות ומלאות, וגופה היה שמן. לדעתי היא אכלה הרבה בגלל דיכאון שממנו סבלה.

כלפי חוץ אימא שלי תפקדה ועשתה כל מה שמצופה מאישה בדואית לעשות. היא ניקתה, בישלה, גידלה ילדים ועוד. היא פעלה כמו רובוט. אמנם היא חיה את החיים, אבל לי זה תמיד היה נראה שהיא חיה כי היא חייבת לחיות, ושאלתי את עצמי: בשביל מי? בשביל מה?

מצופה מאישה בדואית להכיל ולהסתיר כל רגש ולשאת כל דבר בדממה. כך נשים בדואיות מחונכות כבר מגיל צעיר. בילדותי לא ידעתי מה זה רגש, מה זה חיבוק, מה זאת נשיקה. להיפך, הייתה תרבות של הדחקת רגשות והתעלמות ממי שמפגין אותם כלפי חוץ. מסביבי היו אנשים שהתנהגו ללא רגש, כמו רובוטים, ובעיניי זה היה לא אנושי ובלתי נסבל.

כזאת הייתה אימא שלי. מכונה לייצור וגידול ילדים. היא הביאה לעולם את כולנו בלידות קשות מאוד, חלקן בניתוח. היינו חמישה בנים וארבע בנות. אצל הבדואים אישה חייבת להביא לעולם ילדים, והרבה. הבריאות של האישה לא הכי חשובה. מה שחשוב הוא ללדת בנים זכרים רבים ככל האפשר כדי שיוסיפו כוח ועוצמה למשפחה ולשבט שהמשפחה שייכת אליו. בנים זה כבוד אצל הבדואים, וככל שיש יותר בנים, המשפחה וההורים זוכים לכבוד גדול יותר.

אם הרופאים לא היו קושרים לאימא שלי את החצוצרות מחשש לחייה, אבא היה מכריח אותה להמשיך להיכנס להריון למרות מצבה הבריאותי. דברי הרופאים כלל לא עניינו את אבי. מה שהשבט אומר הוא מבחינתו הדבר החשוב ביותר. עיקר העיקרים הוא הכבוד! הכבוד של אדון חַרְב משבט אלמשאש. כבוד זאת מילה חשובה בערבית ויש הרבה מילים ודרכים לבטא אותה: אִחְתִרַאם, שַרַף, כַּרַאמַה ועוד. במילה עִרְדֿ משתמשים במיוחד בהיבט של כבוד המשפחה או כבוד הבנות של המשפחה, שעליהן להיות צנועות ונאמנות לבעליהן. אפשר ללמוד ערבית, לקרוא את הקוראן, ללמוד באוניברסיטה היסטוריה של המזרח־התיכון או פשוט להבין את המילה הזאת — כבוד! זה הכול. זאת תמצית העולם הערבי, העולם הבדואי. עולם של גברים שמתנהל לפי הכבוד. כבוד לגברים כמובן. לא לנשים.

כדי לשמור על הכבוד, אימא הקפידה תמיד על הלבוש הבדואי המסורתי כמו כל הנשים הבדואיות שהכרתי: גלאבייה ארוכה שחורה וכיסוי ראש שהסתיר את השיער בצבע שהשתלב עם הרקמה המסורתית של הגלבייה. הבגדים נתפרו ביד, וכל שמלה עלתה יחסית הרבה כסף (מאות שקלים) ושימשה אותה לתקופה ארוכה. לאישה בדואית מסורתית אסור ללבוש מכנסיים, אלא רק חצאית, וחשוב שהחצאית תהיה ארוכה ולא צמודה לגוף.

נשים בדואיות מתלבשות בלבוש צנוע ומכסות כמעט את כל הגוף בבגדים בצבעים כהים. צבעים בהירים יותר או כל מיני קישוטים לובשים רק בחגים ובשמחות.

לפעמים אימא הייתה תופרת ומתקנת בגדים בבית בעצמה, ולפעמים הייתה מגיעה מישהי שמסתובבת בין הכפרים ומוכרת בגדים. באופן כללי שמלות, בגדים ועוד הרבה מוצרים היינו קונים זה מזה בתוך החברה הבדואית או מחליפים מוצרים ללא שימוש בכסף כבמעין משק אוטרקי. חנויות בגדי נשים בעיר הגדולה רהט היו בקצה השוק, והן היו מוסתרות על ידי סחורה שהיו מעמידים בחוץ כדי שגברים שעוברים ברחוב או בשוק לא יראו את הנשים.

הנעליים שלנו היו כהות, לא ממש אופנתיות ולא ממותגים מפורסמים, אבל הן היו יעילות מאוד במדבר.

הצניעות של האישה המוסלמית נסמכת על הקוראן. שם כתוב בפרק האור, פסוק 31:

"לא תחשופנה את שכיות חמדתן, מלבד הנגלות שבהן, ותכסינה ברעלותיהן את חזותיהן".1

חכמי הדת המוסלמים הקצינו במשך השנים את הטקסט המקורי של הקוראן והקשיחו את הדרישות ללבוש צנוע מנשים ואפילו מנערות. כיום יש ברחבי העולם המוסלמי מגוון רחב של כיסויים לגוף ולפנים: חִגַ'אב, בֻּרְקֻע, נִקַאבּ, צַ'אדוֹר, חִ'מַאר, עַבַּאיַה.

