ריקוד הגנבים

פרק ראשון

קָאזִימֶרה מבְּרייטְמִיסְט

רוחות הרפאים עדיין היו כאן.

המילים היו תלויות באוויר, כל אחת מהן רוח בוהקת, לחישות קרות של אזהרה, אבל אני לא פחדתי.

כבר ידעתי.

רוחות רפאים אף פעם לא נעלמות. הן קוראות לאנשים ברגעים לא צפויים, אוחזות בידיהם ומושכות אותם בנתיבים לשום מקום. לכאן. למדתי להתעלם מהן כמעט לגמרי.

רכבנו דרך עמק הזקיף, כשחורבות הקדמונים מביטות בנו ממעל. הסוס שלי זקר את אוזניו בדריכות ובעומק גרונו הייתה רטינה. גם הוא ידע. שפשפתי את עורפו כדי להרגיע אותו. שש שנים עברו מאז הקרב הגדול, אבל הצלקות עדיין היו ניכרות לעין — קרונות הפוכים שנבלעו בין עשבי הבר, עצמות פזורות שבעלי חיים רעבים חפרו והוציאו מתוך קברים, צלעות חשופות של בְּרֶזַלוֹטִים ענקיים הזדקרו השמיימה וציפורים ישבו עליהן כאילו היו כלובים לבנים ואלגנטיים.

הרגשתי את רוחות הרפאים מרחפות, צופות, תוהות. אחת מהן החליקה קצה אצבע קריר על סנטרי והדביקה אזהרה לשפתיי, ששש, קָאזִי, אל תאמרי מילה.

נָאטִיַה הובילה אותנו אל תוך העמק בלי פחד. בחנו במבטינו את הצוקים המשוננים ואת חורבות המלחמה, שהתפוררו והתעכלו לאיטן באדמה, בזמן ובזיכרון, כפי שנחש סבלני בולע לאט־לאט ארנבת שמנה. בקרוב יהיו ההריסות כולן בבטן האדמה. מי יזכור?

באמצע הדרך, בחלק הצר של העמק, נאטיה עצרה, קפצה מגב הסוס והוציאה ריבוע בד לבן מקופל מתיק האוכף שלה. גם רֵן ירדה, רגליה הדקות צנחו חרש אל הקרקע כאילו הייתה ציפור.

סִינוֹבֶה היססה והביטה בי באי־ודאות. היא הייתה החזקה מכולנו, אבל ירכיה המעוגלות נותרו נטועות באוכף. היא לא אהבה דיבורים על רוחות רפאים, גם באור שמש מלא ועז. הן רדפו את חלומותיה לעיתים קרובות מדי. הנהנתי כדי לעודד אותה, ושתינו קפצנו מהסוסים והצטרפנו אליהן. נאטיה נעצרה ליד תל ירוק גדול, כאילו ידעה מה נמצא מתחת לשמיכת העשב. היא חיככה בהיסח הדעת את הבד בין אצבעותיה החומות העדינות. התנועה נמשכה רק שניות ספורות, אבל היה נדמה שעבר נצח. נאטיה הייתה בת תשע־עשרה, מבוגרת מאיתנו בשנתיים בלבד, אבל עכשיו היא נראתה פתאום מבוגרת פי כמה. היא ראתה במו עיניה את הדברים שאנחנו רק שמענו עליהם בסיפורים. היא טלטלה מעט את ראשה והלכה לעבר ערמת סלעים פזורים. היא התחילה להרים את האבנים שנפלו ולהחזיר כל אחת למקומה המיועד בגלעד הצנוע.

״מי זה היה?״ שאלתי.

שפתיה התהדקו אל שיניה. ״שמו היה גֶ'בּ. גופתו נשרפה במדורת לוויה כי כך נוהגים בני דלברק, אבל אני קברתי כאן כמה מחפציו.״

כי כך נוהגים הנוודים, חשבתי, אבל לא אמרתי דבר. נאטיה לא דיברה הרבה על חייה לפני שהפכה להיות וֶנְדַנִית ורַהטָנִית, אבל גם אני לא דיברתי הרבה על חיי הקודמים. יש דברים שעדיף להשאיר בעבר. רן וסינובה נעו באי־נוחות במקומן, ומחצו ברגליהן את העשב במעגלים קטנים ושטוחים. נאטיה בדרך כלל לא הפגינה את רגשותיה כלפי חוץ, גם לא בצורה שקטה כמו זאת, בעיקר אם זה הביא לעיכוב בלוח הזמנים שתכננה בקפידה. לכן ההשתהות שלה הפעם הותירה עליי רושם, בדיוק כמו המילים שאמרה כשהובילה אותנו לתוך העמק. הם עדיין כאן.

״הוא היה מיוחד?״ שאלתי.

