חייכתי ועמדתי ליד תחנת הרכבת של טירסו דה מולינו. איפה הוא? העיר שקקה חיים והייתה כה עירנית, עד שכאילו מטוס פיזר מעליה שק של קוקאין, ורחובות מדריד שובצו ברבבות של בני אדם שזה עתה יצאו מהמקלחת.
",I can't find you" סימסתי.
",I wait were you send me" ענה, וכבר הבנתי שאנגלית היא לא הצד החזק אצל הספרדים. אבל אם הוא חתיך כמו בתמונה, זה הדבר האחרון שאשים אליו לב.
".I don't know were i am" הייתי שיכורה ולא היה לי מושג. על פי גוגל (והוא יודע), נראה ששנינו נמצאים באותו המקום, אבל תשומת ליבי עדיין הייתה נתונה לנהר בני האדם שהתפצל לאפיקי נחלים וליובלים שעטפו אותי מכל עבר כמו בריקוד סלסה.
בליפ. הודעה. הבחור!
".How you look"
טוב, זה חמוד.
".I have blue hair"
לא חלפו עשר שניות מהרגע שחשפתי בו את הווידוי על שערי, והנה, הוא כאן.
".Hola"
מולי עמד בחור שחור, בשנות השלושים המוקדמות לחייו, עם גלח בצדדים ומין אפרו של רסטות קטנות שהזדקרו למעלה. במרכז המצח השתלשלו לו שתי רסטות נוספות — דקות וארוכות — ועליהן הושחלו חרוזים בצבעי ג'מייקה, שנפלו למטה במורד הלחיים. הוא לבש טי-שירט שחורה (השרוולים כמעט נקרעו תחת שרירי הידיים), ועוד מכנסיים כתומים קצרים מבד רפוי, שהבליט את העסק הנחמד שהתחבא מאחוריו, וגרביים שחורים מתוחים למעלה, שיצאו מתוך נעלי נייקי לבנות.
ושפתיים.
מדריד עצרה לרגע לנוכח השפתיים האלה.