כבר מילדות ובבגרותי ניסיתי כל הזמן לחמוק מכללי הלבוש המסורתיים. למשל, הייתי נועלת מגפיים עם עקב או לובשת בגדים שאינם מקובלים ונחשבים לבולטים או רועשים, ולכן כל הזמן העירו לי על הביגוד. זה היה תהליך הדרגתי ואיטי שסימן את ההתרחקות שלי ממסורת ארוכת שנים.

בחגים אבא רצה לפנק אותנו, מנקודת ראותו כמובן, והיינו נוסעים ביחד למרכז מסחרי פתוח בעיר היהודית הגדולה, באר־שבע. הרגשתי שאבא היה מכריח אותנו לקנות בגדים שאני כלל לא אהבתי, ולפעמים הייתי בוכה. הוא רצה לקנות לי בגדים ארוכים וכהים, ואני כל הזמן רציתי בגדים קצרים ובהירים. "הנה רוקייה זה מתאים לך", אמר לי והושיט חולצה שחורה.

"זה לא יפה אבא. ואני לא אוהבת צבע שחור. זה לא מתאים לי".

"מתאים לך. מתאים לך מאוד שחור, אבל אם את לא רוצה אין בעיה. הנה קחי משהו אחר".

"זה בצבע חום. מה ההבדל? חום ושחור זה אותו הדבר. אולי משהו בצבע כחול או ורוד או אדום?"

"אדום? את רוצה לבייש את אבא שלך?

לַא סַמַחַ אלְלַה, לַא סַמַחַ אלְלַה".2

הוא אפילו לא הסכים שניכנס לחנויות שמצאו חן בעיני כי היו בהן בגדים צבעונים ואופנתיים לצעירים. לאבא הייתה סימפטיה לגברים מבוגרים של פעם, יהודים עיראקים, שדיברו איתו ערבית במבטא שהיה לי זר. הם ניסו להציע לי בגדים, אבל אני לא רציתי. לא לבשתי את הבגדים שאבא קנה לי במתנה והייתי נותנת אותם לאחיותיי.

בגיל 13 ברחתי מהחברה הבדואית, וכאשר נכנסתי לראשונה בחיי לקניון הייתי בהלם. לא הבנתי איפה אני נמצאת. הרגשתי מוזר ומלאת התלהבות מהמרחבים העצומים, העושר, הכמויות, הצבעים והמגוון הרחב.

עד אז מרכז עולמי היה אוהל (חַ'יְמַה) בדואי בגודל של כעשרה מטרים.

האוהל הבדואי מחולק לשני חלקים: החלק הראשון הוא מקום מושב הגברים (מַקְעַד א־רִגַ'אל), שם גרו אבא שלי וחמשת אחיי, והוא משמש גם לקבלת אורחים. האירוח נחשב למנהג חשוב ביותר בקרב החבר הבדואית, ואורחים, אפילו זרים, יזכו ליחס חם ואדיב כולל מנוחה, אוכל ושתייה. לאורחים אסור לבוא במגע עם הנשים שבאוהל ואפילו לא להישיר אליהן מבט. החלק השני (מַחְרַם) מיועד לנשים ולילדים, ובו נמצאים כלי המטבח והבישול וחפצים אישיים. שם גרתי עם אימא שלי ושלוש אחיותיי. בין שני החלקים הייתה מחיצה.

בעבר היו בונים את האוהל משיער של עזים וכבשים, שכן השיער מתכווץ כשהוא נרטב וכך מספק הגנה מהגשם. כמו כן אוהל שיער יכול היה להיות נייד והתאים לחיי הנדודים של הבדואים. במשך השנים חלק מהאוהל הפך ליציב יותר, והוא עשוי בטון או חומר קשיח אחר. בעבר היו יושבים על שטיח, וכיום בחלק מהאוהלים יושבים על ספות.

בלילה היינו מפזרים מזרנים ושוכבים לישון כשהאור היחיד היה עששית נפט במרכז האוהל. אימא הייתה מדליקה את העששית והייתה נוהגת לומר

"בִּאסְםִ אללה א־רַחְמַאן א־רַחִים" (בשם אללה הרחמן והרחום) במטרה להבריח את השדים.

האוכל שלנו היה פשוט, בסיסי ובריא, בלי חומרים משמרים ובלי תוספות. אוכל טבעי ואורגאני. הארוחה המועדפת עליי הייתה ממרח משמן זית שהיינו מחממים על מחבת עם זעתר שהייתי קוטפת מסביב לאוהל. את הממרח הזה היינו אוכלים עם פיתה רגילה או פיתת סאג' (משטח מתכת קעור על מקור חום שעליו היו מניחים את הפיתה ואופים אותה) לצד פלפל חריף ירוק, בצל לבן, בצל ירוק וזיתים. סבא וסבתא היו אוכלים גם שום חי.

