מקסיקו

"עלילה יכולה להתבסס על סיפור אמיתי או בדיוני. אם הסיפור אמיתי, על הקורא להאמין שהוא בדיוני. ואם הוא בדיוני, עליו להאמין שהוא אמיתי."

חוּלְיוֹ רָמוֹן רִיבֵּיירוֹ

חלק 1

קצת נבהלתי כשראיתי את הוריי מנופפים לנו בהתלהבות בין קהל הממתינים בשדה התעופה. אמא שלי, למרות נעלי הפלטפורמה הנצחיות שלה, נראתה לי קטנטונת, כאילו הצטמקה עוד יותר במהלך השנה שחלפה, ובעיניו של אבא שלי עמדה לחלוחית מלווה בחיוך נטול טינה או חשדנות, מהסוג האופייני לסבים יותר מאשר לאבות. ניתקתי מעמית והשארתי אותה עם המזוודות כדי לרוץ לחבק אותם, את שניהם יחד, נתלית על צוואריהם כמו ילדה שמצפה שגופם האיתן של המבוגרים יפטור אותה מכוח הכבידה.

זו לא הייתה הפעם הראשונה של עמית במקסיקו. אחרי הצבא ביקרה בה בטיול במרכז אמריקה ואלי הצטרפה פעמיים לפני המעבר, בזמן הביקורים שלי אצל המשפחה. לא תמיד זה היה נוח. עמית לא דיברה ספרדית ולפעמים, בארוחות עם המשפחה המורחבת ובעיקר עם חברות הילדות שלי, הייתה נוכחותה עבורי כמו מסטיק שנדבק לכנף. בזמן שכולנו קשקשנו בקולי קולות, עולות אלו על אלו בדברינו, מקניטות את אריאלה, מנופפות בידיים ומתפקעות מצחוק, הייתה עמית מתבוננת במתרחש או שקועה במחשבות, ובעיקר נבוכה מכדי לקטוע את דהרת השיחה כדי לנסות להבין מה נאמר בה. היה לי נורא לא נעים. לא נעים מעמית, שהשתעממה או כעסה עלי בלבה בזמן שאני נהניתי בטירוף — הדרך היחידה שידעתי ליהנות בה — ולא נעים מהחברות שלי, שבאי חשק עברו מדי פעם לדבר באנגלית כדי לגרום לי נחת. לפחות ההורים שלי דיברו עברית שוטפת שכן בילדותי חיינו שמונה שנים בישראל, מה שגרם לי להרגיש שביתי ומשפחתי הם אי מוזר ושאני עצמי יצור היברידי, שלא ממש שייך לשום מקום. כך או כך, בשלב זה כבר שררה בין עמית לבין הוריי מערכת יחסים חמה ונינוחה. אמא שלי, שלפני ההיכרות עם בת זוגי הייתה בטוחה שנפלתי בשבי של מפלצת ים, הבינה כשפגשה אותה בביקור בארץ שעמית רחוקה מלהיות הבוצ'ה המניפולטיבית, המצוידת באזיקי פלדה, מסיוטי הלילה ההומופוביים שלה. בזמן הביקור הראשון שלי עם עמית במקסיקו רקמו השתיים קשר שלא אחת התנהל מעל ראשי, מה שלא הפריע לי בדרך כלל כי בשבילי השתייכה עמית לעולם המבוגרים בעוד שאני הייתי בעיני עצמי ילדה קטנה עדיין.

ביציאה משדה התעופה שוב הממו אותי שלטי החוצות שהתנוססו לאורך הכבישים הראשיים במקסיקו סיטי. היה בהם משהו אלים ומהפנט גם יחד, ולרגע שקעתי בפרסומת לטקילה הֵרָדוּרָה בכיכובו של גבר משופם בגיל העמידה. לקח לי כמה רגעים לזהות אותו: זה היה אדוארדו קַפֵּטִיּוֹ, שחקן טלנובלות אשר בנעורי נחשב לכליל היופי, וחשבתי ששום דבר לא באמת מוכר לי פה, שאני לא חוזרת לעיר שעזבתי, ושלא אני היא שחוזרת, אלא אדם אחר, זר.

