דבר, זיכרון

בשולי התרגום לעברית

אודה לך מאוד אם תוכלי לסייע לי לסלק כל מופע של דקדוק גרוע, אבל לטעמי, בל יקוצצו המחלפות של משפטיי הארכניים, ואל יוּרדו מטה גשרי־החפיר שכה טרחתי להרימם. במילים אחרות, אני מבקש שלא לבלבל בין מה שהוא בגדר בנייה גולמנית )זו רעה תמיד) לבין - איך אומַר זאת - איזו סגולה של עקלקלות שהיא כולה שלי, ורק למבט ראשון אפשר שתיראה גולמנית או סתומה מהבן. הלוא הקוראים יכולים לחזור ולקרוא פעם ופעמיים אותו משפט? זה לא יזיק להם.

מכתב לעורכת הספרותית קתרין ווייט, נובמבר 1947‏¹

'דַּבֵּר, זיכרון' נכתב פעמים אחדות. ראשיתו בזיכרון ילדוּת (״מדמואזל אוֹ״) על אודות האומנת השווייצרית של הסופר, זיכרון שנכתב צרפתית ונדפס בפריס בשנת 1936 בגיליון השני של כתב־העת 'מֶזוּר'; "תצלום שהתפרסם בספרה של ג'יזל פרוינד על ג'יימס ג'ויס מציין את המאורע הזה", כותב נבוקוב, "אלא שבין אנשי 'מֶזוּר' היושבים אל שולחן גינה עשוי אבן אני עצמי מזוהה שם בתור פלוני בשם אודיברטי". לכשתרצו, הרי זו עוד זווית להשקיף ממנה על זיכרונות ועל ספרי זיכרונות. זה היה, כדבריו, ניסיונו הראשון והאחרון להיעשות סופר צרפתי: מן המסה הזאת נפתח התֶּנַע הנפשי־לשוני אל הכתיבה באנגלית, מעבר שהיה בעבורו כרגע הולדת של מראה נושן, ואל מסות הזיכרון שיניבו מקץ שלושים שנה את הספר שלפנינו.

תחת צללי הכיבוש הגרמני עזבו נבוקוב, אשתו היהודייה ורה ובנו הקטן דמיטרי את צרפת והיגרו לארצות הברית. וכאן, בשפת ארץ אימוציו, התחיל לכתוב בשנות הארבעים של המאה העשרים פרקים־פרקים על ילדוּתו ונעוריו. רובם התפרסמו ב'ניו יורקר', מיעוטם בכתבי עת אמריקניים אחרים. לפחות חלק מן הדברים המובאים בהם כבר נִצרפו ברומנים ובסיפורים המוקדמים שנכתבו רוסית בברלין ובפריס. ולחלופין התעתדו הזיכרונות האלה לרפרף בזוהר שקיעה בחללם של כל הרומנים שייכתבו אנגלית אחריהם.

בשנת 1951 ערך נבוקוב מחדש את הרשימות האלה על פי סדר המסופר בהן, והן ראו אור בניו יורק כקובץ שלם ושמו 'עדות חותכת: ממואר'² ("עדות חותכת כי אכן הייתי קיים"). ואילו המהדורה הבריטית של הספר אמורה הייתה מלכתחילה להיקרא בשם 'דַּבְּרי, מְנֶמוֹזִינֶה', אלא שהמחבר נאלץ לוותר על השם הזה. "גברות זקנות לא תרצינה לקנות ספר שאינן מסוגלות לבטא את שמו״, טען המו"ל; לכן נקראה מהדורה זו בשם 'דַּבֵּר, זיכרון: ממואר'.³

בעיצומו של מסע במערב ארצות הברית, בשנת 1953, בחדרי מוֹטֶל ובבתי חווה שׂכורים, בין צֵיד פרפרים רב־עלילות לבין פרקי 'לוליטה', תִרגם נבוקוב ביחד עם ורה אשתו את הספר 'עדות חותכת'/'דַּבֵּר, זיכרון' לשפה הרוסית, וקראוֹ בשם 'חופים אחרים'.⁴ תוך כדי כך התחוללה בו תמורה גדולה. מפות חלולות נתמלאו תוכן; מחוזות של ערפל נתבהרו; רסיסי זכוכית וקופסאות גפרורים סיגלו לעצמם חשיבות ומשמעות נכונה במרקם השוטף מפרק לפרק. כתמים של אפרוריוּת קנו לעצמם זהות; משרֵת אנונימי נתכנה בשמו הנכון. "זה היה אתגר שטני", אומר נבוקוב על התהליך הזה, אבל מקצת נחמה מצא בעובדה שההפיכה של זיכרון הילדוּת הרוסית לאנגלית, והטמעתו מחדש בשפה הרוסית, כמוה כמטמורפוזיס תלת־שלבי, כדרך הפרפרים. הנוסח הרוסי אינו תרגום: זוהי היזכרוּת חדשה, המתעוררת לחיים מכוח המפגש עם המילה הנכונה, השפה הנכונה.

