יום חם בדאלאס, טקסס. הפרחים בחזית הבית נבלו בשל השמש הקודרת, והעלים היבשים התפזרו על האדמה. איש לא היה בחוץ, רק אני והשכן ממול, ג'ים, שעמד עם תחתוני בוקסר פרחוניים רפויים וחולצת טי לבנה. ג'ים השקה את הדשא בפתח ביתו ומחה את הזיעה ממצחו. רק קקטוס אחד נשאר ליד תיבת הדואר שלו, מתקשה להתיישר, מתעקש להחזיק מעמד למרות התנאים הלא נסבלים. איתו הזדהיתי.
נולדתי כאן, וכאן בחרתי להישאר. מאז ומתמיד הייתה צפון דאלאס שכונה שקטה. כל אחד התעסק בענייניו: אומרים שלום בנימוס כשחולפים זה על פניו של זה ונעלמים מהר מאחורי הדלת, בלי שיחות חולין יתרות. קצר ולעניין. רוב השכנים שייכים למעמד הביניים, משפחות — זוג וילד או שניים, וגם כלב, כי חייב. החלום האמריקאי. ואיך אפשר בלי דגל מתנופף בחזית הבית. גם אני תליתי דגל. לא רציתי לבלוט יותר מדי.
כך או כך חושבים שאני מוזר.
חייתי חיי שגרה משעממים. כל יום דמה לקודמו. את הבקרים הייתי פותח עם כוס קפה במטבח בצבע עץ אגוז ועם שיש לבן. לפעמים הייתי אוכל קורנפלקס עם חלב כדי להרגיע את הבטן. אני לא טיפוס של בוקר. לא אוהב לדבר עם אנשים ולא אוהב בקרים כלל.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