חיכינו בפקקים. מדי פעם גברו הצפירות סביבנו על הדיסק של באך שהתנגן באוטו של אבא שלי ואני גמעתי בעיניי את המראה המוכר והמנוכר של בתי המלון הזולים, של שיכוני העובדים, של הבניינים חשופי הלבנים והבתים הצבועים בשלל צבעים ומגודרים בחומות עם ביצורי תיל או שברי זכוכיות. שלא כמו בתל אביב, שמרבית בנייניה אפורים וחדגוניים, אפילו בשכונות העוני במקסיקו סיטי לא דמה אף בית לזה שצמוד אליו. כחול, ירוק, ורוד, כתום, צהוב, אדום; רחב, צר, גבוה, נמוך — הצבעים והסגנונות התחלפו בלי הרף ויכולתי להביט בהם במשך שעות, כאדם הצופה במסכים של מצלמות אבטחה בציפייה שיתרחש פשע. זיהום האוויר העכיר את שמי האביב הכחולים ובשעה שהזדחלנו בפקק לעבר הפרוור אִינְטֶרְלוֹמָס, מרחק שעה־שעתיים משדה התעופה, הנחתי לניסיונותיי להיאחז בחשיבותו של הרגע, ביודעי שאירועים גדולים הם בדרך כלל עניין מתמשך עם קצוות מטושטשים, או שהם קורים בבת אחת, ברגע לא צפוי, ולכן אפשר לחוות אותם רק בדיעבד.

למרות העייפות מהטיסה הממושכת, לא הפריע לי לשבת בפקק. כמו בחניית הביניים שלנו באטלנטה, נהניתי להיות בדרכים, והיה לי נוח להימצא תחת חסותו של אבי, שמדי פעם הגניב לעברי מבטים של חיבה זהירה. החזרתי לו חיוך. זקנו היה שחור, כנראה צבע אותו לרגל בואנו, מנהג שמאז שהחל בו נראה לי נשי מדי, ומגוחך.

"למה אתה ממשיך לצבוע את הזקן, papá?" הקנטתי אותו, "השיער שלך כבר ממילא אפור לגמרי."

אבא שלי ליטף את זקנו.

"מה, אני לא חתיך ככה?"

חייכתי.

"חתיך זאת לא מילה. מזל שאתה מתעצבן על אמא בכל פעם שהיא מתעכבת שעות מול המראה."

"אמא שלך יפה באופן טבעי, היא לא צריכה את כל הטיפוח הזה, אבל אני מכוער אז מותר לי."

"צבוע אחד," צחקתי וטפחתי על כתפו. "איזה כיף להיות פה, papi!"

"כן? את שמחה?"

"ברור. אתה לא מבין איזה סיוט היה בישראל. זו פשוט ארץ אוכלת יושביה," שלפתי את הנאום האנטי־ציוני הפשטני שלי, שלא היו בו אזכורים של הכיבוש או של השד העדתי או של שאר נושאים בוערים מהסיבה הפשוטה שבקושי הייתי מודעת אליהם בעשור הראשון שלי בארץ. "אני לא מבינה למה בכלל עברתי אליה אחרי התיכון. כאילו, אני רואה פה את החברות שלי, עושות קריירה וחיות כמו מלכות וחושבת למה אני חייבת לסבול במקום שכל אחד בו דופק את השני? במקסיקו כל כך הרבה יותר קל!"

ראיתי את גבותיו של אבא שלי מתרוממות מעל משקפי השמש שלו. הבעתו המסויגת הייתה כמו מסמר הננעץ בצמיג שלי. התחשק לי להגיד לו משהו אכזרי, שהוא פחדן ובורגני ושבפעם היחידה שבה התנסה בחיים מחוץ לבועה, בחצי השנה שגרנו בכפר סבא אחרי שעזבנו את הקיבוץ, דפקו אותו השותפים העסקיים שלו ובסוף חזרנו למקסיקו עם הזנב בין הרגליים. רציתי להוכיח לו שאני לעומתו עשויה ללא חת, ושאותי אף אחד לא ידפוק, אבל עצם המחשבה שאני חושבת עליו דברים מעליבים כל כך הציפה אותי בגל של חמלה מתוקה ומחצתי את זרועו באצבעותיי.

