אמנות הסיפור של פיקסאר

פתח דבר למהדורה העברית

כאשר 'קוקו' של פיקסאר יצא לאקרנים בשנת 2017, התיישבתי לצפות בו בזחיחות מה. המהדורה הראשונה (באנגלית) של 'אמנות הסיפור של פיקסאר' כבר ראתה אור, ואני נכנסתי לאולם הקולנוע בתחושה שאחרי שחקרתי את הטכניקות שפיקסאר נוקטים כדי לטוות סיפור שירגש אותנו, אהיה חסין יותר למהלכים הרגשיים שלהם.

ואכן, לאורך המערכה הראשונה של 'קוקו' חשתי שאני צופה במופע קסמים מרהיב, אך כזה שהצופן שלו ידוע לי — מודע היטב לאן מנווטים את תשומת ליבי, ומנחש בדיוק היכן מסתתר השפן שעוד רגע יישלף מהכובע. אך עד שיאו המפעים של הסרט, שבו מיגל שר לאֵם סבתו קוקו, כבר ייבבתי כאחרון הצופים, והדבר הראשון שעשיתי בצאתי מהאולם היה להתקשר, מרוגש, לסבתא שלי. 

כל מי שחווה את הסוף של 'צעצוע של סיפור 3' או את הפתיחה של 'למעלה', יודע עד כמה פיקסאר שכללו את היכולת לגעת בנו עמוקות. פיקסאר מעצבים את סיפוריהם כחוויה מזככת שמשלבת עצב וכאב עם הַקרבה, צמיחה ומשמעות. הם מכירים בכך שאין חיים בלי אובדן, אבל יש שלל דברים שהופכים את ההתמודדות עם אובדן למאבק ראוי. בין שזהו יצר ההרפתקנות של קארל ואלי ב'למעלה', היצירתיות הבלתי נדלית של רמי העכברוש ב'רטטוי', או האהבה והמסירות שבין וודי ואנדי בסרטי 'צעצוע של סיפור' — פיקסאר יוצרים סרטים מלאֵי חיים. סרטים שמכירים בפן האפל או העצוב של הקיום האנושי, אך תמיד מצליחים לאזן בין כאב לאופטימיות. גם בסרטיהם העצובים ביותר, פיקסאר אף פעם לא שוברים לנו את הלב בלי לספק לנו את הסיבה ואת הכלים לאחות אותו. כך, אחרי כל הדמויות הבלתי נשכחות, הרגעים שנחקקו בליבנו, וכל הפעמים שפיקסאר גרמו לנו לבכות, רק מתבקש לשאול: איך הם מצליחים לעשות זאת שוב ושוב? או במילים אחרות, מהו סוד ההצלחה של פיקסאר?

רצף הסרטים של פיקסאר בעשור הראשון של המאה ה־21 כמעט חסר תקדים בעולם הקולנוע. פיקסאר נתפסו אז כאולפן נועז, שעם כל סרט מאתגר את עצמו מחדש במשימה בלתי אפשרית לכאורה: קומדיה רומנטית נטולת דיאלוג על רובוט אילם; סרט ילדים שיגרום לקהל להתאהב בעכברוש ולתהות על תפקידה של ביקורת בעולם; סרט שנפתח במונטאז' קורע לב על חלומות שלא הוגשמו, מוות ואבל, אך הופך להרפתקה קולחת ומבדרת בחברת כלבים מדברים וציפורים אקזוטיות... קשה לחשוב על יוצר, או במקרה זה אולפן, שיצר ברצף ובעקביות כל כך הרבה יצירות פופולריות, שאהובות הן על הקהל הן על המבקרים. אירוע כזה מחייב כוכב צפון כלשהו שעוזר לנווט בדרך. ואמנם, יצירות המופת של פיקסאר נעשו בסגנונות וז'אנרים שונים, אך חולקות חוט מקשֵר, מעין דנ״א סיפורי משותף. מבט מעמיק חושף מאפיינים ומוטיבים שחוזרים כמעט בכולן. ספר זה הוא ניסיון לפענח ולמפות את תורת הסיפור הייחודית הזאת, כוכב הצפון הנרטיבי של פיקסאר. הוא מבקש לבחון אֵילו כלים של פיקסאר נוכל לאמץ, כדי ליצור את מה שכולנו מתאווים לו, סיפור טוב שמצליח לגעת בקהלו. 