בדרך כלל היינו אוכלים כל המשפחה ביחד, לרוב סביב צלחת גדולה שהייתה מונחת במרכז. לפי המסורת, שהולכת ונעלמת עם השנים, נהוג אצל הבדואים שהסועדים יושבים עם יד שמאל בצד או מאחורי הגב ואוכלים ביד ימין ללא סכו"ם.

האורז הוא מרכיב חשוב ובסיסי בארוחה בדואית ובכלל במזרח־התיכון. נהוג לקחת ביד ימין אורז, להכין ממנו כדור אורז ולהכניס אותו לפה.

לא אכלנו ביצים ופסטה, וגם לא היה נהוג לאכול עגבנייה או מלפפון לצד האוכל, אלא בצל. המנה הייתה נטולת תוספות או רטבים מיוחדים. מאכלים מתוקים היו נדירים מאוד והוגשו במיוחד באירועים חגיגיים. אוכל מתוק היה בקלאווה, חלווה וכנאפה. הכנאפה והבקלאווה היו מאכלים מרכזיים במטבח של האימפריה העות'מאנית והגיעו לבדואים ולעולם הערבי בתקופת השלטון העות'מאני. האימפריה העות'מאנית התקיימה במשך 624 שנים, מהמאה ה־13 עד תחילת המאה ה־20, והשפיעה דרמטית על המזרח־התיכון ועל הבדואים.

הטעם הדומיננטי בילדותי היה חריף, וחשבתי אותו לטעם הטבעי ביותר בעולם. רק מאוחר יותר, לאחר שיצאתי מהחברה הבדואית, הבנתי שיש טעמים נוספים. מדי פעם אימא הייתה תולה בחוץ פלפל חריף שהיה מתייבש מחום השמש, ואז היא הייתה טוחנת אותו ושמה עליו שמן זית. לתִבלון נוסף של מאכלים היינו מלקטות עשבים וצמחים במדבר. כל בדואי יודע להבדיל בין צמח רעיל לבין צמח שמותר לאכול או להשתמש בו כתבלין לאוכל.

הבדואים מלקטים בטבע זעתר, עולש, ח'ובּייזה, פרעושית גלונית, געדה, כּתלה חריפה, כוכב ריחני ועוד.

הקפה (קַהְווה) הוא חלק חשוב מאוד מהתרבות הבדואית, על אף שמקורו אינו באזור, אלא באפריקה. בניגוד לשאר מטלות הבית, טקס הכנת הקפה בחברה הבדואית הוא באחריות הגברים, ונהוג לקיים אותו כאשר מגיעים אורחים.

בשלב הראשון קולים את פולי הקפה הירוקים במחבת מיוחדת שנקראת מִחְמַסַֿה על מדורה עד שצבעם הופך לשחור. בשלב השני כותשים את פולי הקפה הקלויים בעזרת עלי ומכתש שעשויים מעץ ונקראים עַזַאם. הכתישה טקסית ומוסיקלית. יש שאוהבים להוסיף בשלב זה זרעי הל. בשלב השלישי מרתיחים את הקפה הכתוש בקומקום נחושת שנקרא בַּכְּרַג', ויש כאלה שמוסיפים לקפה הטחון המבושל תמצית מרוכזת של קפה שמחזקת את הטעם שלו. לאחר מכן מסננים ומבשלים אותו היטב הרבה זמן. בדרך זו של הכנת הקפה מתקבלים טעם וארומה חזקים. את הקפה נהוג לשתות בלי סוכר (קַהְוַה סַאדַה) בספל (פִנְגַ'אן).

סבא היה אומר בצחוק בקולו הסדוק והעייף: "קפה צריך להיות שחור כמו לילה, חזק כמו גבר ומר כמו חיי נישואים". זאת הייתה הבדיחה הקבועה שלו, שחזר וסיפר אותה עד אחרית ימיו.

מי שמכין את הקפה מוזג קודם לעצמו ושותה לפני האורחים, ורק לאחר מכן מוזג לאורחים. לכל אורח מוזגים קפה שלוש פעמים, כי לפי המסורת חייבים לדאוג לאורח לשלושה דברים: שתהיה אורח, שיהיה לך כיף, ושתהיה לך הגנה.

אם האורח מניח חזרה את הכוס על הארץ זה סימן שהוא רוצה לבקש משהו. כדי לסמן שהוא אינו מעוניין לשתות את כוס הקפה הרביעית הוא ינער אותה. תה היינו שותים כל השנה גם בקיץ בשיא החום. היינו קוטפים עלים ומרתיחים עם מים וסוכר, ואם היו חסרים עלים מסוג מסוים, היינו קונים. במיוחד היינו אוהבים לשים בתה עלים של מרמייה, נענע, או טימין.

זיתים היו גם כן חלק חשוב מהאוכל של ילדותי. לזיתים יש משמעות מיוחדת בחברה הבדואית והערבית שהיא הרבה מעבר למאכל. עץ הזית הוא חלק היסטורי חשוב של המזרח־התיכון עוד מלפני אלפי שנים. מלבד השימוש שלו כמזון, מייחסים לשמן הזית סגולות רפואיות, מקור אור ואפילו מעמד קדוש בפולחנים דתיים.