בשנת 1960 שב נבוקוב לאירופה והתיישב בשווייץ הצרפתית. התחדשו פגישות משפחתיות והתחיו היכרויות ישנות. נוסף מידע, נבחנו עובדות, שמועות, זיכרונות, מסמכים, תצלומים. וכך, בשנת 1966, בין שהיוֹתיו במלון במונטרֶה, שבו דר דרך קבע, לבין מסעות אמנות באיטליה, נכתב 'דַּבֵּר, זיכרון' בפעם השלישית. המטמורפוזיס הושלם.

יש דמיון גדול בין שני הנוסחים האנגליים; אבל גם ניכרת בצלילוּת התמורה שהניבה את הנוסח המאוחר יותר, הוא בית גידולו של התרגום הנוכחי. ודאי שיש בו הרבה יותר מעוּבדות שנבחנו מחדש, ונתונים שנוספו עם השנים. זוהי הצטברות דקה של פרטים; חילופי מבנה של משפט ופִסקה; שמות תואר שהוּמרו באחרים, או הושמטו מכול וכול; תובנות שנזדכּכו במבט לאחור והתעשרו במשמעות עם התרגום הרוסי, ועם השיבה לאירופה. יש בתמורה שכזו כדי להגיה אור עמום על האפֵלה שבה מצטלבות דרכיהם של זיכרונות עבר, רגשות הווה, והיתוּכם במרחב השפה. משהו מסודותיו של סופר גדול העומד בפתח הזִקנה מתגלה בהשוואה בין הנוסחים. כי האחרון, כפי שמציין כותר המשנה שלו, יודע את עצמו שב, וחוזר ושב, אל הסיפור האחד והיחיד. ממילא מוטמעת בו בשתיקה הגוּת מטא־פואטית, וידויית, על אודות מעשה הכתיבה של הערגה הזאת.

*

סגנונו האנגלי של נבוקוב מפורסם בשל תככיו, הווירטואוזיוּת שלו, יופיו הנִפלֶה. ב'דַּבֵּר, זיכרון' מגיעות הסגולות האלה לכלל שלמוּת שהיא ייחודית לספר הזה. וקודם כול מכוח ההתאמה הפנימית בין התחביר הנבוקובי המובהק לבין כתיבת השיבה אל סיפור הקורות. התחביר הזה רב־אתנחים ומאפשר רב־קוליוּת. מִקצבו דרוך, מתנשם, והוא ממזג דרך פלא הִתגמגמות שעל סף ההגדה הכושלת, צל של אי־ספיקה, יחד עם יעילות קצרנית כאִבחת כנף. כילד המספר סיפור הוא שוזר משפטי גרירה שסדר חוליותיהם אינו נגזר מסדר הקדימה המתבקש להם מצד הגיון המעשים. בה־בעת זהו קולו של הבוגר, קולהּ של תודעת ההווה שבאמצעות גודש עצום של שמות תואר היא בהולה לאחוז בעבר המתמלט מפניה. המארג הזה, יתר על כן, תובע להיקרא על דרך הקשב השירי־מוזיקלי. ברובד היותר פשוט מדובר במִצלולים אונומטופאיים המהדהדים את מובנן של המילים בהקשרן הנתון, או צובעים אותן באור אירוני, או רומזים למטענן הלא־מפורש בשדה התלת־לשוני שבו נטוע הטקסט, ולכך אין מומחה מנבוקוב. אבל ברובד היותר עמוק, מדובר במוזיקליוּת הכוללת של יחידות המשפט והפִּסקה - בקוויהן המלודיים, בסינקופות ובסֶזורות, בריתמוס, בקונסוננס ובדיסוננס, ואפילו במעברים מודאליים, כמו־סולמיים. מבחינה זו, כתיבתו של נבוקוב מניחה את הנוהג התרבותי הישן נושן שעוד היה חי וקיים בחוגים מחונכים באירופה בימיו - של קריאת ספרות ושירה בקול, לנוכח זולת: קריאה המחוללת שילוב של הֲזרה וחושׂפנוּת אינטימית, כמו־גופנית. מה תעשה אפוא בכל אלה העברית, שאינה נושאת פנים למשפטי גרירה ארוכים ולשרשראות של שמות תואר, שהתחביר שלה זר לרב־אופניוּת והדקדוק שלה כמעט שאינו מאפשר רב־זמניוּת? מה תעשה בכל אלה שפה שחיתוך דיבורהּ סלעי, שהיא חובבת פערים, ואין לה מנוס מפני רוח המדבר שממנו באה?