כאשר ״אמנות הסיפור של פיקסאר״ ראה אור לראשונה באנגלית, ראיתי בו ספר שמיועד לתסריטאים, כותבים ואנימטורים בתחילת דרכם. ואכן, הספר אוּמץ בחום בקרב בתי ספר לקולנוע ואנימציה ברחבי העולם, מפיקים ויוצרים רבים, ולפחות זוכה אוסקר אחד. אבל הופתעתי לגלות שהוא זכה גם לתשומת ליבם של אנשי שיווק והייטק, אנשי עסקים ואפילו מסלולי MBA. כך התבהר לי, שאוריינות הסיפור היא מיומנות מהותית עבור כל אחד ואחת, גם מחוץ לתחום הקולנוע המקצועי. פיקסאר מציגים מודל סיפורי שימושי במיוחד, שכן היכולת לרגש מהותית לאמנות הסיפור. מחקרים מראים שוב ושוב עד כמה כולנו מוּנָעים על ידי רגשות, גם בקבלת החלטות ״רציונאליות״ לכאורה (החל באיזה מותג שמפו נקנה וכלה בבחירת המפלגה שנצביע לה), ועד כמה סיפורים שמצליחים לעורר אותנו רגשית, אפקטיביים יותר בלהניע אותנו לפעולה. כמעט כל מי שמדבר מול קהל, שואף לא רק למסור מידע, אלא גם לגעת בלב קהלו. אני מוצא שסרטי פיקסאר הם מודל נהדר ונגיש ללמוד ממנו מיומנות זו. 

ספר זה מתמקד אך ורק בטכניקות הסיפור של פיקסאר. ישנן כמובן טכניקות סיפור אחרות שהוכיחו את עצמן כמצליחות ומרגשות. ואף על פי כן, אני מאמין שהתבניות שמוצגות כאן, רובן ככולן הן כלי שימושי רב־ערך, אם בעבודה על פרויקטים קולנועיים מכל הסוגים, ואם בזירות העסקית והשיווקית.

1

לבחור רעיון

״כל מה שיצר את העץ הענקי ההוא כבר טמון בזרע הקטנטן הזה. רק צריך זמן, קצת שמש וגשם, והרי לכם עץ!״

[ פליק, 'באג לייף' ]

עפרות הזהב — בחירת רעיונות עם המון פוטנציאל

לבחור רעיון לסרט שלכם — זה קצת כמו לבחור מיקום למכרה זהב. יהיו מקומות שיספקו גושישי זהב אחדים, ואילו באחרים תגלו עפרות זהב עצומות. שתי נקודות המוצא האלה יכולות לשמש בסיס לסיפור נהדר — הגושישים האלה הם בכל זאת זהב — אבל עפרות זהב, כלומר רעיונות שקל להתחבר אליהם, והם מספקים שכבות רבות של דרמה מובהקת ושלל אפשרויות נרטיביות, לרוב קלים יותר לפיתוח ונגישים יותר לקהל.

חלק ניכר מההצלחה של פיקסאר נובע מהיכולת לזהות ולפתח "עפרות זהב" אלה — רעיונות חזקים ומרתקים שמגולמים וטבועים בהם קונפליקט עז ומשקל רגשי מובנה ועוצמתי. רעיונות אלה לרוב יוצרים עולם עשיר ואקזוטי (חשבו על מפלצות, צעצועים, גיבורי־על), שמעניק טווח אפשרויות לסצנות מקוריות וסצנות־סט (set pieces — סצנות עוצמתיות, מלהיבות, מרגשות, מפורטות או זכירות ומפוארות בכל צורה אחרת) עתירות דמיון. חשוב מכך, רעיונות אלה כוללים סיכונים והימורים (stakes — מה שדמות עלולה להפסיד) פיזיים ורגשיים עצומים, שהופכים אותם מיד למלהיבים ונגישים.

