הלו, עולם!

הקדמה

מאת יוסי ורדי

על מנת להבין את גודל התעוזה והחוצפה של אותה קבוצת אנשים ללא כל בסיס עסקי, שהתאגדו תחת השם "ווקלטק", כדי לתאר עד כמה קלוש וזעיר היה הסיכוי שיגיעו להישגים שהגיעו, ומה הם הממדים של המהפכה הכלכלית והמהפכה הטכנולוגית שהם הציתו, יש להבין עד כמה גדולה ועצומה היתה התעשייה שאותה הם באו לערער, והצליחו.

"בל", חברת הטלפון הראשונה בעולם, הוקמה לפני כ־150 שנה, ב־1877, כדי לממש את המצאתו של אלכסנדר גרהאם בל, ובזאת נפתח עידן התקשורת המודרנית. במהלך 150 השנים האחרונות התפתחה תעשיית התקשורת והתפרסה על פני תבל. רוב חברות הטלפון היו מונופול בבעלות ממשלתית, מוגנות על ידי רגולציה חזקה. זוהי אחת מהתעשיות הגדולות ביותר, שדורשת השקעות ענק שקשה להבין את היקפן. במהלך השנים הושקעו בה טריליוני דולרים. דו"ח של ה־CIA מעריך את ההשקעות בתעשיית התקשורת בשנת 1995 בלבד — השנה שבה מתחיל סיפורנו — בכ־240 ביליון דולר. באותה שנה היו בכל העולם כ־740 מיליון מנויים קוויים ו־90 מיליון מנויים סלולריים (על פי סוכנות התקשורת הפדרלית של ארצות הברית). וכגודלה של התעשייה, כן היתה שמרנותה וכן היה גודל האינטרסים הכלכליים, החברתיים ואף הביטחוניים. בעלי האינטרסים השקיעו הון עתק בהגנה עליהם. ולכן הן המודל העסקי הן עקרון ההפעלה כמעט ולא השתנו במשך 150 שנה אלה. אכן, היו שיפורים טכנולוגיים במרכזיות, ברשת הכבלים הבין־לאומיים שחיברו את החברות השונות, הוכנסו לוויינים וכיוצא בזה — אבל באופן בסיסי העיקרון היה אותו עיקרון. שני שינויים רגולטוריים עיקריים חלו במהלך השנים: האחד, משרד המשפטים האמריקאי גרם לפירוק חברת ATT, שהיתה ענקית התקשורת האמריקאית, לשבע חברות־בת; והשני, החלטת משרד המשפטים האמריקאי להכריח את חברות התקשורת לאפשר ליצרנים פרטיים של טלפונים לחבר את הטלפונים שלהם לרשתות התקשורת. שכן, עד החלטה זו, מנויי חברות התקשורת יכלו לקנות ציוד קצה רק מחברות הטלפונים.

ואז הופיע האינטרנט.

למעשה, האינטרנט הופיע בגלגולים קודמים ופרימיטיביים כבר כשני עשורים קודם בצורת רשת תקשורת נתונים צבאית — ארפרנט — שאפשרה לחבר את מרכזי עיבוד הנתונים של מספר אוניברסיטאות גדולות בארצות הברית. אלא שהמצאת הפרוטוקול, הדפדפן, וארכיטקטורת התקשורת של האינטרנט, יצרו צונאמי עולמי ומהפכה אדירה שהתחילה באמצע שנות התשעים, ורק מעטים עמדו על חשיבותה באותה עת.

המעטים הללו היו ברובם נערים צעירים. מהפכת המחשבים האישיים שקרתה בסוף שנות השבעים העמידה לרשותם נגישות למשאבי חישוב שעד אותה עת היו שמורים רק לגורמים ממשלתיים, אוניברסיטאות ומכוני מחקר, וחברות גדולות. נערים אלה, שהשימוש במחשבים ובתקשורת נתונים פרימיטיבית הפך לכל עולמם כונו "חנונים", או באנגלית, "גיקים". הם היו פתוחים לכל חידוש, ובניגוד למוסדות גדולים לא היו מחויבים לציוד או לתוכנות שכבר הושקעו בהם סכומי עתק. כל רעיון היה ראוי לניסוי, בלי תקציב או בתקציבים דלים. הם עזרו אחד לשני בידע ללא תמורה.