היא הנהנה. ״כולם היו מיוחדים. אבל ג'בּ לימד אותי דברים שעזרו לי לשרוד.״ היא פנתה ושלחה אלינו מבט חד. ״דברים שלימדתי את כולכן. אני מקווה.״ המבט הבוחן התרכך וריסיה השחורים העבותים הטילו צל מתחת לעיניה הכהות. היא בחנה את שלושתנו כאילו היא גנרלית שֹבעת קרבות ואנחנו החיילות הטירוניות. מבחינות מסוימות באמת היינו כאלה. היינו הצעירות מכל הרהטנים, ובכל זאת היינו רהטניות. הייתה לכך משמעות. הרבה משמעות. היינו משמר הקבע של המלכה. לא התקדמנו למעמד הזה כי היינו חדלות אישים. לפחות לא רוב הזמן. היו לנו הכשרה ומיומנויות. מבטה של נאטיה התעכב עליי במיוחד. אני עמדתי בראש המשימה הזאת, הייתי אחראית לקבל החלטות שלא יהיו רק נכונות, אלא מושלמות. ומשמעות הדבר לא הייתה רק הצלחה במשימה, אלא גם שמירה על שלום כולן.

״נהיה בסדר,״ הבטחתי.

״בסדר,״ הסכימה רן ונשפה בקוצר רוח כדי לסלק תלתל ממצחה. היא רצתה להתקדם. הציפייה שחקה את כולנו.

סינובה סובבה במתח אחת מצמותיה הכתומות בין אצבעותיה. ״בסדר גמור. אנחנו —״

״אני יודעת,״ אמרה נאטיה והרימה יד כדי להשתיק את סינובה לפני שתפתח בהסבר ארוך. ״בסדר. אבל תזכרו, קודם כול אנחנו עומדות לשהות זמן מה ביישוב. פֶּה הגיהינום יגיע אחר כך. רק לשאול שאלות. לאסוף מידע, להשיג את המצרכים הדרושים. לא להתבלט עד שנגיע לשם."

רן נחרה בקול רם. הימנעות מהתבלטות בהחלט נמנתה עם תחומי המומחיות שלי, אבל לא הפעם. לשם שינוי, מטרתי הייתה להסתבך בצרות.

קולות דהרה קטעו את חילופי הדברים המתוחים. ״נאטיה!״

פנינו לעברו של אֶבֵּן, ששעט לעברנו על גב סוסו ופיזר סביבו גושי עשב רכים תוך כדי דהרה.

עיניה של סינובה התרככו כאילו השמש קרצה אליה מאחורי ענן. הוא הקיף אותנו, כשמבטו ממוקד רק בנאטיה. ״גְרִיז מתלונן. הוא רוצה לצאת לדרך.״

״אני באה,״ היא ענתה ואז ניערה את ריבוע הבד שהחזיקה. זאת הייתה חולצה. חולצה יפה מאוד. היא הצמידה את האריג הרך ללחייה, ואז פרשה אותו על אנדרטת הסלע. ״פשתן קְרוּבַס, ג'ב,״ היא לחשה. ״המשובח ביותר.״

 

הגענו לכניסה אל העמק, ונאטיה עצרה והביטה לאחור בפעם האחרונה. ״זִכרו,״ היא אמרה. ״עשרים אלף. עשרים אלף מתו ביום אחד. וֶנְדַנִים, מוֹרִיגָנִים ודַלְבְּרֶקִים. לא הכרתי את כולם, אבל היו אנשים שהכירו אותם. אנשים שהיו מביאים להם פרחי בר אילו יכלו.״

או חולצה מפשתן קרובס.

עכשיו ידעתי מדוע נאטיה הביאה אותנו לכאן. בפקודת המלכה. הביטו סביב. הביטו לאט ובריכוז וזִכרו את החיים שאבדו. אנשים אמיתיים שמישהו אהב. לפני שתמלאו את המשימה שנתתי לכם, ראו את ההרס וזִכרו מה הם עשו. מה עלול לקרות שוב. הבינו מה מונח על כף המאזניים. בסופו של דבר, דרקונים מתעוררים ומגיחים ממאורותיהם האפלות.

ראיתי את הצורך הדוחק בעיניה של המלכה. שמעתי אותו בקולה.

לא היה מדובר רק בעבר. היא חששה לעתיד. משהו התעורר, והיא רצתה נואשות לעצור בעדו.

בחנתי את העמק. ממרחק העצמות והקרונות התמזגו שוב לכדי ים רגוע וירוק והסתירו את האמת.

שום דבר אינו כפי שהוא נראה.

 

התלונות של גריז שצריך לפרק את המחנה לא היו חדשות. הוא אהב לעצור מוקדם ולצאת מוקדם, לפעמים עדיין בחושך, כאילו זה מין ניצחון על השמש. כשחזרנו, הסוס שלו כבר היה עמוס והמדורה מכובה. הוא הביט בקוצר רוח בכל השאר כשארזנו את שקי השינה והתיקים.

במרחק שעת רכיבה מכאן ייפרדו דרכינו. גריז ימשיך אל סִיבִיקָה במוֹרִיגָן. למלכה היו חדשות שרצתה לבשר לאחיה, המלך, והיא לא סמכה על אף אחד אחר שיעביר אותן, אפילו לא על השָׁלָךְ שהשתמשה בו כדי להעביר הודעות על פי רוב. שלך יכול למות בידי ציפורים אחרות או מידי אדם, וכך ייחשפו ההודעות שהוא נושא, אבל שום דבר לא יעצור את גריז. אולי חוץ מאשר גיחה צדדית לטֶרַבִין, שבגללה הוא כנראה ממהר כל כך. סינובה אהבה להקניט אותו שיש לו שם אהובה. הוא תמיד הכחיש בזעם. גריז היה רהטני, אבל רהטן כבר לא הייתה העשירייה האליטיסטית והכבולה בכללים שהייתה פעם. היינו עשרים עכשיו. הרבה דברים השתנו מאז שהמלכה עלתה לשלטון, כולל אני.