הוריי הגיבו בהפתעה כשהודענו להם שבכוונתנו לעבור למקסיקו. למרות הגעגועים והפערים התרבותיים, ידעתי שבמהלך העשור האחרון הרגיעה אותם הידיעה שאני מתגוררת בתל אביב. מקסיקו סיטי לא הייתה מקום בטוח. כמה חודשים קודם לכן נחטף תמורת כופר הבן של החבר הכי טוב שלהם, קרלוס, ובתיכון, כשאני או אחותי יעל יצאנו לבלות, היה אבא שלי מחכה לנו מול החלון עד השעות הקטנות של הלילה. בתל אביב, לעומת זאת, הם ידעו שצעירה יכולה להתהלך ברחובות באישון לילה בשורטס וחולצת בטן ולא יקרה לה כלום. במרוצת השנים שחלפו מאז שעזבתי, חזרו הוריי ואמרו לי שלו נשארתי בכלוב הזהב המקסיקני הייתי אומללה ושטוב שבחרתי לחיות בישראל, ואף על פי שנטיתי להסכים איתם, לעתים גרמה לי הכרזתם להרגיש שאני מפריעה להווי המשפחתי שלנו ושהם מעדיפים שאחיה הרחק מהם.

הטלפון צלצל. זו הייתה אמא שלי, שנסעה עם עמית ועם הכלבה שלנו סוניה במכונית השנייה כי לא היה מקום לכל המזוודות שלנו במכונית אחת. אמרתי לה שגם אני שמחה לחזור הביתה ושאנחנו עדיין תקועים בפקק לא רחוק משדה התעופה. משאית זבל נעמדה לצדנו והוריתי באצבעי על שני העובדים השרועים על האשפה בתוך המכל.

"כן, הא? אלה דברים שרואים רק במקסיקו," אמר אבא שלי בבדיחות דעת ומיד הוסיף: "אז מה, hijita, מה התכנון שלכן עכשיו?"

נמנעת מלהביט בו, קילפתי את הסוכרייה על מקל שקניתי מאישה זקנה בצומת הקודם. השאלות שלו על עתידי תמיד שמטו את הקרקע מתחת לרגליי. "מתי תתרגמי את פִּיטוֹל לעברית?" או "נו, אז איך מתקדמת הכתיבה?" וגם "קיבלת כבר תשובות מהוצאות לאור?" ולאחר שהתפרסם הספר הראשון שלי, "מתי ייצאו ביקורות נוספות?" לאחיותיי הוא אף פעם לא ארב ככה. יעל הצטיינה בלימודי העיצוב שלה בבצלאל והיה ברור שהיא תבריק בכל אשר תלך, ולנטלי האיר המזל לבקש לעצמה את מה שביקשו ממנה הנורמות. אני, לעומתן, בחרתי ביער נטול מסלולי הליכה וקל היה לי ללכת לאיבוד בו למרות היומרה שלי להוכיח לעולם שאני יודעת בדיוק לאן פניי.

בילדותי הצטערתי על שלא נולדתי בן. איכשהו, במהלך השנים הראשונות שלי בקיבוץ קלטתי שבנים עדיפים על בנות וחשתי אשמה כלפי אבא שלי על שכל הצאצאים שלו ממין נקבה. עשיתי כמיטב יכולתי כדי שהוא לא ייצא נפסד מדי ממכת הגורל הזאת. הצטרפתי לחוג כדורגל. דיברתי מלוכלך. טיפסתי עם הבנים על ה"פרונקל" — הגבעה המיוערת שהשקיפה על הקיבוץ — והרגתי נחשים במקל. ספגתי בהכנעה את הכאפות שהחטיפו לי הזכרים כי לא הייתי בן, וגם כי לא היו לי אחים גדולים או אבא מהקיבוצניקים הוותיקים שיגנו עלי. בשלב מסוים הפכתי בעיני עצמי ליותר גבר מאבא שלי. אחרי ככלות הכל, הוא היה מהגר עם מבטא מקסיקני כבד שגדל בעיר ופחד מרמשים, ואני לעומת זאת, בזכות החוצפה שלי, כפות רגליי המחוספסות והצטיינותי ברכיבה על סוסים, כבר הייתי כמעט צברית.