הכתיבה הנבוקובית כשלעצמה מפורסמת - לגנאי או לשבח - גם במעקשים שאינם מעמידים קושי ייחודי להמרתם לעברית. בהם שלל גדול של ביטויים אנכרוניסטיים וסתם מילים בלתי מצויות בהמוניהן (מה זה amelus? ולמה דווקא הוא מגלם בעבור נבוקוב הנער את השותף הכי מוזר לסקס?); בהם תחדישים; בהם חיבורים חריגים, ואף־על־פי־כן מדויקים כחוט השׂערה, של שם עצם ושם תואר (מה המקור של אותם sung trees שבצִלם משייט הסופר בקיימברידג' מקץ שנים, ביום סתיו קודר, באחרית ביקורו הכושל שם?); בהם העירוב של מִשלבי לשון נישאים ודיבוריים: בהם הרב־לשוניוּת של הצרפתית והרוסית, הארוגות בטקסט האנגלי כדבר המובן מאליו; בהם המוני הֶרמזים שהם אמיתיים, או אמיתיים בקושי, או מפוקפקים לגמרי; ובנוסף לאלה, הרי לנו תמימותו המתחזה של נספח המפתח, זה האינדקס ש"בחלונו שושן עלה, ולפרקים -/ משב ענוג ממקום נכר". פענוחם מצריך לעיתים רק ידע אנציקלופדי או בני ברית באקדמיה; לעיתים הם מניחים היכרות מוקדמת עם תכסיסי האני הנעלם והמספֵּר החשוד, החביבים על נבוקוב; ולעיתים הם מקווים להברקה נִסית. כי אוויר הפסגות של החינוך ההומניסטי המעולה היה לנבוקוב טבע מוּלד, והוא כתב בעבור מי שגם הם זכו לחינוך שהטמיע בהם דעת רחבה יחד עם מידות הסקרנות והענווה. אין צורך לומר שבשנת החסד 2024, כפי שהיה אומר בעל הדבר, הרקע והיכולות האלה נדירים הרבה יותר. אבל מצד אחר, דווקא היום קל למדי להאיר רבות מסתוּמותיו של נבוקוב - google it!‎ - מה שבמידה רבה מייתר את החוזה המקורי של עושה הנפלאות עם נמעניו דאז, ואולי גם מגחיך במקצת את יהירותו ואת טרחותיו.