התחלתי לקפל את האוהל שלי, וגריז נעמד מאחוריי וצפה בי. רק אני השתמשתי באוהל. אוהל קטן שלא תופס מקום רב. הוא נרתע בפעם הראשונה שראה אותי באוהל, כשיצאנו למשימה במחוז דרומי. אנחנו לא משתמשים באוהלים, הוא אמר בשאט נפש. אני זוכרת את הבושה שחשתי. בשבועות שלאחר מכן הפכתי את ההשפלה לנחישות. חולשה הופכת אדם למטרה, והבטחתי לעצמי לפני זמן רב שלעולם לא אהיה שוב מטרה כזאת. קברתי את הבושה עמוק מתחת לשריון שיצרתי לי בקפידה. שום עלבון לא יכול היה לחדור דרכו.

דמותו הגדולה והקודרת של גריז הטילה עליי צל ענק. ״אתה לא אוהב איך שאני מקפלת?״ שאלתי.

הוא שתק.

הסתובבתי והרמתי אליו מבט. ״מה יש, גריז?״ סיננתי.

הוא חיכך את סנטרו הזיפי. ״יש הרבה שטח פתוח בין כאן לפה הגיהינום. מישור ריק.״

״אז מה?״

״את תהיי... בסדר?״

קמתי ודחפתי אליו את האוהל המקופל. הוא לקח אותו ממני.

״אני מסודרת, גריז. תירגע.״

הוא הנהן בהיסוס.

״השאלה האמיתית,״ הוספתי באריכות, בהדגשה, ״היא מה איתך?״

הוא בחן אותי במצח קמוט בתמיהה, ואז הזעיף פנים והושיט יד למותנו.

חייכתי והושטתי לו את הפגיון הקצר שלו.

הזעף הפך בעל כורחו לחיוך, והוא החזיר את הפגיון לנדן הריק. הוא הרים את גבותיו העבותות ונד בראשו בהערכה. ״תישארי בכיוון הרוח, עשר.״

עשר, הכינוי שהרווחתי בעבודה קשה. הוא הבהיר בכך שהוא בוטח בי. נופפתי באצבעותיי לאות תודה.

אף אחד, בעיקר לא גריז, לא ישכח לעולם איך קיבלתי אותו.

״אתה מתכוון נגד כיוון הרוח, לא?״ קרא אבּן.

הבטתי בו בזעף. ואף אחד, בעיקר לא אבּן, לא ישכח לעולם גם שחיי כרהטנית התחילו ביום שבו ירקתי בפניה של המלכה.

פרק שני

קאזי

המלכה הלכה ברחובות הצרים והמלוכלכים של רובע ברייטמיסט כשהבחנתי בה. לא תכננתי את זה, אבל אפילו אירועים לא מתוכננים יכולים לסחוף אותנו לנתיבים שמעולם לא חשבנו שנלך בהם, לשנות את גורלנו ואת מה שמגדיר אותנו. קאזימרה: יתומה, עכברושית רחוב שאיש לא הבחין בה, שקראה תיגר על המלכה והפכה לרהטנית.

כבר נדחפתי לנתיב אחד כשהייתי בת שש, והיום שבו ירקתי בפניה של המלכה החדשה שלח אותי בתנופה בנתיב אחר. הרגע ההוא לא רק קבע את עתידי; תגובתה המפתיעה של המלכה — חיוך — קבעה את עתיד מלכותה. החרב שלה הייתה תלויה בנדן לצד גופה, מוכנה לפעולה. הקהל עצר את נשימתו בציפייה לראות מה יקרה. הם ידעו מה היה קורה לפני כן. אילו הקוֹמִיזָאר היה שם במקומה, כבר הייתי שוכבת כרותת ראש על הארץ. החיוך שלה הפחיד אותי יותר משליפת חרב. ברגע ההוא ידעתי ללא ספק שהעיר וֶנְדָה של העבר, שידעתי איך לשרוד בה, איננה עוד ולא תחזור לעולם. שנאתי את המלכה בשל כך.

כשהיא גילתה שאין לי משפחה שתוכל לזַמן, היא הורתה לשומרים שתפסו אותי להביא אותי להיכל סַנְקְטוּם. חשבתי שאני חכמה כל כך אז. חכמה יותר מהמלכה הצעירה. כבר עברו עליי אחת־עשרה שנים של הישרדות והשפלות, ופיתחתי חסינות בפני חטטנים לא רצויים. אערים עליה בדיוק כפי שעשיתי לכל האחרים. הרי זאת הממלכה שלי. כל קצות אצבעותיי עמדו לרשותי — וכך גם המוניטין הכרוך בהן. ברחובות ונדה קראו לי ״עשר״ בלחישת כבוד.