אבל בקהילה היהודית במקסיקו לא נחשבו אמות המידה הישראליות לגבריּוּת. כאן הגדירו את זכר האלפא נכסיו, פזרנותו וחוש ההומור שלו ועכשיו, כשחלפנו בהונדה החדשה שלו על פני ההיפודרום, חשבתי שלמרות הכל נכשלתי בניסיוני לגרום לו נחת. אחרי פרסום קובץ הסיפורים הראשון שלי לא הצליח הרומן שכתבתי במשך שנתיים לעבור את המחסום של קובעי הטעם. סמוכה ובטוחה שיש לי די כלים בשביל לכתוב סיפור רחב יריעה שיזכה אותי בהכרה ובפרסים, הייתי המומה מהדחיות שקיבלתי מהוצאות הספרים. כדי להשיב את ביטחוני העצמי, אמרתי לעמית שוב ושוב שישראלים הם פחדנים ושמרנים שלא מבינים כלום באוונגרד. כאילו לא די בכך, נכשלה עמית בניסיון לזכות במימון מקרן הקולנוע לסרט התיעודי שלה. גם מהפקתו העצמאית היא לא קיבלה שום הכרה וחרף שאיפותינו, אני בגיל עשרים ותשע ועמית בגיל שלושים ושתיים היינו אמניות עלומות שם שבקושי הצליחו לקיים משק בית.

אבא שלי לגם מבקבוק המים שלו ונתן בי מבט שואל. ביקשתי ממנו לגימה. גרוני צרב מצמא, שריריי היו מכווצים מהטיסה והשתוקקתי להיות כבר בבית, לעשן סיגריה עם כוסית טקילה, להתקלח, לאכול. החזרתי לו את בקבוק המים והשבתי בחוסר סבלנות: "כבר אמרתי לך אלף פעם מה אנחנו מתכננות, pa. לפתוח את העסק של המתנות שלנו ולעבור לגור באוֹאָחָקָה."

"ומה עם הכתיבה שלך?" שאל, "מה עם הסרטים של עמית?"

הבטתי בחיפושית האדומה שלפנינו.

"האמת," תקפתי אותו, "אני לא מבינה למה אתה שואל את זה כל כך הרבה. השטויות האלה של האמנות לא מביאות לנו פרנסה, וזה גם לא שאתה או ההורים של עמית משלמים לנו משכורת כדי שנהיה אמניות. כמו כל אחד בעולם הזה, ובדיוק כמוך," הדגשתי, "אנחנו רוצות לחיות כמו בני אדם. חוץ מזה, אני מאמינה שברגע שנתבסס עם העסק, יהיה לנו שוב זמן לאמנות. באואחקה יש קהילה מאוד גדולה של אמנים, ובטח נכיר שם אנשים."

"אבל מי יהיו הלקוחות שלכן באואחקה?"

"pa, נו," איבדתי את סבלנותי, "כבר הסברתי לך שהתכנון הוא להתחיל מהמשפחה והחברים שלכם, פה בעיר. כאילו, לכולם יש פה בר מצוות וחתונות, ואנשים כל הזמן מחפשים מתנות כי משעמם להם ויש להם יותר מדי כסף. אחרי שנתבסס כלכלית ונעבור, נגיע פעם או פעמיים בחודש כדי לראות אתכם ולעבוד."

"בסדר, hijita, נשמע טוב. אני ואמא שלך הראשונים שרוצים לראות אתכן משגשגות," אמר ומיד החליף נושא: "אז מה את אומרת על הביצוע החדש שמצאתי למגניפיקאט של באך? נכון שזו יצירה מופלאה?"

