נערך לשונית על ידי איריס גזית
הספר נולד במהלך טיול בגואטמלה, שם כתבתי את החוויות שלי מידי יום, ומתגובות האונליין הרגשתי כי העוקבים שלי מטיילים יחד איתי. כך החלטתי לכתוב מקבץ של זיכרונות שלי, מן הרגע שהתחלתי לזכור ולאורך תקופות שונות בחיי, באוויר, ביבשה ובים.
בכל אחד מן הסיפורים כלי/אמצעי תחבורה או תנועה אחר. לעיתים הכלי הוא רק אמצעי לספר סיפור משמעותי שקרה סביבו.
הסיפורים שבספר הוכיחו לי פעם אחרי פעם שהחיים הם אוסף של מקרים שקורים בזמן שאנחנו עסוקים בלתכנן תוכניות, כמו בשירו של ג'ון לנון.
ותוך כדי תנועה, הבנתי שלא תמיד אני אוהב את מה שהחיים יביאו איתם, אבל תמיד יהיה לי סיפור טוב לספר.

חלק 1
זיכרונות ראשונים

אופניים
הזיכרון הראשון שלי הוא שאבא מרכיב אותי על אופניים.
ככל הנראה הוא גם הטראומה הראשונה שחוויתי, כי באותה הנסיעה שברתי את הרגל. הייתי בת שנתיים וחצי, גיל שעוד לא אמורים להיות ממנו זיכרונות, אבל כשיש חוויה חזקה שנצרבת בתודעה, נראה שהזיכרונות מתחילים עוד לפני גיל שלוש.
הכול קרה בערב די שגרתי בו נסעתי על אופניים עם אבא שלי היקר, והוא הרכיב אותי במושב האחורי. הייתי קצרצרה, ואף אחד לא חשב שהרגל שלי תגיע לגלגל, אבל איכשהו היא התארכה ונכנסה לשם. אני לא זוכרת הרבה מן הרגעים האלה.
זוכרת ליתר דיוק רק אישה עם שיער לבן שעברה מולנו ואמרה "אוי אוי אוי", ומאוחר יותר אני זוכרת פלאשבקים מחדר המיון.
אחר כך אמרו ששברתי רגל וחבשו לי את הרגל בגבס. הרגשתי מיוחדת בגן. אהבתי שציירו לי על הגבס, אני זוכרת שאחד המטופלים של אמא שלי צייר לי טרקטור ירוק על הגבס וזה היה הציור שהכי אהבתי. אולי לפי הפסיכולוגיה המודרנית, היה מצופה שתישאר לי טראומה מאופניים, אבל הייתי ילדה שמאוד אהבה לרכוב על אופניים, ובעיר הקטנה שבזמנו הרגישה לי כמו קיבוץ, האופניים היו כלי תחבורה מאוד שימושי. תמיד לקחו והחזירו אותי מן החוגים באופניים, ופעם אפילו רבתי עם אחי תוך כדי נסיעה באופניים, ובמיומנות מדהימה הוא הצליח להמשיך לרכוב איתי על האופניים וביד אחת לסתום לי את הפה (שלא הפסיק לצרוח ברחוב) עד הבית, אליו הגעתי דומעת ומנוזלת.
יום כיפור היה חג שאהבתי כל שנה, כי כל הכיתה הייתה נפגשת עם האופניים. לא הייתה לי מודעות לכך שאופניים, בעיני אנשים מסוימים, נחשבים לכלי רכב ובעצם, משום כך אסור לנסוע עליהם ביום כיפור.
הנסיעה הכי ארוכה שנסעתי באופניים הייתה באחד מימי כיפור, לשכונה שנמצאת בכניסה לעיר ובזמנו הייתה בקצה הכי מרוחק מבית הוריי. הייתי מאוד גאה בעצמי שהגעתי עד לשם באופניים.
מה שלא שיחק לטובתי היה שהסתובבו שם הרבה מאוד אנשים דתיים, וילד שהסתובב עם טלית בא מולי ופתח עלי- "כוס אמא שלך, בת זונה, נוסעת ביום כיפור". הוא ניסה לחסום לי את הדרך עם הטלית, ונראה שהיה לי פרצוף כל כך תמים ומסכן שבסוף הוא שחרר אותי לנפשי והייתי המומה מכך שלנסוע ביום כיפור אסור לפי הדת, אבל ילד שמסתובב עם טלית מרשה לעצמו לקלל כאלה קללות נוראיות. הסיפור הזה הרשים אותי למשך הרבה מאוד זמן.
למרות שתי הטראומות הקטנות שעברתי, האופניים המשיכו ללוות אותי לתקופות חיים ארוכות.
יום אחד, באמצע החיים, מקרה קטן של מושב שנגנב מן האופניים שלי מתחת לבית סימל את הכאוס שבא אחריו.
המושב היה משול למקום בטוח ויציב, מקום קטן ונוח שאני יושבת עליו, ופתאום הוא נלקח ממני.
אחרי מקרה המושב שנלקח הגיע משבר הקורונה, פרידה מבן הזוג, יציאה לחופשה ללא תשלום כפויה מן העבודה שהביאה להתפטרות שלי ובסופו של דבר גם עזיבת הדירה שגרנו בה.
הכול התחיל ונגמר אצלי באופניים.
מכאן שצריך לבחור טוב את האופניים שנוסעים עליהם, כי אופניים הם קארמה ואופניים יכולים להיות משני חיים.
ואולי דווקא בגלל ששברתי את הרגל בנסיעה על אופניים בגיל שנתיים וחצי, אני רודפת כל הזמן אחרי הרפתקאות ומסעות??

שק קמח
כל מבוגר היה פעם ילד שאהב 'שק קמח" והרכיבו אותו על הכתפיים. בעיקר כי התחושה שזה עושה לך היא שאתה גבוה יותר מכולם.
זיכרון ילדות שתמיד מתקשר לי לשק קמח, הוא בלון הליום שעף לתקרה.
בדרך כלל כשאבא היה מרים אותי על הכתפיים ,זה היה במסגרת יריד בגני התערוכה, או יום העצמאות, כשיש המון אנשים מסביב, ולא רוצים שאני אלך לאיבוד.
כילדה אהבתי מאוד בלוני הליום, ותמיד ביקשתי שיקשרו לי את הבלון חזק חזק ליד, בתקווה שלא יעוף.
בלוני הליום הם מאוד חמקמקים, ולא משנה כמה היו קושרים לי את הבלון חזק ליד, בשלב מסוים של הערב תמיד הגיע הרגע בו ראיתי שהבלון חסר!
עף גבוה ממני, וגם אם הייתי הכי גבוהה, כי ישבתי על הכתפיים של אבא- הוא הפך כמעט בלתי נראה... עף בשמיים כמו כדור פורח, נהיה קטן קטן...
לבלון המעופף הייתה אישיות, ועל אף שכל כך רציתי לשמור עליו והבטחתי לעצמי שהפעם הוא יגיע איתי הביתה, אני לא זוכרת פעם אחת שהערב הגיע לסופו והבלון חזר איתי עד הבית.
הבלון כנראה היה אחד השיעורים הראשונים שקיבלתי ב"שחרור" דברים שאוהבים, וכל פעם שהייתי מסתכלת גבוה גבוה למעלה- שחררתי אותו לשלום.