עשיריית אצבעות שלמה הייתה נכס אגדי עבור גנבת, או גנבת לכאורה, כי אילו הייתי נתפסת אפילו פעם אחת עם סחורה גנובה, הכינוי שלי היה ״תשע״. שמונת שרי הרובע שנתנו את העונשים על גנבה קראו לי בשם אחר. מבחינתם הייתי יוצרת הצללים, כי הם היו מוכנים להישבע שאפילו בחצות היום היה בכוחי לברוא צל שיבלע אותי. כמה מהם אפילו שלחו יד לגעת בקמע נסתר בכל פעם שראו אותי מתקרבת. אבל לא פחות מהצללים, הפקתי תועלת מההיכרות שלי עם הפוליטיקה ברחובות ועם השוכנים בהם. שכללתי את המיומנות שלי, סכסכתי בין שרי הרובע לסוחרים כאילו אני מוזיקאית והם תופים מאולתרים הרועמים מתחת לידיי, עד כדי כך שהם היו מתרברבים זה בפני זה שמעולם לא הצלחתי לשטות בהם, וכולם הרגישו חכמים כל כך בשעה שפטרתי אותם מהטרחה בהחזקת חפצים שיכלו לשמש אותי טוב יותר. גאוותם של האנשים האלה הייתה השותפה שלי לפשע. הסמטאות המפותלות, המנהרות והמעברים העיליים היו המקומות שבהם למדתי את מלאכתי, והבטן שלי הייתה המעסיק שהעביד אותי בפרך. אבל היה גם רעב נוסף שדחק בי לפעול, הרעב לתשובות שלא הצלחתי להשיג בקלות כמו שהשגתי סחורות ממחסניו של איזה אדון מנופח. זה היה המעסיק העמוק והאפל יותר שלי.

ואז, בגלל המלכה, עולמי התפוגג כמעט בִּן לילה. הגעתי למעמדי בשיניים וציפורניים ובבטן מקרקרת. לא הייתי מוכנה שייקחו אותו ממני. הרחובות הצפופים והמתפתלים של ונדה היו המקום היחיד שהכרתי, והעולם התחתון שלה היה כל מה שהבנתי. תושביו היו אוסף נואש של אנשים שהעריכו את החמימות של צואת סוסים בחורף, נעיצת סכין בשק יוטה ונתיב הדגנים שנשפכו בעקבותיו, העוויית פנים של סוחר שהבחין שבסל שלו חסרה ביצה — ואם הרגשתי נקמנית, גם התרנגולת שהטילה אותה. כבר העלמתי בחיי דברים גדולים ורועשים יותר מתרנגולת.

אהבתי לומר שאני גונבת בגלל רעב, אבל זה לא היה נכון. לפעמים גנבתי משרי הרובע רק כדי לאמלל עוד יותר את חייהם האומללים ממילא. שאלתי את עצמי מה אעשה אם אהיה פעם שרת רובע בעצמי. האם אכרות אצבעות כדי להבטיח את כוחי? כי כוח, כך למדתי, מפתה לא פחות מכיכר לחם חמימה, ולפעמים אותה עקיצה קטנה שהצלחתי לעקוץ אותם הייתה כל המזון שהיה נחוץ לי.

בשל ההסכמים החדשים שנחתמו בין הממלכות ואפשרו התיישבות בקָם לַנְטוּ, האנשים שעבורם ואיתם גנבתי עזבו בזה אחר זה כדי לפתוח בחיים חדשים במרחבים הפתוחים. הפכתי להיות ציפור מרוטת נוצות המנופפת בכנפיים עירומות, חסרת תועלת פתאום, אבל לא רציתי לעבור לכפר באמצע שום מקום. לא יכולתי לעשות זאת. הבנתי את זה כשהייתי בת תשע ונסעתי רק מרחק קצר מעבר לחומות סנקטום כדי לחפש את התשובות שחמקו ממני. כשהבטתי לאחור אל העיר הנעלמת וגיליתי שאני לא יותר מגרגיר קטנטן בנוף ריק, לא הצלחתי לנשום. השמיים הסתחררו מעליי ופגעו בי כמו גל שאיים להטביע אותי. לא היה שום מקום מסתור. לא היו צללים שאפשר לשקוע בהם, לא יריעות אוהל שאפשר להשתופף מאחוריהן ולא מדרגות שאפשר להיעלם מתחתיהן — לא היו מיטות שאפשר להסתתר מתחת להן למקרה שמישהו יבוא לתפוס אותי. לא היה שום מקום מפלט. קווי המתאר של עולמי נעלמו — הרצפה, התקרה, הקירות — והרגשתי שאני צפה בלי עוגן. בקושי הצלחתי לחזור לעיר, ולא יצאתי ממנה שוב.

ידעתי שלא אצליח לשרוד בעולם של שמיים פתוחים. היריקה בפניה של המלכה הייתה ניסיון כושל להציל את הקיום שהצלחתי ליצור לעצמי. חיי כבר נגנבו ממני פעם אחת. לא הייתי מוכנה לאפשר לדבר כזה לקרות שוב, ובכל זאת הוא קרה. יש גאויות שאי אפשר לעצור, והעולם החדש ליחך את קרסוליי כמו מים על החוף ומשך אותי לתוך הזרם.