עץ הזית נפוץ בישראל לרוב באזור ההרים הנמוכים בגליל, בשומרון, ובהרי ושפלת יהודה. הוא לא גדל במדבר, מקום מגורנו, ובוודאי שלא נפוץ בקרב נוודים, וקיים רק מעט יותר אצל הבדואים תושבי הקבע.

לאבא שלי היה הסכם חברי בלחיצת יד עם קיבוץ ליד המאהל שלנו שלפיו היינו קוטפים אצלם זיתים פעם בשנה, ובתמורה הם היו משאירים לנו חלק מהתוצרת. היינו פורשים מתחת לעץ הזית שֹמיכה גדולה, והיינו מכים את ענפי העץ עם מקלות כדי שהזיתים יפלו על הארץ.

לאחר מכן היינו אוספים את הזיתים לשקים. רוב הזיתים היו בצבע ירוק וחלקם היו בצבע שחור. אבא היה אומר שהזיתים השחורים בריאים יותר. בקיבוץ הייתה מכונה גדולה שהיינו שופכים אליה את הזיתים מהשקיות והיא הייתה טוחנת אותם לאט לאט, וככה היינו מפיקים מהם שמן זית. אחר כך היינו יוצקים אותו לבקבוקים. החברים בקיבוץ אהבו את אבא שלי והתייחסו אליו בכבוד רב, אולי מפני שהעריכו מאוד את עבודת האדמה שלו, ואולי מפני שהמנהלים היו בני אותו גיל, והיו להם מאפיינים דומים של תרבות מסורתית של פעם.

בנוסף לזיתים שמהם היינו מפיקים שמן זית, היינו מביאים הבייתה עוד שק גדול של זיתים, ואז האחריות הייתה עוברת מאבא לאימא, ואני ואחיותיי היינו עוזרות לה. היא הייתה שוטפת את הזיתים, ואחרי כן דופקת כל זית לחוד עם אבן, שמה את הזיתים בקופסה עם מים מלח, לימון, שום ושמיר וסוגרת אותה היטב. בדרך הזאת מפחיתים את המרירות ומאפשרים שימור של הפרי לתקופה ארוכה.

אחרי מספר ימים אימא הייתה בודקת את קופסאות הזיתים. לרוב הייתה מוסיפה לחלק מהקופסאות פלפל חריף ובצל. חלק מהקופסאות אימא הייתה משאירה לנו באוהל, וחלק מהן היא הייתה שולחת אותי להביא לקרובי משפחה.

כל ילדותי שימשתי מעין שליחה של המשפחה למסור ולהביא דברים. הייתי ילדה קטנה ורזה, אבל הכרתי היטב כל פיסת קרקע באזור וידעתי לנווט ביום ובלילה. עד גיל עשר הייתי הולכת עם אחיותיי לבאר לשאוב מים, ולפעמים היינו רוכבות על חמורים לקיבוץ לקחת מים מחברים של אבא שלי, שהיה רוכב על סוסה חומה בשם שדידה. מאוחר יותר הוא קנה רכב והיה מעמיס עליו מיכל גדול של מים, שהיינו ממלאים פעם בחודש. אבא היה מדבר לסוסה ולחיות אחרות, והן היו מבינות אותו, בוודאי טוב יותר ממה שאני הבנתי אותו או התחברתי אליו. גם לי היה קשר חם עם החיות שחיו איתנו: כבשים, עזים ותרנגולות. לפעמים הרגשתי כאילו הן "חברות" שלי ודיברתי אליהן. אני לא בטוחה שהן דיברו אלי חזרה, אבל הרגשתי איתן בטוחה, כי ידעתי שהן לא יכו אותי לעולם. אחת לכמה חודשים נאלצתי להיפרד מאחת מ"חברותי" שנשחטה באכזריות לנגד עינינו. אלה מחזות קשים ואכזריים שילדים בעולם המערבי אינם נחשפים אליהם, ורובם אינם מודעים להם, אלא רק בקשר לשניצל שמונח להם על הצלחת.

אני ושלוש אחיותיי עזרנו לאימא ככל יכולתנו. כמו כל אישה בדואית היא נאלצה להביא לעולם הרבה ילדים עם יכולת מועטה לתמוך בהם מכל בחינה שהיא. עד שנת 1998 ממוצע הילודה לאישה בדואית בישראל היה בערך עשרה ילדים. הקידמה והצמצום של קצבאות הילדים בשנת 2002 הביאו לצמצום ממוצע הילודה לכשישה ילדים. על פי רוב במשפחות עם רמת השכלה גבוהה יש פחות ילדים, ואילו במשפחות עם רמת השכלה נמוכה יש יותר ילדים.

בנוסף לגידול הילדים האישה הבדואית אחראית על משק הבית ועל המרעה, איסוף עצים, אפיית לחם, הכנת מוצרי חלב ואריגת בגדים. מוטלות עליה הרבה עבודות מהבוקר עד הלילה. כל מה שאמא ביקשה ממני עשיתי: לבשל, לנקות, לטפל בעדר ועוד הרבה משימות שחלקן היו קשות פיסית, בוודאי לילדה קטנה ורזה. עזרתי לאימא כי ככה חינכו אותי, וכי היה לי קשה לראות אותה טורחת ועובדת קשה רוב הזמן. רק לעיתים נדירות ראיתי את אימא נחה באמצע היום.