בקוֹנְסְקְרִיפְּטוֹ נפתח הפקק ובתוך עשרים וחמש דקות הגענו לטֵקָמָצַ'לְקוֹ, הפרוור שגבל בפרוור של ההורים שלי. השקפתי על הווילות מבעד לחלון. אמרתי לעצמי שלא כל יום אדם חוזר הביתה כדי להתחיל מחדש. ציירתי במוחי את חיינו בעוד שנה. ראיתי בדמיוני את הבית הקולוניאלי עם החצר הפנימית שנשכור באואחקה, מפגשים עם החברות שלי בקנטינה הקבועה שלנו בקוֹנְדֵסָה, ארוחות בגינה בבית הוריי, פגישות עם לקוחות, את עמית מדברת ספרדית שוטפת, סופי שבוע בסִיפּוֹלִיטֶה, החוף הנודיסטי האהוב עלי בעולם כולו, אבל העתיד נראה לי מעורפל והדרך אליו סבוכה ומסורבלת, והמחשבה הבהירה היחידה במוחי הייתה שאני משתוקקת להתקלח ולישון.

אני שואלת את עמית:

"תגידי, פיצי, בדרך משדה התעופה לבית של ההורים שלי, כשהגענו לגור במקסיקו, את זוכרת על מה דיברת עם אמא שלי?"

"כן, בטח."

"על מה?"

"בכיתי כל הדרך."

"באמת?" אני משתוממת.

"כן."

"אבל למה?"

"את יודעת, נו. על כמה שזה קשה, הפרידה מההורים שלי, ומהארץ. ועל הפחד מההתחלה החדשה."

"ואללה," אני אומרת, "לא היה לי מושג. ואמא שלי, מה היא אמרה?"

"את מכירה אותה," עמית עונה, "היא בכתה יחד איתי."

שלוש שנים לפני העזיבה שלנו, התחתנו. טקס אינטימי בבית, רק היא, אני והסוטה שנהג לאונן דרך קבע מתחת למרפסת שלנו כשהוא משקיף עלינו ממקום המסתור שלו, ושעם הזמן הפך עבורנו ממושא של פחד לבדיחה פרטית. כמה ימים אחר כך אמר לי אסף שזה חסר נדיבות מצדנו, לא לרצות לחלוק את שמחתנו עם משפחה וחברים. הסברתי לו שאנחנו לא חסידות של מסיבות חתונה, אבל לאור התעקשותו הבטחתי לו שאדבר על הנושא עם עמית. הדבר האחרון שרציתי היה לנהוג בקמצנות כלפי קומץ החברים שרכשתי בישראל במאמצים רבים כל כך, בטח ובטח כלפי אסף, שהיה מיזנתרופ ומבוגר ממני בארבע עשרה שנים ושידידותו הייתה עבורי כמו כתר.

באותו הערב הצעתי לעמית שנפיק מסיבה צנועה, רק למשפחה וחברים קרובים. "זה ממש חסר נדיבות מצדנו, לא לחלוק את השמחה שלנו עם האנשים שיקרים לנו," אמרתי לה כאילו מדובר במחשבה מקורית שלי. אבל עמית לא רצתה. היא טענה שהחתונה הפרטית שלנו בבית הייתה רומנטית מכדי להרוס אותה עם מסיבה המונית, וגם שזה בזבוז של כסף ושאין לה כוח להפקות. אבל אני רציתי, רציתי מאוד, ולא הייתי מוכנה לקבל תשובה שלילית. הפצרתי בה שוב ושוב שנעשה משהו קטן, בפאב ולא באולם אירועים, עם חומוס ובייגלה ובלי קייטרינג. עמית אמרה לי שתחשוב על כך. במשך כמה ימים חיכיתי לתשובה שלה ובסוף, לשמחתי, היא התרצתה. "אם את רוצה לחגוג, אני לא אמנע את זה ממך," אמרה לי בנימה חמוצה, כאילו עשתה לי טובה.

הבעיה הייתה שברוב פזיזותי לא התעכבתי לחשוב על העובדה שלמעט אחותי האמצעית, יעל, התגוררה כל משפחתי במקסיקו ובארצות הברית, ושבימים ההם ההורים שלי עדיין התקשו לקבל את העובדה שבתם הבכורה לסבית. למעשה, כלל לא הזמנתי אותם. לא מתוך רצון להתנכר אליהם או להדיר אותם מהאירוע, אלא כי לא חשבתי שמסיבה לחמישים איש ואישה בפאב הקטן והמעופש שבחרנו משיקולים תקציביים מצדיקה מסע משפחתי מיבשת אמריקה לישראל.