החודשים הראשונים שלי בהיכל סנקטום היו סוערים. אני עדיין לא מבינה איך אף אחד לא חנק אותי. אני הייתי עושה את זה במקומם. גנבתי כל דבר נראה לעין, או לא נראה לעין, ואגרתי הכול במעבר סודי מתחת לגרם המדרגות של המגדל המזרחי. שום חדר לא היה חסין מפניי. הצעיף האהוב על נאטיה, המגפיים של אבּן, כפות העץ של הטבחית, חגורות, ספרים, חניתות מהנשקייה, מברשת השיער של המלכה. לפעמים החזרתי אותם ולפעמים לא, חילקתי חסדים כמו מלכה גחמנית. גריז שאג ורדף אחריי במסדרונות בפעם השלישית שגנבתי את תער הגילוח שלו.

בסופו של דבר, המלכה החמיאה לי בוקר אחד כשנכנסתי לאולם המועצה, ואמרה שניכר שאני כבר מומחית בגנבה, אבל הגיע הזמן שאלמד כישורים נוספים.

היא קמה ונתנה לי חרב שגנבתי.

הבטתי בעיניה ותהיתי איך החרב הגיעה לידה. ״גם אני מכירה את המעבר הזה, קאזימרה. את לא החמקנית היחידה בסנקטום. אני מציעה שנעשה בה שימוש טוב יותר במקום להשאיר אותה להחליד בגרם מדרגות אפל ולח.״

בפעם הראשונה, לא התנגדתי.

רציתי ללמוד עוד. לא רציתי רק בעלות על החרבות, הסכינים והאלות שהשגתי. רציתי לדעת גם איך להשתמש בהם, ולהצטיין בכך.

 

הנוף הלך ונעשה מישורי יותר, כאילו ידיים ענקיות ציפו לבואנו והחליקו את קמטי הגבעות. אותן ידיים ודאי גם סילקו את ההריסות מהגבעות. היה משונה לא לראות דבר. מעולם לא הלכתי בדרך כלשהי שבה לא נראו שיירים מעולם קדום יותר. הקדמונים השאירו אחריהם חורבות רבות, אבל כאן לא היה אפילו קיר מתפורר אחד שיטיל צל עלוב. כלום, רק שמיים פתוחים ורוח לא מרוסנת שהעיקה לי על החזה. אילצתי את עצמי לנשום נשימות עמוקות ומלאות, התמקדתי בנקודה במרחק והעמדתי פנים שיש שם עיר קסומה ומוצלת המחכה לי.

גריז עצר כדי להתייעץ עם אבּן ונטיה לגבי מקומות מפגש. הגיע הזמן להתפצל. כשסיים הוא הסתובב והביט בחשדנות במרחבים לפנינו, כאילו הוא מחפש משהו. בסופו של דבר מבטו נעצר עליי. התמתחתי וחייכתי כאילו אני נהנית מטיול קיצי. השמש הייתה גבוהה והטילה צללים חדים על פניו המצולקות מקרבות. הקמטים סביב עיניו העמיקו.

״דבר אחרון. תשמרו על הגב שלכן בחלק הזה. איבדתי שנתיים מחיי קרוב לכאן כי לא הסתכלתי לאחור.״ הוא סיפר לנו איך הוא וקצין מדלברק נלכדו בידי ציידי עבדים שהתנפלו עליהם וגררו אותם לעבוד במחנה כרייה.

״אנחנו חמושות היטב,״ הזכירה לו רן.

״וסינובה איתנו,״ הוספתי. ״את דואגת לזה, נכון, סין?״

היא מצמצה כאילו ראתה חיזיון והנהנה. ״זה באחריותי.״ ואז היא נופפה באצבעותיה בתנועה רחבה ולחשה בשמחה, ״עכשיו לך תיהנה עם האהובה שלך.״

גריז רטן והניף את ידו באוויר כאילו הוא מסלק מעליו את הרעיון. הוא קילל בשקט כשרכב משם.

הצלחנו לצאת לדרך בלי הנחיות נוספות מנאטיה. הכול היה מתוכנן מראש, ההתחזות והאמת כאחד. אבּן ונאטיה בדרך דרומה לפָּרְסוּס, מלכוּת אִיסְלַנדִיה, כדי לדבר עם המלך ולהבהיר לו שאנחנו מתערבים בנעשה בשטחו. הוא היה איכר בראש ובראשונה, כמו רוב בני ארצו, וכל צבאו היה כמה עשרות שומרים שגם עבדו בשדותיו. לא היו לו משאבים להתמודדות עם הפרעות. גריז תיאר את המלך כטיפוס כנוע, שנוטה יותר להרמת ידיים מאשר לחיתוך צווארים, ואין לו מושג איך לשלוט בשטחיו הצפוניים המרוחקים. המלכה הייתה בטוחה שהוא לא יתנגד, אבל כללי הטקס חייבו אותה להודיע לו. לשם הזהירות הדיפלומטית, למקרה שמשהו ישתבש.

אבל שום דבר לא ישתבש. הבטחתי לה.

ובכל מקרה, מלך איסלנדיה ישמע רק את הסיבה הכוזבת לביקורנו, ולא יֵדע מה המשימה האמיתית. היא הייתה סוד שמור מדי, שיש להסתיר אפילו מפני המלך.