והרעיונות שפעו. חלקם ישימים, חלקם בלתי ישימים, חלקם בעלי ערך כלכלי וחלקם לא. כשאנשים צעירים אלו ניסו לעניין את התעשייה הממוסדת ברעיונותיהם, הם נתקלו בדרך כלל בזלזול ובביטול. בניגוד לנערים ה"חנונים", דרגי הניהול בארגונים הגדולים פשוט לא הבינו, לא את הטכנולוגיה, ולא את התרבות המיוחדת שהתפתחה במהירות הבזק סביב התופעה. תרבות שברובה הגדול היתה באותה עת נטולת אינטרס כספי, כך שהרבה מהיוזמות החדשות באותה עת נעשו לרווחת הקהילה.

מהתחלה צנועה התפתחו שימושי האינטרנט כשרפה בשדה קוצים. העלויות שהלכו וירדו פתחו את הדלת לעוד ועוד צעירים שהפכו לאנשי פיתוח. בתחילה אלפים, אחר כך עשרות אלפים, ובהמשך מיליונים ועשרות מיליונים. צעירים אלה הביאו איתם ים של רעיונות. הנגישות ליזמות, חדשנות ויצירתיות, שעד אותה עת היתה שמורה לארגונים עם תקציבים, נפתחה לכול.

ועדיין הממסד לא הבין מה קורה. לפתע צצו חברות אינטרנט שלא היו שם קודם, והפכו תוך שנה־שנתיים לחברות צמיחה מהירה ואחר כך לענקיות. זה קרה בתחום ההוצאה לאור, בתחום המוזיקה, בתחום הווידיאו. תחום אחר תחום עבר שינוי דרמטי במודלים העסקיים, שפעמים רבות פשוט הושמדו. הזלזול הפך תחילה לפחד ואחר כך למאמצים, לעתים פתטיים, לאמץ את הטכנולוגיות החדשות ואת המודלים החדשים, או להמציא מודלים עסקיים אחרים. אך מפני שמקבלי ההחלטות בחברות של העולם הישן לא היו מסוגלים להבין את הטכנולוגיות החדשות ואת התרבות החדשה המתהווה, אך גם לא השכילו לקבל את העובדה שהם צריכים להעביר כוח וסמכויות לאנשים צעירים מהם ב־20 או ב־30 שנה — הם נשארו חשופים כשהם הולכים ומאבדים את עסקיהם, תוך שהם מנסים בבהלה להגן על הטריטוריה שלהם.

לתופעה הטכנולוגית־עסקית־יזמית־חדשנותית הזו נטבע השם "טכנולוגיות משבשות".

ראשונה התפתחה התעשייה החדשה בעמק הסיליקון. מהר מאוד גם קהילת ההיי־טק הקטנה אך הדינמית שהיתה כבר נוכחת בארץ אימצה את הטכנולוגיה בהתלהבות. מעטים בתחילה, אך כאשר התחילו לבצבץ כאן הצלחות ראשונות, נוצר כדור שלג שהתגלגל במהירות.

התברר שאוסף של תכונות ישראליות אופייניות התאימו ככפפה ליד לתכונות שנדרשו לישראלים הצעירים והאמביציוזיים כדי לבנות מאות ואלפי חברות סטארט־אפ. לא כאן המקום להיכנס לפירוט התכונות, אבל תוכלו לעמוד על כמה מהן מקריאת הספר.