קשה לי לומר למה בחרתי להתחתן דווקא באותה התקופה. היינו רק שנתיים יחד ויכולנו באותה המידה לחכות כמה חודשים או כמה שנים עד שהמשפחה שלי תתרגל לרעיון שבחרתי לחיות עם אישה. אם כי אפשר שדווקא חוסר הקבלה שלהם, והמרחק שלי מהם, הם שהניעו אותי. הרי לא בכדי עקרתי בגיל שמונה עשרה ממולדתי כדי לחיות חיים עצמאיים בישראל ועכשיו, אם הם בחרו להפנות לי עורף, יכולתי להפנות להם עורף בעצמי. אך זו רק אמת חלקית, נוחה יחסית. כי האמת הפחות נוחה היא שמה שהוביל אותי להתחתן עם עמית בשנת 2005 לא היה הרצון השורשי שלי להתחייב אליה לעולמי עד, אלא דווקא העובדה שכלל לא ידעתי אם אני מעוניינת במחויבות כזאת; כמו אדם פחדן שקופץ לנהר מצוק גבוה כדי להוכיח לסביבתו שהוא אמיץ.

כי הייתי מאוהבת בה, כן, ואהבתי את יופיה הנערי, את לשונה החדה, את ביישנותה ואת הביטחון שהשרתה עלי כמעט תמיד, אבל מאחר שבגיל עשרים ומשהו אין לצעירה בריאה שום דרך לדמיין את הזקנה או את המחלות, בטח ובטח שלא את המוות, לא היה לי מושג אם אני באמת מתכוונת למילים "בבריאות ובחולי" או "עד שהמוות יפריד בינינו" שהגיתי במעמד החתימה על החוזה. גם לא העסיקו אותי קניין משותף או ילדים, על אף שהנחנו שכמו כולם, מתישהו נרצה להביא צאצאים לעולם. להוציא את האמונה המוחלטת שצפוי לי עתיד מזהיר, בימים ההם התמצה אצלי הזמן כולו בהווה, בהנאות ובסערות של הרגע. אולם אצל עמית נראה המסלול חד וברור. היא הייתה צברית ומבוגרת ממני בשלוש שנים וראיתי בה אדם שלם שבניגוד אלי יודע בדיוק מה הוא רוצה בחיים. שאיפותיה היו התבססות עם בת זוג והקמת משפחה ואני החלטתי להפגין בגרות ולהוכיח לה שאני מסוגלת לעזוב את אבי ואת אמי ולדבוק באשתי.

לא תכננו לערוך חופה. לא עניינו אותנו הטקסים המכובסים של חתונה יהודית וממילא, מבחינתנו היה אותו אירוע מסיבה לחברים ותו לא, שכן את הטקס עצמו כבר ערכנו במרחב האינטימי שלנו, בלי רעשי רקע. הבעיה הייתה שחברות הילדות שלה החליטו לעשות לנו הפתעה. הן ארגנו ארבעה מוטות ויריעת בד, הורו לאחותי ולבני המשפחה של עמית לכתוב כמה מילים ואפילו הביאו הינומות, אחת ורודה בשבילי ואחת כחולה בשביל עמית.

ממקומי מתחת ליריעה הלבנה שתיתי עם עמית מכוס הוויסקי שחלקנו על תקן יין קידוש וסקרתי את החלל סביבנו. מתוך חמישים האורחים שהתאספו לחגוג איתנו רק שמונה היו מהצד שלי. שאר הקהל היה מורכב מהוריה, דודיה ואחיה של עמית, ומהחברים שרכשה בילדותה, בצבא ובלימודיה. כשניגשה אחותי אל מרכז החופה כדי למסור לנו את איחוליה, בלעתי את הגוש בגרוני. יעל היא לא טיפוס של מילים. יחסית לדברים שנשאה טלי, אחותה הצעירה של עמית, היו דבריה קצרים ונטולי קישוטים, ובסוף הנאום מחיאות הכפיים שקיבלה היו קלושות מאלו של שאר הדוברים. אחר כך נמשכו הריקודים ובקושי ראיתי עוד את עמית. מכל עבר משכו אותה חבריה כדי לרקוד איתה, ובניסיון להתנחם אמרתי לעצמי שהחברות הכי הטובות שלי ככל הנראה לא היו מצליחות להגיע ממקסיקו גם לו תיכננו את המסיבה שנה מראש.