לא כל הרעיונות "נולדים" כשהיסודות הללו מוּבְנים בהם. לעתים קרובות יותר עליכם לעצב בשקדנות את הרעיון שלכם באופן שימקסם את פוטנציאל הקונפליקט והסיכונים הרגשיים שהוא מכיל. והצעד הראשון בדרך לשם הוא להבין כיצד להפוך את חיי הגיבור/ה שלכם לקשים במידה יוצאת דופן.

לצאת מאזור הנוחות: פחות נוחות = יותר סיפור

רוב הסיפורים הטובים סובבים סביב מאבק של דמות מחוץ לאזור הנוחות שלה. פיקסאר, באופן עקבי, בוחנים מה הגיבורים שלהם רוצים יותר מכול — ואז מטיחים בהם את ההיפך הגמור. מצב זה של אי־נוחות הוא זהב טהור עבור כותבים, משתי סיבות.

ברמה הסיפורית, זה פשוט מייצר סצנות. מצב כזה ייתן לכם, ככותבים, חומר מיידי לעבוד איתו. אם אתם כותבים על עכברוש שמנסה לבשל בתעלות הביוב, זה יכול להיות חמוד ואפילו מקורי, אבל לא בהכרח דרמטי. אבל אם תכתבו על עכברוש שמנסה לבשל במסעדת גורמה, מיד עולות שאלות סיפוריות: איך הוא נכנס לשם? איך יוכל לעשות זאת על בסיס קבוע? מה יקרה אם מישהו מבחין בו? מה קורה כשהמנות שלו מתגלות כמצוינות? כל השאלות האלה מובילות לחוטי עלילה שאפשר לחקור אותם ולקטוף את פירותיהם. צריך רק להציב את הדמות במסגרת הכי מאתגרת בשבילה.

וברמה אחרת, עמוקה יותר, הרעיון שלכם צריך לאלץ את דמויותיכם לעבור מסע רגשי. דמות שנותקה בכוח מהשגרה שלה, נאלצת לעבוד קשה כדי לחזור לאזור הנוחות שלה, בדיוק כפי שהיינו עושים בחיים. הרצון העז הזה מניע פעולות, החלטות ורגשות שהן 'הבשר' של הנרטיב הפנימי בסיפור שלכם. הקונספט ב'צעצוע של סיפור' (Toy Story) — "צעצועים הם בעצם יצורים חיים" — תופס מיד את תשומת ליבנו ומציע הרבה אפשרויות סיפוריות, ועולם עשיר שאפשר לחקור. אך רק כאשר קונספט זה מתפתח לכדי "צעצוע אהוב מוחלף בצעצוע חדש ונוצץ יותר", סיכונים רגשיים נכנסים לתמונה.

ב'צעצוע של סיפור', הופעתו של חייל־החלל באז שנות־אור מפילה את ווּדי הקאובוי ממעמדו הטבעי לכאורה, בתור הצעצוע האהוב על אנדי, ובכך הופכת את כל עולמו. תגובותיו של וודי לאירוע מוציאות אותו להרפתקה פרועה, שמובילה לסיטואציות לא נוחות בלשון המעטה: אנדי מאבד אותו, והוא נכלא בחדרו של ילד סדיסט (סיד). הפופולריות של באז היא הדבר הגרוע ביותר שהיה יכול לקרות לוודי, שתמיד היה שאנן בנוגע לתפקידו כמנהיג הצעצועים של אנדי. מאבקו של וודי לשמר את חברותו עם רעיו הצעצועים אחרי שהם מוקיעים אותו, והפחד שהוא חווה כאשר אנדי נוסע בלעדיו ובלי באז, מקורם במצוקה רגשית עמוקה, פחדים שיקבלו ביטוי פיזי מעוות בדמות הצעצועים שסיד מתעלל בהם.