הסתרתי את המפה ודרבנתי את סוסי לכיוון פה הגיהינום. סינובה הביטה לאחור, לכיוונם של אבּן ונאטיה שיצאו לדרכם, בחנה באיזה מרחק הם רוכבים זה מזה והאם הם מדברים ביניהם. לא ידעתי למה היו לה רגשות כלפיו, אבל הוא לא היה היחיד. סינובה מאוהבת באהבה. ברגע שהם יצאו מטווח שמיעה, היא שאלה, ״חושבות שהם עשו את זה?״

רן נאנקה.

קיוויתי שהיא התכוונה למשהו אחר, ובכל זאת שאלתי. ״מי עשה מה?״

״אבּן ונאטיה. את יודעת.״

״את זאת שיודעת,״ אמרה רן. ״את צריכה לדעת.״

״יש לי חלומות,״ תיקנה סינובה. ״ואם שתיכן הייתן מתאמצות קצת, גם לכן היו חלומות.״ כתפיה רעדו בגועל. ״אבל לא הייתי רוצה לחלום על זה.״

״היא צודקת,״ אמרתי לרן. ״יש דברים שלא צריך לדמיין או לחלום.״

רן משכה בכתפיה. ״אף פעם לא ראיתי אותם מתנשקים.״

״או אפילו מחזיקים ידיים,״ הוסיפה סינובה.

״אבל אף אחד מהם לא טיפוס שמביע חיבה,״ הזכרתי להן.

מצחה של סינובה התקמט בהרהור, אף אחת מאיתנו לא אמרה את מה שהיה ידוע לכולנו. אבּן ונאטיה היו מסורים זה לזה — מסירות מלאת תשוקה. חשדתי שהם עשו הרבה יותר מנשיקות, אבל לא התעמקתי בזה. ממש לא היה אכפת לי ולא רציתי לדעת.

מבחינות מסוימות הייתי כנראה כמו גריז. היינו בראש ובראשונה רהטנים, ולא היה זמן להרבה יותר מכך. זה רק יוצר סיבוכים. ההשתובבויות המעטות שלי עם חיילים ששירתּי לצידם רק גרמו להסחות דעת מהסוג שלא היה נחוץ לי — הסוג המסוכן, שעורר בי כמיהה ומחשבות על עתיד שאולי לא יקרה.

רכבנו הלאה, וסינובה דיברה יותר מכולנו, כמו תמיד; היא מילאה את השעות בשלל הערות, אם לגבי העשב המתנודד שהגיע עד מעל לפרסות הסוסים שלנו או על מרק הכרישה המלוח שדודתה הייתה מכינה. ידעתי שלפחות חלקית היא עושה את זה כדי להסיח את דעתי מעולם שטוח וריק שלפעמים התנודד והתפתל ואיים לבלוע אותי בפיו הפעור. לפעמים הפטפוטים שלה עזרו.

לפעמים הסחתי את דעתי בדרכים אחרות.

רן הושיטה פתאום יד באזהרה וסימנה לנו לעצור. ״רוכבים. בפעמון השלישי,״ היא אמרה. הקצה החד של הזייתא שלה פילח את האוויר כששלפה וסובבה אותו כהכנה. סינובה כבר דרכה חץ בקשת.

ענן כהה חלף מעל המישור, וגדל ככל שהתקרב אלינו. שלפתי את חרבי, אבל הענן הכהה נטה פתאום מעלה, אל השמיים. הוא עף קרוב מעל ראשינו, אוחז בציפורניו אנטילופה נאבקת. הרוח מכנפיו של היצור הרימה את שערנו, וכולנו הרכנו ראש מתוך אינסטינקט. הסוסים התרוממו על רגליהם האחוריות. תוך שבריר שנייה, היצור נעלם.

״גַ'בַּאוֶוה!״ רן נהמה כשהתאמצנו להרגיע את הסוסים. ״מה זה היה, לכל הרוחות?״

גריז לא טרח להזהיר אותנו. שמעתי שמועות על היצורים האלה, אבל חשבתי שהם מצויים רק בצפון הרחוק, מעל אִינְפֶרְנַטֶר. מתברר שלא היום.

״רַאקָה,״ ענתה סינובה. ״אחת מהציפורים שאוכלות שלכים. אני חושבת שהן לא אוכלות בני אדם.״

״חושבת?״ צעקה רן. לחייה החומות בערו מזעם. ״את לא בטוחה? עד כמה כבר הטעם שלנו שונה משל אנטילופה?״

החזרתי את חרבי לנדן. ״נקווה ששונה מספיק.״

רן התעשתה והניחה את הזייתא. היא נשאה שתיים, אחת על כל ירך, והקפידה שיהיו חדות כתער. היא הייתה מסוגלת בהחלט לנצח תוקפים הולכים על שתיים, אבל התקפה מכונפת מחייבת רגע של מחשבה. ראיתי את החישובים מסתחררים בראשה.

״יכולתי להפיל אותה.״

אין ספק. רן עיקשת כמו גירית במלכודת.