במרכז הרחבה, חברותיה של עמית מהצבא הקיפו אותה ומחאו לה כפיים. עיניה היו עצומות ועל פניה קרן חיוכה הצחור, שהמיס את ארשתה החתומה ושיווה לה מראה של ילדה שובבה. היא הניעה את כתפיה ולגמה מבקבוק הבירה שלה. התבוננתי בה מהצד. היא נראתה מאושרת. תהיתי אם היא חשה בחסרוני. קינאתי בה. ניגשתי והצטרפתי לריקוד שלה. עמית אחזה בידי, נישקה אותי על לחיי ורקדה איתי בדרכה המעט מגושמת. מסביבנו, החברות מהצבא הגבירו את מחיאות הכפיים שלהן ובניסיון לגרש את מבוכתי, הנעתי בחושניות את כתפיי ואת מותניי, נטלתי את בקבוק הבירה מידה של עמית ולגמתי ממנו ארוכות. באותו הרגע ניגש אל עמית חבר הילדות שלה, מני, והוציא אותה לרקוד. מעגל החברות התפזר ובמשך כמה רגעים נותרתי חשופה במרכז הרחבה. תרתי אחר נקודת אחיזה. נדמה היה שהמוזמנים נהנים מאוד מהמסיבה. דודתה של עמית, שרקדה עם בעלה ריקוד סוער, דחפה אותי בטעות. "אוי, סליחה מתוקה!" היא מלמלה מבלי להביט בי אפילו וחזרה לרקוד. פסעתי אל מחוץ לרחבה כדי לא להפריע. באותו הרגע צדו עיניי את אחותי ורנן, שישבו על הבר ושוחחו עם האקס שלי, אורן. בצעדים מהירים ניגשתי לחסות במחיצתם, אבל כשהגעתי אל הבר טפח אורן על שכמי.

"אני צריך לזוז, מותק. המון מזל טוב. איפה עמית? אני רוצה להגיד לה שלום." הצבעתי עליה. עתה היא רקדה בעיניים פקוחות, משוחחת לסירוגין עם מני. אורן הפנה לנו את גבו ופסע לעברה. הוא היה האורח השני מהצד שלי שעזב מוקדם את המסיבה. דמעות פרצו מעיניי.

"רין?" שאלה יעל, "רין, מה קרה?"

רנן הביט בי בדאגה.

"רינת, הכל בסדר?"

מוללתי בידי את הצלופן של חפיסת הסיגריות שלי. הבטתי בעמית ממרחק. ניסיתי ללכוד את מבטה, אבל באותו הרגע היא ניגשה אל העמדה של הדי־ג'יי, שהיה חבר ילדות שלה, ולחשה משהו באוזנו. מיד אחר כך עצרה אותה בת דודה, נטע, כדי לתת לה חיבוק. ברקע נשמע שיר של להקת רוק ישראלית, שכולם מלבדי ומלבד אחותי הכירו. עמית וחברותיה נעמדו במעגל, החזיקו את ידיהן בצורת מיקרופון וליוו את השיר. סנטרי רעד. יעל חיבקה את כתפיי.

"רין! מה קרה?" שאלה אותי בספרדית.

טלטלתי את ראשי.

"לא יודעת," אמרתי, "סתם, אני לא..." והתחלתי להתייפח.

כאילו היו דמעותיי להבות שיש לכבותן מיד, ניתק רנן מעלינו ונחפז אל עמית. מבעד לדמעות, ראיתי אותו לוחש משהו על אוזנה. מבוהלת, היא נפנתה סוף סוף להביט בי. יחד איתה הסתכלו עלי גם חברותיה. בכיי גבר. הסתרתי את פניי בידיי. כעבור כמה שניות נעמדה עמית לצדי וחיבקה אותי.

"פיצי, מה קרה?"