ועם זאת, ההרפתקאות הללו שצמחו מזרע אי־הנוחות של וודי עקב הופעתו של באז, מאלצות לבסוף את וודי להתמודד עם המצוקה הזאת ולקבל אמיתות רגשיות קשות. לראשונה הוא מַפנים, שאסור לו לראות את אהבתו של אנדי כמובנת מאליה, ושיום אחד אנדי עלול למאוס בו. בסופו של הסרט, כאשר הצעצועים נלחצים שוב מיום הולדתו של אנדי, וודי רגוע יותר. הוא פונה לבאז ואומר, "מה כבר אנדי יכול לקבל שיהיה גרוע ממך?" הוא חש בטוח יותר בעצמו ומקבל יותר את תפקידו בחיי אנדי, אחרי הניסיון שבו העמיד אותו באז (אם כי הגעתו של כלבלב חדש מפתיעה את שניהם).

אי־הנוחות שדוחפת את הדמות שלכם לפעולה צריכה להיות יותר מסתם מזל רע או התרחיש הגרוע ביותר. זהו זָרָז שיאלץ את הגיבור להגיב, ובסרטים טובים — גם לצמוח ולהשתנות. אי־הנוחות לא תמיד נעוצה בהתפתחות שלילית: השגרה השלֵווה של ווֹל-אִי (גיבור הסרט WALL-E) מתערערת לחלוטין עם הופעתה של איב. אמנם נהדר שהוא כבר לא לבד, אבל ווֹל-אִי מוכרח כעת למצוא דרך לזכות בליבה של איב, או להסתכן בהחמצת ההזדמנות להגשים את חלומותיו, ככל הנראה הסיכוי האחרון שלו. אם ייכשל, מצבו יחמיר משהיה קודם. בואה של איב הופך את חייו למאתגרים יותר, ובוודאי לנוחים פחות משהיו.

כדי לערער דמות באמת, הכרחי ליצור חולשה או פחד שאפשר להפיק מהם דרמה. משום כך פיקסאר יוצרים בעיה נתונה־מראש בָּעולם של כל אחד מגיבוריה.

דמות ועולם שכמהים להרפתקה — הפגם המוּבנֶה

רובנו חיים את חיינו — עובדים, יוצאים לדייטים, נפגשים עם חברים — ונוטים להתעלם מדברים שמטרידים אותנו. אם זו מערכת יחסים שאיננו מבינים ממש, אובדן שלא התאבלנו עליו כראוי, או חלקים בעצמנו שלא קיבלנו לגמרי. סדקים רגשיים אלה הם שהופכים אותנו לאנושיים, והם שיהפכו את הדמויות שלכם למשכנעות.

אידיאלית, עוד בטרם מתחילים לנוע גלגלי השיניים של העלילה, צריכה להתקיים בעיה בחיים או בָּעולם של הגיבור/ה שלכם. ב'מפלצות בע"מ' (.Monsters Inc), מנכ"ל החברה, מר ווֹטֶרנוּז, מתלונן על מחסור בחשמל עקב זה שילדים היום לא נבהלים בקלות כמו פעם. ב'מוצאים את נמו' (Finding Nemo), אבא־דג מרלין מרעיף אהבה על בנו נמו, חונק אותו ושולל ממנו כל תחושת עצמאות. הפגם המוּבנֶה הזה משורטט בחדות מרבית ב'ווֹל-אִי', שבו כוכב הלכת כולו מדולדל והרוס. כמובן, הפגם יכול להיות מעודן יותר מן הדוגמאות אלה. הוא יכול להיות ליבו השבור ותחושת חוסר התכלית של קרל הזקן והאלמן בסרט 'למעלה' (Up), או ההדחקה העמוקה של מיי את הרצונות והתשוקות שלה כדי לרַצות את כל הסובבים אותה, במיוחד את אִמה הביקורתית והשתלטנית, ב'אדומה אש' (Turning Red). הדוגמה של מיי גם מאירה היבט נוסף של הפגם המוּבנה: הדמויות שסובלות ממנו לרוב לא מודעות לקיומו. אילו שאלתם את וודי או מיי בתחילת הסרט אם משהו לא בסדר, הם היו נשבעים לכם שהכול דבש.

