מים מכתר ראשי

*

מֵאַהֲבָתִי אֶת הַטֶּבַע
אַהֲבָתִי אֶת הַנֶּצַח
אֶת הָאֵין אָהַבְתִּי
אֶת הַכֹּל אֲשֶׁר עַכְשָׁו יֶשְׁנוֹ
אֶת הָאָדָם וְהַחַיָּה
אֶת הָאֱלֹהִים
וְהַכֹּל נִבְרָא בְּצֶלֶם

הקדמה

נפרדנו אחרי יותר מחמש שנים של זוגיות, בסגר הראשון של הקורונה, חודש וחצי לפני החתונה. כשנפרדנו, נפרדתי מכל מה שהכרתי. כיוון שההורים שלי היו בקבוצת סיכון, עברתי לגור עם אחותי. חלקתי איתה מיטה שלבסוף הפכה לשלי. לימודי התואר הראשון שלי למדעי ההתנהגות עברו לזוּם, החברים והמשפחה שלו חזרו להיות רק שלו. נפרדתי מהאני שהכרתי. בגיל עשרים וחמש מצאתי את עצמי לפתע רווקה ללא בית, עם מינוס בבנק, רחוקה בכמה שנים לפחות מהחלום להיות אימא, ועם אבא מבוגר הנמצא בתהליכים דמנטיים, ופחד אימים שהוא לא יזכה להכיר את האיש שיהיה בעלי.

בכל בוקר כשהייתי מתעוררת, הבוקר היה חדש לי, הנוף היה חדש לי. המיטה לא הייתה שלי, הארון לא היה שלי, כוס הקפה לא הייתה שלי, אבל הייתי כאן, והכול היה שלי. הרגשתי שהכריעה ללדת, שקיוויתי שתהיה באותה שנה, הפכה לכריעה ללידה של חיים חדשים. לא היה לי דבר מלבד ההווה, וההווה נראה לי פתאום מדהים – לא חסר בו דבר.

הקפה היה טעים, הכושר – מדהים, התזונה, תודות למירב, אחותי התאומה, הייתה טובה, והטבע היה לבריאה גדולה ואין־סופית. בראתי ושזרתי את חיי במו ידיי, ונשזרתי בחוטים אחרים, בחוטים ישנים, בחוטים חדשים, והתהלכתי בתום ובפליאה מן העולם החדש שנחשף בפניי. היצירתיות שלי חזרה, התשוקה שלי חזרה, הביטחון שלי חזר. חזרתי להיות אני, ובגרסה טובה יותר.

עם התום והפליאה התהלכתי בביטחון גמור ובלב פתוח, והכנסתי לחיי אנשים שלא היו צריכים להיכנס לחיי – ולגופי – והכנסתי לחיי אנשים שכן היו צריכים להיכנס, גם אם רק לתקופה קצרה ומבורכת, והכרתי את עצמי ואת עמקי נשמתי, שנמנעתי עד כה להכירם.

ספר זה הוא שיר הלל לטבע, לבריאה, לאדם, לאלוהות, לכל מה שקיים ולכל מה שבפוטנציאל. זה שיר הלל כן.

פרשׂתי כאן את עצמי (ניסיתי שלא לתפארת). פרשׂתי כאן את כל מה שמשותף לכולנו, בשמות אחרים, בפנים אחרות, בזמנים שונים. והלוואי שהדבר ייסוך בכם ביטחון, נחמה, חדווה. הלוואי. הלוואי שתראו את הכתיבה הזו כאומנות וכאומץ וכאמת.

אני חושפת כאן מעט על הטראומה המינית שלי. רק חלקים ממנה מסופרים, המקור לא. אני מגוללת כאן את האירועים כדי להעלות מודעות, כדי להיות כנה עם עצמי וכדי להעלות מודעות לניתוק הפיזי והרגשי שיכול להתרחש בזמן יחסי מין. זה יכול להתקיים במקביל למיניות בריאה, זה יכול להתקיים במקביל למיניות לא בריאה, וזה יכול להתקיים בתחפושת של מיניות משוחררת. הלוואי שהמיניות שלנו תהיה בריאה ומשוחררת.

התחבטתי בשאלה אם להכניס לספר קטעים אירוטיים ומיניים באופיים. אני לא רוצה שייכנסו לי לתחתונים או שזה הדבר הראשון שיחשבו עליו אנשים כשיביטו בי. בעיקר, אני מפחדת – פחד־מוות – שהתגובות לחשיפה יחזקו את הטראומה המינית שלי. אבל אני חושבת שגם לסיפורים האלה יש תפקיד חשוב. גם בהם יש ערך.