לא הייתי מסוגלת להוציא הגה. שמתי לב שמכל עבר מסתכלים עלינו. שנאתי אותם, את כולם. אפילו את עמית. מכיוון הספות פסעה לעברנו נירה, אמה של בת זוגי. היא הסיטה תלתל מעל פניי.

"רינתי, מה קרה?"

לא עניתי. חלק מהאורחים חזרו לרקוד על הרחבה. אחרים התלחשו, מבולבלים.

"אני רוצה ללכת מפה," אמרתי.

"אבל רין," אמרה לי יעל, "זאת החתונה שלך."

"זאת לא החתונה שלי," סיננתי, "זו רק מסיבה. זאת המסיבה של החתונה ולא היינו צריכות לעשות אותה."

עמית התרחקה ממני מעט.

"אבל זה היה הרעיון שלך," אמרה.

"אז מה!"

"אולי ניכנס לחדר?" היא אחזה בידי ומשכה אותי לעבר החדרון שבו הנחנו את התיקים ואת המעילים שלנו בתחילת הערב. אחותי ואמה של עמית פסעו בעקבותינו. בכיי גבר. "פיצי, למה את בוכה?" שאלה כשהתיישבתי על כיסא שעמד בפינה. "פיצי?" הרכות בקולה של עמית נעלמה. הבעת פניה נקרשה ולא נותר בה זכר לחיוך המתוק שחייכה אלי רק שעה קודם לכן. נבהלתי. היא הפגינה זעם לעתים נדירות, אבל כשהתרגזה הייתה קשה כל כך שלפעמים חשבתי שהיא עומדת לקום וללכת.

"אני לא יודעת!" צעקתי לבסוף, "אבל אני פשוט לא רוצה להיות פה!"

בחוץ, המוזיקה נפסקה. רחשים ומלמולים נשמעו מכיוון הבר והרחבה. עמית אמרה:

"שנייה, אני תכף באה. אני לא יכולה להשאיר ככה את האורחים."

בחדרון של הבגדים, התרפקתי על אחותי הצנומה ועצמתי את עיניי כדי לא לראות את אמה של עמית. כל כך רציתי שבמקומה תהיה שם אמא שלי.

השעה הייתה אחת עשרה בלילה. המסיבה התפזרה. חברתי ענת מלימודי האמנות הציצה לתוך החדר ועשתה לי תנועת שלום מבוישת. רוב האנשים עזבו מבלי להיפרד ממני. כעבור כחצי שעה יצאנו מהפאב. בקושי דיברנו. רק ההתייפחויות שלי, המלוות בגיהוקים, הפרו את השתיקה. באוטו ניסיתי להסביר לעמית שהרגשתי נטושה במסיבה. שפתאום קלטתי שאני כמעט לבד שם, באירוע שהיה אמור להיות גם לכבודי. התנצלתי שוב ושוב, אבל זה לא עזר. עמית כעסה עלי נורא.

"אני בחיים לא אסלח לך שהרסת לי את היום הזה," אמרה ודבריה הפילו עלי אימה. דמיינתי חיים שלמים שבהם אני נאלצת לכפר על חטאי הבראשיתי, כמו עבד שמחויב לעבוד בפרך עד שהוא מחזיר את חוב רכישתו. רגשות אשם התערבבו אצלי בחרדה לגורלי, אבל בהדרגה גבר עליהם הכעס. פזיזותי כשהצעתי לארגן את המסיבה לא עלתה במוחי. הדבר היחיד שחשבתי עליו היה שעמית הייתה מי שנטשה אותי במסיבה ושהיא לעולם לא תבין את מצבי. חשבתי שאין לה שום זכות לא לסלוח לי; ושאם היא מתכוונת למרר את חיי עד יום מותי, מוטב שנתגרש מחר.

"תגידי פיצי," אני שואלת את עמית, "כמה זמן נטרת לי טינה על שהרסתי את המסיבה של החתונה שלנו?"

"לא נטרתי לך שום טינה, רינת. התבאסתי, זה הכל."

"אבל אמרת לי שבחיים לא תסלחי לי על זה. שהרסתי את היום הכי חשוב בחיים שלך."

"את היום הכי חשוב בחיים שלי?" היא צוחקת. "מה זה השטויות האלה בכלל?"