השדים שהניעו אותה היו תובעניים כמו אלה שלי, והיא השחיזה את כישוריה לכדי מומחיות חדה ואכזרית. היא ראתה את משפחתה נטבחת בכיכר בלקסטון כאשר השבט שלה טעה טעות קטלנית והריע לנסיכה החטופה. כך גם סינובה, ואף על פי שסין העמידה פנים שהיא תמימה ועליזה, עבר בה זרם תת־קרקעי קטלני. היא הרגה יותר שודדים מרן וממני גם יחד. שבעה, עד עכשיו.

סינובה החזירה את החץ לאשפת החיצים והמשיכה לפטפט. לפחות לשארית הדרך היה לה נושא אחר לשיחה. ראקה היו הסחת דעת חדשה.

אבל צילו של הראקה הוביל את מחשבותיי לכיוון שונה. בעוד שבוע בדיוק אנחנו נעוט על פה הגיהינום ונטיל עליו צל, ואם הכול יתנהל כשורה, בקרוב מאוד אצא משם עם דבר מה חיוני הרבה יותר מאנטילופה בין ציפורניי.

לפני שש שנים התחוללה מלחמה, המלחמה הקטלנית ביותר שראתה היבשת אי־פעם. אלפים מתו בה, אבל רק קומץ אנשים תכננו אותה. אחד מהם עדיין חי, והיו שסברו שהוא הגרוע מכולם — מפקד משמר המצודה במוריגן. הוא בגד בממלכה שנשבע להגן עליה, ואט־אט אִפשר הסתננות של חיילי אויב למבצר, כדי להחליש את מוריגן ולהחיש את נפילתה. חיילים מסוימים שהיו בפיקודו פשוט נעלמו, אולי מפני שהתחילו לחשוד. גופותיהם לא נמצאו מעולם. פשעיו היו רבים מספור. ביניהם, סיוע להרעלת המלך ורצח נסיך הכתר ושלושים ושניים מעמיתיו הלוחמים. מאז, מפקד המשמר היה הפושע הנמלט המבוקש ביותר ביבשת.

הוא נמלט פעמיים מידי הממלכות, ואז כאילו נעלם מעל פני האדמה. איש לא ראה אותו כבר חמש שנים, אבל עכשיו תצפית מקרית וסוחר שהיה להוט למסור מידע סיפקו רמז מעורר תקווה. הוא הקריב את ממלכתו שלו, אמרה לי המלכה, ואת חייהם של אלפים, כדי להזין את תאוות הבצע שלו. דרקונים רעבים יכולים לישון במשך שנים, אבל הם לא משנים את הרגלי האכילה שלהם. חייבים למצוא אותו. המתים תובעים צדק, וכך גם החיים.

עוד לפני שביקרתי בעמק המתים, כבר ידעתי מה המחיר שגובים דרקונים אורבים, אלה שמתגנבים בלילה, פורצים לעולם וטורפים כל מה שהם רוצים. האיש שנמלט מהמלכה ישלם על מעשיו, כי הוא גנב חלומות וחיים בלי להביט לאחור, בלי להיות מוטרד מההרס שהשאיר אחריו. דרקונים מסוימים עשויים לחמוק לעד מעונש, אבל אם קפטן אילריון שבגד בבני ארצו והביא למותם של אלפים נמצא במאחז תור, דבר לא יוכל להסתיר אותו. אני אגנוב אותו משם, והוא ישלם — לפני שהרעב שלו יהרוג אנשים נוספים.

אני זקוקה לך, קאזימרה. אני מאמינה בך. האמון שנתנה בי המלכה היה חשוב מכול.

היו לי כישורים ייחודיים לתפקיד, והמשימה הזאת הייתה הזדמנות שלא הגיעה לי לכפר על חטאי. לפני שנה עשיתי טעות שכמעט גבתה את חיי והכתימה את המוניטין הכמעט מושלם של משמר הקבע של המלכה. פירוש השם רהטן הוא ״לא נכשל לעולם״, אבל אני נכשלתי כישלון חרוץ. כמעט לא חלף יום שבו לא חשבתי על כך.

כאשר טעיתי בזיהוי של שגריר מרוּ לַאוֹ וחשבתי שהוא מישהו אחר, התפרץ בתוכי משהו פראי וחייתי שלא ידעתי על קיומו — ואולי זאת הייתה חיה פצועה שהאכלתי בסתר כבר זמן רב. ידיי ורגליי לא היו שלי, והן הזניקו אותי קדימה. לא התכוונתי לדקור אותו, לפחות לא מייד, אבל הוא זינק במפתיע. הוא לא מת מידי. למרבה המזל, הסכין שלי לא חתך לעומק. הוא נזקק רק לכמה תפרים. כל הצוות שלנו נעצר והושלך לכלא. ברגע שנקבע שפעלתי לבדי, הן שוחררו — אבל אני ישבתי בתא כלא במחוז דרומי במשך חודשיים. המלכה עצמה הייתה צריכה להתערב כדי להסדיר את העניינים ולהביא לשחרורי.

בחודשים האלה היה לי זמן לחשוב. בשבריר שנייה זנחתי את השליטה והסבלנות — התכונות שהתגאיתי בהן, אלה שהצילו אותי במשך שנים. ואולי חמור מכך, הטעות גרמה לי לפקפק בזיכרוני. אולי אני כבר לא זוכרת את פניו. אולי גם הזיכרון הזה נמוג, כמו רבים אחרים, והאפשרות הזאת הפחידה אותי עוד יותר. אם אני לא זוכרת, הוא יכול להיות בכל מקום, כל אדם.