האם נכון להישבות לזמינוּת הזאת, בת ההווה הטכנולוגי? האם נכון להנגיש את נבוקוב? רבים מנאמניו הגדולים סבורים שאכן נכון, וגם כדאי: לראיה, המוני השאילתות, ההשערות וההצעות, הבלוגים, הצ'אטים והקריאות לעזרה הפזורים באתרים ברשת, ריבוי עבודות הדוקטור, שלא לדבר על המאמרים האקדמיים המלומדים, שכולם עסוקים בפיענוח המעקשים הללו. אני עצמי בחרתי בדרך האמצע והשתדלתי לא לחסר הרבה מדי ולא לייתר הרבה מדי, בעודי יודעת לבטח כי המידה הנכונה בכגון אלה אין לה שיעור. השמות המדעיים של שלושים ותשעה הפרפרים הנזכרים בספר מובאים בהערות שוליים, לעיתים בצירוף הסברים במקומות המתבקשים.⁵ הביטויים הרוסיים אינם מובאים באותיות קיריליות אלא בתעתיק עברי (כשם שהמקור מביא אותם בתעתיק אנגלי), והם מתורגמים בסוגריים בגוף הטקסט; ביטויים בצרפתית ובגרמנית, לעומת זאת, מובאים ככתבם (גם זאת כמו במקור), וגם הם מתורגמים בסוגריים ברצף הטקסט בין שכך במקור ובין שלא. לעזרים הטכניים האלה מִתווספות ההארות שבהן אני מציעה פשר לאִזכורים, לחלקי־ציטוט ולהרמזים, בבחינת נשָּׂאי משמעות צפוּנה. הערות אחרות משלימות נתונים באשר לכמה מן הדמויות הנזכרות בספר, ואשר קוראי העברית עשויים למצוא בהן עניין מיוחד. מלבדן, איני מתקנת פערים ביבליוגרפיים, תולדות הנסיבות או כוונת הסופר. מי שמעוניינים בתגליות הללו ("מי באמת הייתה תמרה? מה היה שמו האמיתי של המחנך היהודי של ילדי נבוקוב?") מופנים בזה לאתר־האב של כל אוהבי הסופר, TheNabokovian.org.

*

התרגום הראשון של 'דַּבֵּר, זיכרון' לעברית נעשה על ידי בערך לפני ארבעים שנים. התרגום החדש - כי אכן אין המדובר רק בעדכוני לשון ובניפוי של תקלות - נענה לידע שאז לא היה בהישג ידי, ולאופן שבו אני קוראת את נבוקוב כיום לאור העניין הגואה בספר זה, שרבים מחשיבים אותו כפסגת יצירתו ואפילו כאחד מטובי הספרים של המאה העשרים. התעניינות זו קשורה קשר קרוב להתפתחויות כוללניות במדעי הרוח והחברה בעשורים האחרונים. היא חוברת אל השִּׁכלול המושגי והחווייתי־ספרותי של תורות עדוּת, זיכרון וּוידוי בעשורים האחרונים, ואל החקר הסוציולוגי והפסיכולוגי של חוויית העקירה והגלוּת; היא נטועה בתפיסות מתעדנות והולכות של יחסי הטקסט והצילום בתיעוד ההיסטורי, בתקשורת, באמנות החזותית ובספרות; יש לה שייכוּת אל הפריחה הגדולה של חקר התרגומיוּת במסגרת תורות פילוסופיות מכוננות של השפה ותנאי הדעת. ועל כל אלה, שיבתי אל 'דַּבֵּר, זיכרון' קשורה גם בהתוודעות שלי בבוא העת אל מכלול הרומנים, הנובלות והמסות של הסופר הגרמני וו.ג. זֶבַּאלד, שהספר הזה קורן על דפיהם.⁶

לתרגום החדש נוסף פרק גנוז שנבוקוב כתב לקראת ההוצאה לאור הראשונה של קובץ המסות (1951), והכריז עליו אז שהוא החשוב שבכל פרקי הספר. זהו "הפרק השישה־עשר", שבסופו של דבר לא צוּרף ל'עדות חותכת' או למהדורה הבריטית שלו. הוא גם לא הוּקם לחיים בתמורה לרוסית של הקובץ המוקדם, ולא נכלל בפיתוח האחרון, 'דַּבֵּר, זיכרון' משנת 1966. עד היום לא ידוע מי החליט לוותר על הטקסט הזה התמהוני. הוא נודע במשך שנים בחזקת שמועה בלבד, עד שנדפס לראשונה בסוף שנת 1998 (ב'ניו יורקר' האמריקאי), לרגל חגיגות ההפקדה של ארכיוני נבוקוב בספרייה הציבורית של ניו יורק. אחרי כן הוּסף כנספח (שייך? לא־שייך?) אל המהדורה המחקרית המוסמכת של 'דַּבֵּר, זיכרון' (1999),⁷ לפיה נעשה התרגום המובא בזה.