אחת החלוצות של התעשייה הזאת היתה חברת ווקלטק, שלקחה את רשת האינטרנט והשתמשה בה כבסיס חדש לטלפוניה — הראשונה בעולם לעשות זאת.

הספר שלפניכם מספר את סיפורה הדרמטי של חברת ווקלטק, חברה ישראלית חלוצית קטנה, חצופה ועיקשת שקראה תיגר על תעשיית התקשורת העולמית הענקית והממוסדת ויכלה לה טכנולוגית. והכול באמצעים צנועים מאוד. זהו חקר מקרה מהמעלה הראשונה המראה את כוחה הבלתי מוגבל של טכנולוגיה משבשת. התפיסות שווקלטק הציגה לעולם נמצאות היום בכל טלפון ובכל מחשב. בשונה מחברות ישראליות פורצות דרך מאותה תקופה (צ'ק פוינט, אם־סיסטמס, איי־סי־קיו) אשר יצרו טריטוריות חדשות שאיש עדיין לא אייש, ולפיכך לא היה מי שיילחם בכניסתן, ווקלטק נכנסה לתחום גדוש, בשל, ותיק, מאורגן, מוגן מאוד חוקית ומשפטית, שנלחם בה בחירוק שיניים. אבל תוך מספר מועט של שנים נאלץ לאמץ את תפיסותיה, דבר שהביא לסערה, משברים וקונסולידציה בתעשיית התקשורת, ולהורדת מחירים קיצונית. הספר מספר גם את סיפורו של אילון. יזם שונה ממה שהכרתם, נחוש, לא מוותר ופורץ דרך. אילון הוא "האיש בזירה", שאותו תיאר תיאודור רוזוולט. הוא גם מראה את כוחו האכזרי של התזמון ועד כמה דק וחמקמק המרווח בין הצלחה מסחררת לאובדן הזדמנות.

קריאה נעימה

יוסי ורדי

קדימה, הביטו אחורה

[פרולוג]

אחד העם, במאמרו "עבר ועתיד" המשווה בין אנשים למדינות, היטיב ללכוד את ההבדל בין זקנים לצעירים. הצעירים, לדבריו, מלאי אנרגיה והתלהבות, נושאים פניהם אל העתיד, נאחזים בתקוות ובמאוויים. לעומתם, הזקנים כילו את מרבית חייהם, ושקועים בעיקר בנוסטלגיה. אני, מטבעי, נושא את פנַי אל העתיד יותר מאשר אל העבר. מאז ומתמיד, גם כאשר חלפו העשורים בזה אחר זה, שאפתי להישאר צעיר, להתמקד בעשייה עתידית ולהימנע מהמבט הנעים לאחור.

חלומי הגדול ביותר, עוד בילדותי, היה קולנוע. בנערותי כבר ידעתי כי אחרי פרק הרפואה העתידי של חיי, ארצה בסביבות גיל 50 ליצור קולנוע. לצערי, זה לא קרה, אבל בשנת 2005 הצטרפתי לסדנת צילום מבוים בהנחיית האמן הצלם המצליח, עדי נס. נסחפתי לעולם חדש, דמיוני וקסום. הצילום שאב אותי פנימה, העניק לי מבט אופטימי והצטייר בעיני כמעין יצירה קולנועית בזעיר אנפין.

זה השלב שבו הפניתי גב לווקלטק, החברה שניהלתי כמעט מתחילת דרכה עם אנשים טובים, ושהפכה לסנסציה בינלאומית בקנה מידה היסטורי. ומכיוון שהשתוקקתי אל העתיד, וראיתי בחברה הישענות על העבר, הפניתי גב לפרק ווקלטק של חיי, אפסנתי את הסיפורים בארגזי קרטון רבים במדף הכי גבוה במרתף, והחלטתי לשכוח ממנו.