גבר בדואי לא נכנס למטבח בבית, או לאזור הבישול של הנשים באוהל. מעולם לא ראיתי גבר בדואי שוטף כלים, וכאשר הוא רוצה לאכול, הוא מורה לאישה להביא לו אוכל, אפילו אם היא חולה.

לאישה בדואית אסור להתאפר ואפילו ללכת למכולת לבדה, ולו לשם קניית מצרכים בסיסיים למשפחה. אישה שתתנהג שלא לפי הכללים המקובלים עלולה לסבך את כל המשפחה שלה, ואז כולם יהיו אוטומטית נגדה כאילו עשתה משהו רע לכל המשפחה.

הגברים הבדואים שולטים באישה, והיא נועדה לשרת אותם. במקרה שמסיבה כלשהי האב אינו מחליט לגבי בנותיו או אשתו, האח או הבן דוד גם הם יכולים להחליט לגביהן.

הבדואים מחנכים את הבת לתפקידיה העתידיים כאימא וכרעיה, ואילו את הבן מחנכים לשמור על כבוד המשפחה וכבוד השבט ולדאוג לפרנסה. פעמים רבות ילדות מסיימות את לימודיהן בבית־ספר יסודי בכיתה ח' לכל היותר, ולאחר מכן הן נשארות בבית בהמתנה לשידוך. בעיניי הבת הופכת בגיל הזה להיות סוג של משרתת שמחכה לשידוך, ואז היא תהפוך לעבד של ממש.

החיים של האחים שלי היו הרבה יותר טובים משלי או של אחיותיי. הם בעיקר שיחקו, וכשגדלו אפילו הלכו לחוגים.

"הבן למניין הלוחמים, והבת תעודד בשיריה את הלוחמים", אומר פתגם בדואי שמשקף את ההעדפה של בנים על בנות, וזה מתחיל מרגע הלידה.

העומס הפיסי העצום של לידות, גידול ילדים ועבודות רבות נוספות מתיש את הנשים הבדואיות. הן בקושי נושמות, אין להן כוח ואין להן חופש. החיים שלהן הם בתוך האוהל ומסביבו. אישה לא יכולה להתרחק מהאוהל בלי אישור וליווי של אב המשפחה או של אחד האחים, רצוי האח הגדול (מַחְרַם — קרוב משפחה שאסור בנישואין עמה). לפי התרבות הבדואית אישה לא יכולה ללכת לבד כי זה נחשב לפגיעה בכבוד המשפחה.

חיי הגיהינום האלה משפיעים על מצב הרוח ועל הנפש. כל הנשים שהכרתי היו בדיכאון. הן עבדו קשה ולא קיבלו אהבה, לכן לא יכלו להעניק אהבה. לא היה להן זמן לכלום, לא לעצמן ולא לילדיהן. מן הסתם אף פעם לא חיבקו את אימא שלי, לכן אין זה מפתיע שהיא אף פעם לא חיבקה אותי. היא גם לא ממש קיימה איתי שיחת נפש, שיחה מעמיקה. לא היה דבר כזה. הכול היה על פי הכללים והמוסכמות. למעשה אינני יודעת כלום על אימא שלי. אינני יודעת אפילו את תאריך יום־ההולדת שלה. כל שאני יודעת עליה הוא השם שלה.

בניגוד לאימי שהייתה צייתנית, אני הייתי מרדנית מאז שאני זוכרת את עצמי. קודם כול העזתי לשאול שאלות, דבר שלא היה מקובל כלל וכלל, בוודאי לא לשאול את אבא. הנורמה היא שאישה, לא כל שכן ילדה, עושה כל מה שאומרים לה לעשות. כשהייתי עונה לאבי או שואלת אותו שאלות הוא היה מתעצבן עליי, וגם אימי הייתה "חוטפת על הראש" בגללי. דמיינתי לעצמי שלאבי יש סיר עצבים לוהט, ובכל יום הוא מבשל בו מישהו אחר מאיתנו, לרוב את אימא. כדי להישאר מחוץ לתבשיל הייתי בורחת פעמים רבות מהאוהל לחברה שלי או סתם מטיילת לבד במדבר. ידעתי לנווט ולהסתדר לבד גם למרחקים גדולים מהאוהל, ולא פחדתי בכלל כי ידעתי שאם תהיה סכנה, תמיד אצליח לרוץ מהר ולברוח. כאשר הייתי רואה גברים, הייתי מתחבאת ומחכה שיעברו. ידעתי להסתתר, והם לא ראו אותי. ראיתי הרבה דברים שילדה קטנה לא אמורה לראות, כמו אלימות או מין. בדרך כלל הייתי נתקלת בצעירים בדואיים שהתפרעו עם סוסים, טרקטורונים או אופנועים או ירו בנשק. הייתי מגיעה למקומות נידחים שהם כמו המערב הפרוע, בלי משטרה ובלי פיקוח.