אחרי שחזרנו, אבּן סיפר למלכה על העבר שלי. לא ידעתי איך הוא ידע על כך בכלל. מעולם לא סיפרתי לאיש, ולאף אחד לא היה אכפת מאיפה הגיעה עכברושית רחוב. אנחנו רבים מדי.

המלכה קראה לי לחדרה הפרטי. ״למה לא סיפרת לי על אימא שלך, קאזימרה?״

ליבי הלם בפראות, וטעם מלוח ומחליא הזדחל במעלה גרוני. בלעתי אותו בכוח ונעלתי את הברכיים, מפחד שהן יקרסו.

״אין מה לספר. אימא שלי מתה.״

״את בטוחה שהיא מתה?״

בליבי הייתי בטוחה, והתפללתי לאלים מדי יום שהיא מתה.

״אם יש באלים רחמים.״

המלכה שאלה אם אנחנו יכולות לדבר על זה. ידעתי שהיא רק מנסה לעזור לי, ואכן הייתי חייבת לה הסבר מלא יותר אחרי כל מה שעשתה למעני, אבל מה שהתחולל בתוכי היה קשר מבולבל של זיכרון וכעס שעדיין לא פרמתי בעצמי. לכן התנצלתי ויצאתי בלי לענות לה.

יצאתי מחדרה, תפסתי את אבּן במדרגות והתפרצתי עליו. ״אל תתעסק בעניינים שלי, אבּן! שמעת אותי? אל תתערב!״

״את מתכוונת שלא אתעסק בעבר שלך. אין לך במה להתבייש, קאזי. היית בת שש. לא אשמתך ש —״

״סתום, אבּן! אף פעם אל תזכיר שוב את אימא שלי, או שאחתוך לך את הגרון מהר כל כך ובשקט כל כך שאפילו לא תדע שאתה מת.״

זרועו נמתחה מייד, והוא חסם לי את הדרך ולא הניח לי לעבור. ״את צריכה להתעמת עם השדים שלך, קאזי.״

זינקתי עליו, אבל אני לא הייתי בשליטה, והוא כן. הוא צפה את המתקפה וסובב אותי, הצמיד אותי אל חזהו, ריתק אותי למקומי בכוח שלא אִפשר לי לנשום כשהשתוללתי.

״אני מבין, קאזי. תאמיני לי, אני מבין איך את מרגישה,״ הוא לחש באוזני.

כעסתי. צרחתי. אף אחד לא יכול להבין. בעיקר לא אבּן.

עדיין לא השלמתי עם הזיכרונות שהוא עורר בי. הוא לא היה יכול לדעת שבכל פעם שאני מביטה בשערו השחור הדק שצונח על עיניו, בעורו החיוור חסר הדם או במבטו הכהה המאיים, אני רואה רק את העגלון הפְּרֶבִיזִי שהזדחל לתוך החורבה שלי באמצע הלילה, הרים פנס בחושך ושאל, איפה הפרחחית? ראיתי רק את עצמי מכוסה בשלולית של צרכיי, מפחדת לזוז. כבר לא פחדתי.

״קיבלת הזדמנות נוספת, קאזי. אל תזרקי אותה. המלכה הסתכנה למענך. היא יכולה לעשות את זה רק כמה פעמים, לא יותר. את כבר לא חסרת כוח. את יכולה להביא צדק בדברים אחרים.״

הוא חיבק אותי חזק עד שלא נשארה בי עוד רוח לחימה. כשהשתחררתי בסופו של דבר הייתי חלשה, עדיין כועסת, והסתלקתי בזעף להסתתר במעבר חשוך של הסנקטום שבו אף אחד לא יכול למצוא אותי.

אחרי כך שמעתי מנאטיה שאולי אבּן כן מבין. הוא היה בן חמש כשראה גרזן ננעץ בחזה של אימו וצפה באביו נשרף בעודו בחיים. משפחתו ניסתה להתיישב בקם לנטו לפני שנוצרו הסכמים להגנה עליהם. הוא היה קטן מדי, לא יכול לזהות מי עשה את זה או אפילו מאיזו ממלכה הגיעו הרוצחים. לא היה ביכולתו לזכות בצדק, אבל מותם של הוריו נשאר חקוק בזיכרונו. אחרי שהכרתי את אבּן טוב יותר ועבדתי איתו עוד, כבר לא ראיתי את העגלון הפרביזי כשהבטתי בו.

ראיתי רק את אבּן עם ההרגלים והמוזרויות האישיים שלו — אדם שיש לו צלקות משל עצמו.

להביא צדק בדברים אחרים.

זאת הייתה נקודת מפנה עבורי, עוד התחלה חדשה. יותר מכל דבר אחר רציתי להוכיח את נאמנותי למישהי שלא נתנה רק לי הזדמנות נוספת, אלא גם לוונדה כולה. המלכה.

היה דבר אחד שלא אוכל לתקן לעולם.

אבל אולי יש דברים אחרים שאני יכולה לתקן.