✯✯✯

ב־16 ביולי 2020, כעשור וחצי לאחר מכן, מצאתי בין עשרות הארגזים ואלפי המסמכים המצהיבים בחדר העבודה שלי, מסמך בן 25 עמודים שנכתב בשנת 1996 על ידי שלושה סטודנטים למנהל עסקים באוניברסיטת הרווארד, שעסק בווקלטק.

סרקתי את המסמך והעליתי אותו בתור קוריוז כפוסט בלינקדאין, הרשת החברתית של עולם העסקים, בצירוף המילים הבאות (שנכתבו במקור באנגלית):

"הייתי בר מזל להוביל חברה היסטורית. מעטות החברות שיכולות לטעון כי הן שינו את פני ההיסטוריה האנושית. ווקלטק עשתה זאת. היא היתה החלוצה של הטלפוניה האינטרנטית וגרמה לירידת מחירים דרמטית בעלויות השיחות הטלפוניות הבינלאומיות לנצח. כמו כן, היא גרמה לשינויי הרגלים בתקשורת הבינלאומית, כולל וידיאו, שיתופי קבצים ועוד. היום אנו משתמשים במסנג'ר של פייסבוק, בוואטסאפ, בסקייפ או באפליקציות אחרות כדי לבצע שיחות ארוכות טווח, אבל החברה שסללה את הדרך לכל אלה היתה ווקלטק. הכול התחיל ב־10 בפברואר 1995, כאשר תוכנת האינטרנט־פון הושקה לראשונה ומאמר גדול הופיע ב'וול סטריט ג'ורנל' תחת הכותרת: 'הלו, עולם! שיחות קוליות באינטרנט'. וכל השאר היסטוריה".

✯✯✯

להפתעתי המוחלטת, הפוסט, שקיבל אלפי צפיות, נענה במאות תגובות — חלקן מעובדי ווקלטק לשעבר, חלקן מעובדים שעבדו בחברות טכנולוגיה אחרות, חלקן מאנשים זרים שהשתמשו במוצרי ווקלטק. במיוחד ריגשו אותי תגובות כגון: "ווקלטק שינתה את מהלך חיי", שחזרו על עצמן שוב ושוב, בעיקר בקרב מי שראו בחזון המתגשם של חברה קטנה שקמה בישראל מעין אישור לחלום בגדול בעצמם; או תגובות של עובדים ושותפים לדרך שהודו על ההזדמנות להיות חלק ממהפכה, שציינו כי עד היום זה מקום העבודה הנהדר ביותר שהיה להם בחיים, ושהדגישו בעיקר את הפן האנושי של חבורה נהדרת של אנשים עם ברק בעיניים וחברוּת בלתי נשכחת.

אופיין של אותן התגובות גרם לי להבין כי יש כאן מרכיבים רגשיים רבים, סיפורים אנושיים קטנים וגדולים, וגם לקחים מעניינים ברמה העסקית. לאמיתו של דבר, התגובות הנלהבות הן אלו שהובילו אותי להתבונן מחדש על העבר בכלל, ועל ווקלטק בפרט, וגרמו לי לשבת ולכתוב את הזיכרונות על המהלכים העסקיים, האתגרים הטכנולוגיים והאנשים.

במהלך כתיבת הספר שוחחתי עם דמויות מפתח בחברה, וגיליתי כי לחלק גדול מהשאלות המשמעותיות שעלו בי — או הועלו על ידי אחרים — לא היתה תשובה אחת כי אם רבות. מהר מאוד התברר לי כי בדומה לעלילת "רשומון", גם כאן לאנשים שונים יש זוויות ראייה ייחודיות על אירועים קונקרטיים. מכאן והלאה החלטתי לאפשר זרימה חופשית של רעיונות, מחשבות וזיכרונות של שותפי לדרך — חלקם כתבו פרקים בגוף ראשון, אחרים הוסיפו מידע נקודתי חשוב ומדויק, לפעמים באמצעות הממד האישי, לפעמים בפן המקצועי, ומשיחה לשיחה הסיפור של ווקלטק נהפך לסיפור אנושי מרתק.