לאה דובב

פרק ראשון

1 

על פי תהום מתנדנד הערש, והשכל הישר אומר לנו כי קיומנו אינו אלא סדק צר של אור בין שני נצחים של אפֵלה. תאומים זהים הם, ואף־על־פי־כן אנו משקיפים תמיד על התהום שלפני הלידה ביתר שלווה מאשר על זו שלקראתה אנחנו מתקדמים (בקצב של ארבעת אלפים וחמש מאות פעימות־לב בשעה, בערך). אני, בכל אופן, מכיר צעיר אחד בעל בַּעַת־זמן, שהוכה במין תבהלה שעה שצפה לראשונה בסרטים ביתיים שצולמו שבועות אחדים קודם לידתו. הוא ראה עולם שלא נשתנה במאומה - אותו בית, אותם אנשים - ואז נתן אל לִבו שהוא לא היה קיים שם בכלל, ואיש לא ביכה את היעדרו. הוא קלט בחטף את מראה אִמו מנופפת בידה מחלון הקומה העליונה, והתנועה הזרה הזאת הדריכה את מנוחתו, כביכול הייתה זו ברכת פּרֵדה מסתורית. אבל מה שהפחיד אותו יותר מכול היה מראיה של עגלת תינוק חדשה לגמרי שניצבה שם במבואה, שׂבעת נחת מעצמה ומסיגת גבול כארון מתים. אפילו היא הייתה ריקה, כמו נִתפרדו עצמותיו שלו במהלכם המהופך של הדברים.

שיגיונות שכאלה אינם זרים לנפשות עולות ימים. או, אם לומר זאת באופן אחר, ראשונות ואחרונות פעמים רבות יש בהן מטעמו של גיל ההתבגרות - אלא אם כן, אולי, מדריכה אותן דת כבודה ואָשונה.⁸ הטבע מצפה כי אדם שהגיע לכלל בגרות יקבל בקהוי את שתי הריקוּיוֹת השחורות, זו שלפני וזו שאחרי, כפי שהוא מקבל באופן זה את החזיונות המופלאים שבאמצע. הדמיון, תענוגו העילאי של בן־האלמוות ושל הבלתי בוגר, צריך שיושם לו גבול. על מנת שניהנה מן החיים אין לנו ליהנות מהם יותר מדי.

אני מורד במצב העניינים הזה. אני נדחף להוציא את מרידתי אל החוץ, ולהתייצב במשמרת מחאה כנגד הטבע. שוב ושוב עשיתי מאמצים נפיליים על מנת שאבחין בהבהובֵי־אני בתוך המאפליה הסתמית משני עברי חיי, ולוּ הקלושים ביותר. כי אפֵלה זו מקורה אך ורק בחומות הזמן החוצצות ביני עם אגרופיי החבוּלים לבין עולם החירות של האל־זמן, בכך אני מאמין באמונה שלמה, ובשמחה אני משתתף באמונתי זו עם הפרא המצובע צעקנית. הרחקתי ברוח מרחק רב לאחור עד קַצוות הנידָחוּת - ככל שהרחקתי כן רפה כוחי - שם גיששתי לשווא אחר איזה מוצא סודי, עד שנוכחתי כי כלא הזמן הוא כדורי ואין בו פתחים החוצה. ניסיתי הכול מלבד מוות מבחירה. הסרתי מעליי את זהותי על מנת שאוכל להתגנב בחזקת שֵד מצוי פנימה, אל הממלכות שהתקיימו קודם עיבורי. סבלתי במחשבה את עולב הצוותא עם מחַברות רומנים ויקטוריאניות וקולונלים שיצאו בדימוס, שזכרו כי בחייהם הקודמים היו עבדים־שליחים על דרך רומאית, או חכמי־קדם יושבים בצל ערבי־נחל בלָאסה. הפכתי וחיטטתי בחלומותיי המוקדמים ביותר, למצוא בהם מפתח ורמז - והניחו לי לומר כבר כאן שאני דוחה מלפניי לחלוטין את עולמו הוולגרי של פרויד, המהוּהָ, הביניימי מיסודו, התקוע בביקוש משוגע לדבר אחרי סמלים מיניים (בדומה לציד אקרוסטיקונים נוסח בייקון בתוך יצירותיו של שקספיר), הוא ועובריו הזעירים, מרי־הנפש, המרגלים ממחבואיהם הטבעיים אחר חיי האהבה של הוריהם.