פעם אחת הגיע ג'יפ יוקרתי לנווה מדבר נסתר שהייתי באה אליו לפעמים. מהג'יפ יצאו גבר ואישה לבושים בבגדים שלא ראיתי מעולם. הוא היה לבוש בחולצה עם כפתורים והיא בשמלה בהירה. הבגדים שלבשו היו יפים, אבל נראה כאילו הם הגיעו באמצע יום עבודה. הייתי בהלם מוחלט. אולי זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי יהודים. באותם רגעים לא היה לי מושג מי האנשים הלבנים האלה, ואיך זה שהאישה מסתובבת בחוץ חצי ערומה. מי הרשה לה? הם יצאו מהגי'פ, פרשו שמיכה על הארץ והוציאו בקבוק זכוכית. הבנתי מדבריו שזה נקרא יין לבן. הגבר שם את הבקבוק בתוך הזרם של המים, כנראה כדי שהבקבוק יתקרר, ובינתיים האישה שכבה לה בנחת על השמיכה. תהיתי מה אני רואה. חשבתי שאולי המרחק הרב מקשה עלי להבין. ניסיתי להתקרב כדי לראות ולשמוע טוב יותר, אך חששתי שיראו אותי. הגבר הצחיק את האישה, וכשהיא הפסיקה לצחוק הוא הוריד את הגומייה משערה האסוף ופיזר אותו והתחיל ללטף את גופה, בהתחלה בשיער, באוזן, בפנים ובצוואר. הם התנשקו בלהט כשהיא חיבקה אותו חזק ואז תפסה בידיה את ראשו והורידה אותו אל הבטן שלה ועוד למטה לאיבר מינה. הגבר הסיר את התחתונים שלה והיא התחילה להיאנח. לא הבנתי בהתחלה אם היא נהנית או סובלת. היא גנחה עוד ועוד עד שממש צרחה ואז תפסה את הגבר שוב, העלתה אותו למעלה עליה והסתכלה אל פניו כאילו אמרה לו מה לעשות. הוא ידע מה השלב הבא, ובלי לומר מילה הפשיל את מכנסיו ותחתוניו וחדר אליה עם איבר מינו. היא נצמדה עוד יותר אל הארץ, והגבר עלה וירד עלה וירד מעליה, ופרצופו התעוות קלות. ואז גם הוא התחיל להיאנח עד שלפתע קרס כאילו ירו בראשו וצנח על האישה. פחדתי שהוא מת, אבל אז הוא מלמל משהו. נרגעתי. הוא בחיים. אחרי שנייה הוא הרגיש שהוא מכביד עליה והתגלגל הצידה כשידיו שמוטות על הארץ. האישה רצתה להישאר במגע פיסי איתו ולהביט בעיניו, אבל הגבר עצם את עיניו כאילו רצה לישון. הם נחו ואחרי כמה דקות כנראה נזכרו שיש בקבוק יין במים הקרים. התנועות של הגבר הפכו לאיטיות לא כמו שהיו כשהגיעו למקום. הוא נעמד והתלבש, הוציא את הבקבוק מהמים הקרים, פתח את הפקק ומזג לשניהם בכוסות מיוחדות שראיתי לראשונה בחיי. הם שתו ונהנו. שכבו מחובקים הסתכלו על השמיים ועל הנוף. יכולתי לשמוע את רוב השיחה שלהם, אבל לא הצלחתי להבין אותם כי הם דיברו בעברית.

השמש התחילה לשקוע, האור הלך ופחת והם קמו ללכת. הסתתרתי היטב במחבוא כדי שלא יראו אותי וחיכיתי שיסעו משם, דרוכה לריצה למקרה שיבחינו בי. לאחר שנסעו התקרבתי בזהירות לעבר המקום שהיו בו וראיתי על הארץ את הגומייה שהגבר הוריד משערה. הרמתי אותה וליטפתי והרחתי אותה. פתאום הגיע משב רוח ושערי התפזר. אספתי אותו עם הגומייה למרות הסיכון הגדול, כי היא הייתה בצבע אדום, והתחלתי ללכת חזרה לאוהל.

כאשר הגעתי לאוהל אחותי הגדולה, פאטימה, סייעה לי כמו תמיד לחמוק פנימה בלי שאף אחד ישים לב. בכל פעם שחזרתי לאוהל הייתי זורקת עליו אבן בצד של הנשים, ואחותי הייתה עושה לי סימן שאבא לא חזר ושאני יכולה להיכנס. אם אבא כבר היה באוהל, הייתי מתחבאת מאחורי שיח ומחכה עד שהוא יירדם, וכאשר אחותי הייתה מעדכנת אותי שהוא ישן, הייתי מתגנבת בשקט פנימה.