זה לא הסיפור שלי, אלא סיפורם של אנשים רבים — עובדים, ספקים, יועצים, משקיעים ואחרים, שהיו חדורי רוח של תשוקה והתלהבות מההזדמנות ליצור יש מאין, מהתקווה לפתוח צוהר אל העתיד. זה לא סיפור עסקי, אלא סיפור על תקופה מיוחדת בעיצומה של מהפכה, שמאגדת בתוכה חלומות ותככים, יצירתיות ומנהיגות, עקשנות וסקרנות. בספר שזורים אספקטים אנושיים שמשווים לו מאפיינים של ניסוי פסיכולוגי־סוציולוגי לא מבוקר, חוץ־מעבדתי, חלק משגרת חיים.

✯✯✯

ככל שהתקדמה כתיבת הספר והחלו לצוץ סוגיות אמנותיות מהותיות, ניסיתי לאפיין את קהל היעד. האם הספר אמור למצוא את מקומו בחנויות הספרים, אלו שעדיין קיימות, על מדף ספרי הניהול והעסקים המיועדים ליזמים צעירים או למנהלים שמחפשים עצות ניהול בסגנון "עשה" ו"אל תעשה"? יכול להיות שהוא אמור להיות מקוטלג בכלל כסיפורם של חבורת יזמים חלוצים בתחום התקשורת — או טלפוניית האינטרנט, אם להיות יותר ספציפיים — שעשו היסטוריה? ואולי הדגש הוא על חלקה של ווקלטק בתוך אחת המהפכות הטכנולוגיות הגדולות בהיסטוריה האנושית, שנמשכה כ־30 או 40 שנים?

נוכחתי לדעת, בין השאר, כי צעירים רבים וגם לא מעט מבוגרים אינם בקיאים ברקע ההיסטורי של המוצרים והטכנולוגיות שאנחנו משתמשים בהם מדי יום, לפעמים אפילו מדי שעה, אף שהוא התחולל לפני זמן קצר כל כך; וכי ישנן שאלות ערכיות, פוליטיות וחינוכיות שקובעות סדרי עולם — כמו מדידת הצלחה או כישלון — על פי פרמטרים שטחיים, חלקיים וצרים.

לכן החלטתי לחלק את הספר לשלושה רבדים עיקריים:

• היסטורי עובדתי צר (התקשורת האינטרנטית).

• היסטורי עובדתי רחב (ווקלטק כחלק ממהפכת האינטרנט).

• הסיפור האנושי (אנשי ווקלטק, ואני בתוכם).

עבור הרובד השלישי, האנושי, פניתי לעשרות מעובדי החברה ואחרים, שהיו מעורבים כיועצים, ספקים, משקיעים, יח"צנים, עיתונאים, אנשי טכנולוגיה, שיווק ועסקים. יצאתי למסע מרתק שנמשך למעלה משנתיים, ובו למדתי את הסיפור של ווקלטק כפי שלא שמעתי מעולם, כולל זוויות חדשות שלא הכרתי מתקופתי כמנכ"ל החברה. רוב האנשים שפניתי אליהם הגיבו בחיוב, אפילו בהתלהבות, והסכימו לשתף פעולה, לכתוב, או להתראיין — וחלקם קיבלו בפעם הראשונה קרדיט והכרה פומביים על פועלם בחברה ועל תרומתם לחידושיה, וביניהם דניאל ניסן, עופר כהנא, עופר שם טוב ואחרים. אבל היו גם כאלה שסירבו, כל אחד מסיבותיו הוא, ביניהם שניים ממייסדי ווקלטק, ליאור הרמתי ואלון כהן.

"הלו, עולם" הוא ספר שנכתב בזכות קולותיהם של אנשים רבים, וזה המקום להביע את תודתי הגדולה לכל מי שסייע ותרם בגיבושו.

ועכשיו קדימה, הביטו אחורה.¹