ברגע שמצאתם את הפגם המוּבנה בעולם של הפרוטגוניסט שלכם, רִקמו סיפור שידחוף אותו לקיצוניות. מרלין המגונן־מדי מאבד את בנו. קרל שבור־הלב עומד לאבד את הקשר האחרון שלו לחייו עם אֶלי אשתו המנוחה — בֵּיתם. רגשותיה המודחקים של מיי הופכים אותה לפנדה אדומה עצומה שאי־אפשר לפספס, וקשה מאוד לשלוט בה. יהיה אשר יהיה הפגם המוּבנה, עליו להיות מקושר בבירור לעלילה שרקמתם לפרוטגוניסט שלכם. ככל שהפגם והעלילה יעבדו יותר במקביל ובתיאום, כך יעלו הסיכונים הרגשיים, והקהל שלכם יתמסר יותר לדמויות.

הכול מחושב: כיצד כל רגע ב'רטטוי' נובע מרעיון הליבה

כל סרט של פיקסאר מוצא את לב הסיפור שלו, ולעולם לא סוטה ממנו. מרגע שמתגלה הליבה הרגשית של הסיפור — הפגם המוּבנה והעלילה שדוחקת אותו לפינה — הסרטים מוודאים כי כל התפתחות וכל דמות מקושרות באופן הדוק לזרם הנרטיבי התחתי הזה.

נתבונן מקרוב ב'רטטוי' (Ratatouille). כשפוגשים את רֶמי, העכברוש־שף, הוא קרוע ומתחבט. אמנם הוא עכברוש, אבל כזה שסולד מחיי העכברושים, ממעשי הגנֵבה, מאכילת אשפה ללא הבחנה ומחיים בלהקה לפי כללים נוקשים. הוא נמשך אל מה שהוא מחשיב חיי אנוש — לחקור את היצירתיות שלך, ליהנות מטעמים מלהיבים, לחוות אינדיבידואליות וסקרנות ולבטא אותן. רצונותיו העזים של רֶמי מנוגדים במידה קיצונית למי (ולְמה) שהוא.

התסריטאים של הסרט יוצאים מגדרם כדי להבהיר לנו למה זה בעייתי. אנחנו רואים כיצד סקרנותו של רֶמי מסבכת אותו בצרות, בין שהוא נפגע ממכת ברק בעודו מנסה לבשל פטרייה, ובין שקשישה יורה עליו כשהיא תופסת אותו מנסה לקרוא בספר הבישול שלה. אביו של רֶמי גם הוא בעיה. הוא גוער ברֶמי על התשוקה שלו, לועג לו ולוחץ עליו לדבוק במסורת העכברושים. גישתו מסמלת את חוסר השתלבותו של רמי בעולם העכברושים. הקשישה מייצגת את הסכנות הטמונות בניסיון לקחת חלק בעולם בני האנוש. איפשהו באמצע נמצא אמיל, אחיו של רֶמי, שלעומתו מתבלטות המוזרויות של רֶמי. השף המנוח גוּסטוֹ הוא הדמות היחידה המוצגת לנו כמי ש"קולטת" את רֶמי, והוא מתפקד כמנטור וכמדריך היחיד שלו.

המשך הפרק זמין בספר המלא