אבל לא תמיד הצלחתי לחמוק מאבא. לפעמים הוא היה יושב בכניסה לאוהל וקורא לי ולאחיותיי כדי להרצות לנו למה לגבר מותר לעשות הכול, והאישה חייבת להקשיב לו. כדי להימנע מהסיוט הבלתי פוסק הזה, ברגע ששמענו את הרכב שלו מגיע מרחוק היינו נכנסות לאגף שלנו באוהל וסוגרות את הווילון כאילו הלכנו לישון. לפעמים אחותי פאטימה הייתה מחקה את אבא שהיה מדבר בפאתוס ובהתלהבות על ענייני דת ומסורת, ואנחנו היינו צוחקות, אבל בשקט.

כשהייתי עם אחיותיי לבד באגף שלנו באוהל דיברנו על הכול באופן חופשי. סמכנו אחת על השנייה. ידענו שאף אחת לא תלשין על האחרת, כי ברור שהעונש עלול להיות קשה. הייתה בינינו אחווה של חלשות ומקופחות, שדואגות זו לזו ושומרות זו על זו. כשסיפרתי לאחיותיי בשקט על הגבר והאישה שראיתי בנווה המדבר, הן התקשו להאמין למה שראיתי וחשבו שאני מדמיינת או ממציאה סיפור. ניסינו ביחד להבין מה זה היה, ורק אחרי הרבה שנים הבנו. באותו זמן היינו בתוך בועה או יותר נכון בתוך כלוב. רוב החיים שלנו היו באוהל או בקרבתו, וידענו מעט מאוד על העולם. זה היה נכון לגבי התחום של יחסים בין גברים לנשים ובכל תחום אחר.

אהבתי את אחיותיי, ואני אוהבת אותן עד היום, אבל רוב הזמן הייתי לבד. אהבתי להיות לבד. בחרתי בכך. זה נתן לי כוח לגדול. הרגשתי שהאנשים לא מבינים את הראש שלי, את המחשבות שלי, לכן במקום להיות עם אנשים שלא מבינים אותי העדפתי לחשוב לבד, להיות לבד ואפילו לדבר לעצמי לבד. הקשר שלי לעולם החיצון היה דרך החברות שלי מרהט, עיר בדואית גדולה ליד הכפר שלנו. הכרתי אותן כשהתחלתי ללמוד בבית־ספר בגיל שש.

היה להן בבית טלפון, טלוויזיה ומחשב. עד אז לא ידעתי מה זה אינטרנט ולא שמעתי מוסיקה אלקטרונית או מוסיקה ממכשיר כלשהו.

לחברתי הטובה ביותר קראו אימאן (אמונה). היא הייתה דומה לי מאוד מבחינה חיצונית: רזה עם עיניים ושיער בצבע חום. על אף שהיא ואימא שלה, יאסמין, חיו בתרבות מסורתית שמרנית, הן תמיד היו נראות לי מרוצות, אולי בגלל תנאי החיים הטובים שלהן בבית המפואר שבו גרו.

הסימן העיקרי למסורת אצל יאסמין הייתה האמירה "דֻסְתוּר יַא רַבּ דֻסְתוּר" (ברשותך, אלוהים, ברשותך) שנהגה לומר בכל פעם ששפכה מים רותחים לכיור ויצאו ממנו אדים כדי לגרש את השדים.

אבא של אימאן, עומר, היה נשוי לארבע נשים. כל אחת מהן גרה עם ילדיה בדירה נפרדת בבניין בן שלוש קומות. זה היה מעין קומפלקס של ארבעה בניינים אחד ליד השני. לאימאן היו עוד שבעה אחים ואחיות מאותה אם ועוד 22 אחים ואחיות משלוש הנשים הנוספות. סך הכול לאבא שלה היו 30 ילדים מארבע נשים שונות, וכולם גרו ביחד פחות או יותר. זה היה מפעל של ילדים, אבל מי שתפעל אותו היו, כמובן, הנשים. לעומר, שהיה מבוגר מאוד, לא היה ממש קשר עם הילדים שלו. הוא היה מגיע רק בסופי שבוע ומביא להם ממתקים. היה לו הרבה כסף, ורוב הזמן היה ישן רחוק מהבית קרוב לפרויקט שהקים כקבלן בניין.

אימא של אימאן הייתה מפנקת אותה. היא הייתה נותנת לה כסף לקנות ממתקים במכולת, שואלת אותה איך היה בבית־הספר ומלטפת אותה. כאשר אני רציתי לקנות לעצמי משהו במכולת לאחר שעברנו מהכפר לעיר, נדרשתי למכור לחמים לשכנים, ולאחר שהעברתי את כל התמורה לאימי, היא נתנה לי סכום זעום שהספיק לי לקניית קרטיב. אהבתי לשחק עם אימאן ולראות את היחס החם שזכתה לו מהוריה ואיך היא חיה בבית עם מחשב וטלוויזיה שלא היו לי. נהניתי להיות בבית שלה ולבלות איתה גם בחוץ כשהיינו הולכות לפעמים לגן השעשועים הציבורי. מאימאן וחברותיה בעיר שמעתי לראשונה סיפורים על מקומות שונים מחוץ לישראל, כיוון שחלקן היו טסות לחופשות בחו"ל.

בהתחלה לא הבנתי איך אימא של אימאן משלימה עם העובדה שיש עוד שלוש נשים במשפחה המורחבת. עם הזמן הבנתי שהיא לא סבלה יחסית לאישה בדואית, כי היא הייתה פוגשת את בעלה בערך פעם בשבוע, ורוב הזמן נהנתה משקט ומעצמאות.