*

בְּרֵאשִׁית נִבְרָא הָאָדָם
לֹא הָיוּ אַרְבָּעָה קִירוֹת
לֹא הָיְתָה דֶּלֶת
עֵירֹם הָיָה
כָּל שַׁבְרִיר בָּאֶבֶן
כָּל קֶמֶט שֶׁנּוֹצַר נוֹכַח
וְקִבֵּל מַשְׁמָעוּת
מֵעֵצֶם הֱיוֹתוֹ
בַּשֵּׁנִית נִבְרָא הָאָדָם
נִבְנוּ אַרְבָּעָה קִירוֹת
בְּגָדִים הֵחֵלּוּ לְכַסּוֹת
כָּל שַׁבְרִיר
כָּל קֶמֶט
נוֹכְחִים בְּגַאֲוָה
אוֹ מֻסְתָּרִים
מִכּוֹחַ הַדַּעַת
בְּהִתְהַוּוּת שְׁנֵי עוֹלָמוֹת אֵלּוּ
בֵּין הָעֵירֹם וְהַכִּסּוּי
אֲנִי בּוֹחֶרֶת לִנְדֹּד
בֵּין הַתְּמִימוּת וְהַדַּעַת
אֲנִי צוֹעֶדֶת

*

היינו ביחד מעל חמש שנים, בחרתי בו שיהיה בעלי, חשבתי שאהיה אם־ילדיו.

קשה לי לחשוף את הקושי שהיה לי אחרי הפרידה. את תחושת האבל, העלבון, חוסר האונים. אלה היו ימים שבהם הרגשתי שהכול מתמוטט לי ושאני כלום ושום דבר בלי אושר, ארוסי לשעבר. ראיתי את עצמי כמו טפיל בבית של אחותי.

אני לא מראה לאף אדם את הצד הזה שבי, המנותק וחסר החיים, שמגיע ומרים את הראש פעם בכמה זמן. אני מתחבאת בתוך עצמי, בתוך הפּוך. אני לא רוצה שאדם אחר ירגיש לא נעים בגללי. אני רוצה שיהיה טוב לכל אדם, ובמקום מסוים בתוכי מרגישה שלא יהיה טוב לאף אחד שיהיה לידי כשאני במצב כזה.

מישהו אמר לי פעם שכשאני מאפשרת לאדם אחר לראות אותי פגיעה, אני מאפשרת לו להיות חזק בשבילי ולעשות משהו טוב למעני שיעניק לו תחושה טובה. עכשיו אני מבינה שלא הפנמתי את זה. שלקחתי על עצמי את התפקיד של הנעימה והמכילה, ובכך מנעתי את זה משאר בני האדם. כשאני מנסחת את זה ככה, אני מבינה שזה דפוס אגואיסטי.

ומשהו בי רך יותר עכשיו.

מאי, 2020

אני בפארק הירקון, בצד החשוך שלו, ברמת גן. שעת לילה מאוחרת. רק הרוח נשמעת, ואני מרגישה אותה על עורי, בשׂערי. היא מעבירה בי צמרמורת נעימה. אני נושמת ומרגישה שאני שואפת את ההוויה שאני נמצאת בה. אני מדליקה סיגריה, מבקשת לשאוף עוד יותר את מה שכאן. להרגיש עוד יותר בתוך מה שכאן.

עברו שנים מאז שאיבדתי את אמונתי באלוהים, ודווקא ברגע הזה אני מרגישה אותו. בכל שאיפה ונשיפה, בכל מגע של רוח, בכל צליל נעים. אני מרגישה את אלוהים ויודעת שהוא קיים – הוא נמצא בכול.

מאי, 2020

שעות של מדיטציה. אני מגניבה מבטים אל הים הכהה, גבולו מטושטש בשעות אלו, הכוכבים מאירים ומחדדים את צורתו. לא רחוק ממני – עץ דקל תחת תאורה חמה. ירח צעיר מעל.

כבר שעות שאני רוקדת, מוקפת בני אדם, חופשייה בחלל שנדמה לי אין־סופי. אני מרגישה שבעבור אלה שעוברים ורוקדים לידי אני דמות, כמו שהם לי, ולכל אחד ישנם העולמות שלו, הפנימי והחיצוני. כמה חופש יש לי בידיעה זו, שאני כמו כולם, ועם החופש הזה אני נעה בעיניים מטושטשות ואני מחוברת וערה ורוקדת בטשטוש בהרמוניה.

הכול מורגש אצלי בגוף, הכול חי. משהו קושר ביני ובין חלק מהאנשים שסביבי. מין חוט בלתי נראה. אין בינינו מילים, אולי מעט מבטים, מעט חיוכים, ואין בנו צורך לחשוב או לומר דבר.

אני נוכחת במצב תודעתי ופיזי שלא הכרתי, נקבוביות עורי פתוחות ואין חיץ ביני ובין העולם שבחוץ. אני בחופש שכמותו לא הכרתי. אני באמונה. אני משאירה את התיק והארנק בעמדה רחוקה, את הנעליים זרוקות במקום אחר, ובטוחה שיהיו שם כשארצה בהם. ואם לא, אז לא, העולם יפה. אני מרגישה שאני יכולה להיות הכול.