במצב הזה של ריבוי נשים הבנות מסתכלות על אימהותיהן וחושבות לתומן שזה בסדר שגבר יתחתן עם ארבע נשים. זאת הנורמה ההתנהגותית שהן, אני וכל הבנות הבדואיות למדנו להכיר ולקבל מגיל ילדות. לכל בדואית ברור היטב מה עליה לעשות ואיך להתנהג.

מבחינת הגבר הבדואי יותר ילדים זה יותר הטבות מביטוח לאומי ומגורמים נוספים. יותר בנים זה יותר "חיילים" שיעשו כל מה שהתרבות מצפה מהם לעשות וכל מה שהאבא שלהם מורה להם לעשות. יותר בנות זה יותר "משרתות" שבבוא היום אפשר יהיה למכור אותן תמורת מוהר.

בתוך האוהל או הבית הבדואי, הכול נשמר בסוד. אף אחד בחוץ לא יודע מה באמת קורה, לא כל שכן כשמדובר באלימות כלכלית, אלימות פיסית, והחמור מכל אלימות מינית. אין לאישה או לילדה הבדואית למי לפנות וממי לבקש עזרה. היא לא יכולה להתלונן. היא לבדה, חסרת ידע, חסרת אונים, חסרת ישע ונתונה לחסדיהם של הגברים שאומרים לה מה לעשות ומה יהיה איתה בעתיד. ערב אחד אבא הסתודד עם אמא בקצה האוהל, ואף שהיו קרובים אלי, לא הצלחתי להבין על מה הם מדברים. היה נראה לי שזה משהו חשוב וסודי, כי לרוב אבא היה מדבר בקול רם ללא חשש, והפעם הוא שוחח עם אימי בשקט. היה נדמה לי שהוא מבשר לה משהו רע. לא ידעתי מה, ורק בהמשך הבנתי שהוא הפציר בה שהגיע הזמן לחתן אותי. כשהוא הלך אימי נותרה עצובה.

בעיניה הכחולות של סונדוס, ילדה בת 12 מהכפר, תמיד היה עצב. גופה היה צנום ושיערה היה שחור כמו הלילה. היא מעולם לא חייכה. מבטיה היו תמיד כבויים, והיא הייתה דוממת כאבן. היינו צריכים למשוך אותה אלינו בכוח כדי שתשחק איתנו. הבנו שהיא מוזרה, יוצאת דופן, אבל לא ידענו למה. יותר מאוחר גילינו שאבא שלה, אבּו־בּשיר, מנכבדי השבט, בעל כרס אימתנית, היה אונס אותה מגיל צעיר. מה שאמא שלה ידעה לא נדע לעולם. וגם אם ידעה, מה היא הייתה יכולה לעשות? בחברה הבדואית שומרים את הכול בסוד בתוך המשפחה. כבוד המשפחה מעל הכול, גם במחיר של התעלמות מילדה שנאנסה.

יום אחד ביקשנו רשות מיאסמין ללכת לשחק בפארק השעשועים הקרוב לבית. אמנם היה מעט מאוחר מהרגיל, אבל אמא של אימאן הסכימה לאחר התלבטות קלה. התנדנדנו בנדנדות זו ליד זו במרחק של מטר לכל היותר.

"בחודש הבא חוגגים לי יום־הולדת. תבואי רוקייה, אני אהיה בת 12".

"אימאן, אני לא יודעת מה זה יום־הולדת. אף פעם לא חגגו לי. אף פעם לא חגגו לאימא שלי או לאבא שלי".

"חבל! יום־הולדת זה כיף גדול, את מקבלת מתנות מכל המשפחה והחברות, שרים, רוקדים, אוכלים עוגת יום־הולדת".

"טוב אז אני אבוא. אני אבקש רשות לבוא. את החברה הכי טובה שלי. אני אוהבת אותך יותר מאשר את אימא שלי או את האחיות שלי".

חזרנו להתנדנד וזמזמנו ביחד שיר. לפתע נשמעה יריה. אימאן פלטה צעקה חנוקה "איי", התנשפה בבעתה ונפלה אחורה על הגב. הבטתי עליה וראיתי שהיא חיוורת כמו הירח. רק לפני שנייה הייתה לידי בחיים, צוחקת ומאושרת, ועכשיו היא מתה. כדור תועה שירו זו על זו משפחות יריבות הגיע היישר אל ליבה. היא מתה תוך שניות, עוד לפני שיאסמין הגיעה בריצת אמוק מטורפת. כשהגיע האמבולנס לא נותר לצוות הרפואי אלא לקבוע את מותה. הלב של אימאן קרס, והלב של אימה יאסמין נשבר באותו היום, והיא מעולם לא חזרה להיות כשהייתה. ההחלטה לאפשר לנו לצאת מהבית לשחק רדפה אותה כל חייה עד יומה האחרון. ייסורי מצפון של אימא שבתה נהרגה לגמרי במקרה, רק כי הייתה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.