*

אֲנִי מְנַסָּה לֹא לְהֵאָחֵז בְּדָבָר,
לֹא לְהַפְעִיל שְׁרִיר שֶׁאֵין בּוֹ צֹרֶךְ.
אֲנִי מִתְמַסֶּרֶת, כְּמוֹ אֶל מַיִם,
אֶל חֹם שֶׁל כַּפּוֹת יָדַיִם נוֹגְעוֹת,
עַד שֶׁזּוֹרַחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

*

במהלך השירות הצבאי שלי היה לי חלום שאני זוכרת במפורט גם היום, עשור לאחר מכן. בחלום הודיתי בפני עצמי שאני מוותרת על המיניות שלי בשביל להיות עם אושר, ארוסי לשעבר.

המיניות שלי כבתה עם אושר, בעיקר כי הרגשתי שאני לא בחורה מספיק טובה בשבילו, שאני לא צנועה מספיק, שאני לא תמימה מספיק. ניסיתי כל כך להתאים את עצמי לדמות שחשבתי שהיא האידיאלית בעיניו, שכבר לא ראיתי את עצמי. לא הרגשתי עוד את האהבה שיש בי לעולם, לבני האדם, לחיות, לצומח, לכוכבי הלילה. הדמות שהרגיעה אותו בתחילת הקשר הפכה לדמות אחרת.

כחודש לאחר הפרידה, כשנפגשנו לדבר, הוא הביט בי ואמר שאני נראית בדיוק כמו מי שהוא התאהב בה ושתמיד רצה שאהיה: בריאה, אופטימית, נעימה – חיה.

לא רק המיניות שלי כבתה, גם היצירתיות, החיוּת – הפסקתי לכתוב. הכול משולב ביחד כמו ברשת סבוכה, שלמעשה היא פשוטה: אם אני מממשת את עצמי, את היכולות שלי, אם אני מתחברת חזרה להוויה שלי, לטבע, לשמיים, ליצירתיות, למיניות – אני חיה. אני נעימה לבריות.

דצמבר, 2021

אלו מילים אשר נכתבות בקושי רב ובאמביוולנטיות עמוקה. כיצד מצאתי את עצמי במיטה זרה, בדירה זרה מול הים, עם גבר שאני לא מכירה יותר מכמה ימים.

האנרגיות שסבבו את הסיטואציה היו מבלבלות, סבוכות. הייתה ציפייה שהפכה לאמונה בפשר משיכתי אליו. אל בחור שאינו לטעמי, שמצאתי את טעמי בו בניואנסים, במילים קטנות המרמזות על גבר רגיש וזוגי. ובנקודה הזו, בתמימותי, נכחתי שם.

האווירה לא הייתה רגועה, שכן הרגעים שקדמו היו אפופי עצבים מצידו על אישה אחרת, שהייתה אחראית להביא לנו את המפתח ואיחרה לבוא. בדרך האופיינית לי באותם הימים שמרתי על איפוק. ניסיתי למצוא הבנה להתנהגות, אך מנגד, באותה נשימה, לא אהבתי את האירוע שנכחתי בו – כל רגע, כל ניואנס וכל דבר אחר שאיני יכולה לומר אותו במילה. אם הייתה כזו, היא הייתה כוללת בתוכה את תחושת הבטן שנבטה בי, אך היא הייתה גדולה ממנה.

כפיתי על עצמי את הסיטואציה במיטה כדי שהיא לא תקבל תווית וכדי שלא תסלים. הייתי שם באותה שעה, וכן רבות לאחר מכן. זהו תחום אפור שלא מדברים עליו, שאין לו שם. זוהי השמצה שלי את עצמי, זוהי מלחמה פנימית בהגדרת הטוב, בהגדרת הרע, כשהכול בכלל בתחום האפור. ובעת שסיפרתי לחבריי הקרובים, הפידבק שקיבלתי – גם הוא היה אמביוולנטי.

האמביוולנטיות נוכחת והשלכותיה מטילות בי פחד. באומץ רב אני לרגע מצליחה להחזיק את המחשבה: בעת שנכחתי שם, גם הוא נכח שם. לבטח גם הוא יכול היה להבחין בניואנסים, שלא היו אלא סימנים גדולים. אני מתקשה לומר מה נורא יותר: שהבחין ונותר אדיש, או שמא לא הבחין בהם ובמי שבתוכה הוא נמצא, ומה זה אומר עליו. ואיזה מין תחום אפור זה, שצובע את בטני מבפנים, מערבל אותה, מסרבל, מכביד נשימתי, גם שנה וחצי לאחר מכן.

*

מצער לא ייוולד דבר שאיננו בהירות. בבכי עמוק תמצאי את עצמך. שקטי, שבי, נשמי, ראי איזה פלא בריאה את. כאבי עד עמקי נשמתך. וכשיכאב לך פחות, שקטי, שבי, נשמי, ראי איזה פלא בריאה את. עתה, הביטי מבעד לכאב, ראי את המקור; האם הכאב חזק כשהיה לפני שהתבוננת? וכשהגיע הזמן לקום לעשייה, שקטי, שבי, נשמי, ראי איזה פלא בריאה את. מכאן המשיכי.

התבוננות מביאה שלווה ולמידה, התבוננות מוקדמת מגדילה את טווח הכאב. יתר התבוננות מנתקת אינטואיציה. לִמדי את הגבולות הדקים בין כל אלה.

המשך הפרק זמין בספר המלא