מלכתחילה לא השגחתי כי הזמן, שגבולותיו כה פרוצים לסומק ראשון, הוא כלא. בבואי לחקור את ילדותי (טוב מזה במקורב יהא רק החקר של הנצח שלי), אני רואה את ההתעוררות של התודעה כסִדרה של קטעי הֶבזקים שמרווחיהם פוחתים בהדרגה עד שהם מעמידים גבישים של תפיסה בהירה, והם המעניקים לזיכרון מאחז חלקלק. למדתי לספור ולדבר בערך בה־בעת, בגיל צעיר מאוד, אבל דומה שרק לאחר זמן התוודעתי אל ההכרה הפנימית שאני הנני אני והוריי הם הוריי, וזו נתקשרה ישירות להתוודעותי לגילם שלהם ביחס לגילי אני. על פי אור השמש שמציף עזות את זיכרוני בשעה שאני מהרהר בהתגלות ההיא, על פי הזהרורים כפולי־האונות המפציעים מבעד לתבניות של ירק אני מנחש כי אפשר שהיה הדבר ביום הולדתה של אִמי, בסוף הקיץ בכפר, בשעה שהקשיתי קושיות ובחנתי את התשובות שהשיבו לי. כל זה עולה בקנה אחד עם תורת החוק הבִּיוֹגֶנֶטִי (ריקפּיטולציה); כאשר התעוררה לראשונה במוחו של אבינו הקדום ההכרה היודעת את עצמה, לבטח היה זה בד־בבד עם השחר של תחושת הזמן.

וכך, עם שהתגלתה לי זה מקרוב התבנית הרעננה, המחוטבת־יפה, של גילי בהיותי בן ארבע שנים, והוצבה אל מול תבניותיהם של הוריי, בני שלושים ושלוש ועשרים ושבע שנים, קרה לי משהו. בא עליי זעזוע ממריץ באדיר. כמו נמסרתי בשנית לטבילה שהייתה אלוהית רב־יתר מזו היוונית־קתולית, לה נמסר חמישים חודשים קודם לכן התינוק המצווח, כמעט־טובע, כמעט־ויקטור (מבעד לדלת הסגורה למחצה שאל מאחריה פרשו ההורים בצו מנהג עתיק, הצליחה אִמי לתקן את הארכיפרזביטר הלא־יוצלח, הוא האב קונסטנטין וטוֶוניצקי), ובבת אחת הושלכתי לתוך חומר־נשא קורן ונינוע שלא היה אלא יסודו הנקי של הזמן. אנו משתתפים בו - ממש כשם שהרוחצים הנלהבים לוקחים יחדיו חלק במֵי־הים המתנוצצים - עם יצורים שהם אחרים מאתנו, אבל הצטרפו אלינו מכוח שפיעתו של הזמן האחד האופף אותנו כולנו, אותו סובב שאינו ממין המרחב, ואשר בני אנוש מסוגלים לתופסו בחוש ממש כמו הקופים והפרפרים. ברגע ההוא עמדתי בפועל על כך שזו האוחזת בידי השמאלית, בת עשרים ושבע שנים, בלבן רך ובוורוד, היא אִמי, ושזה האוחז בידי הימנית, בן שלושים ושלוש שנים, בלבן קשה ובזהב, הוא אבי. הם פסעו קדימה ואני שעטתי־התבעטתי בין שניהם מזהרור לזהרור, בתווך של דרך שהיום אני מזהה אותה בנקל, הרי זו שדרה של אלוני נוי בפארק של אחוזתנו הכפרית וירה, במחוז סנקט פטרסבורג לשעבר, ברוסיה. אכן, כיום אני משקיף מרכס הזמן שלי המרוחק, המבודד, שכמעט ואינו ראוי למשכן, ורואה איך חוגג האני הזערורי שלי ביום ההוא בחודש אוגוסט של שנת 1903 את הולדת חיי התודעה. אף־על־פי שהאוחזת בידי משמאל והאוחז בידי מימין מצויים היו שניהם קודם לכן בעולמי הינקותי, נעדר המובחנוּיות, הרי נמצאו שם במסווה של אינקוגניטו ענוג; אבל עכשיו נתבלטה כמו שמש תלבושתו של אבי עטוי המדים המזהירים של משמר הפרשים, עם הנחשול הזהוב והחלק של שריון החזה שבער על חזהו וגבו, ולמשך שנים אחדות התעניינתי בלהיטות בגיל של הוריי ודאגתי לבל אחסר מידע בעניין הזה, בדומה לנוסע עצבני החוזר ושואל מה השעה כדי לבחון את דיוקו של שעון חדש.

אבי, יוּשם נא לב לכך, מילא את פרק שירותו הצבאי זמן רב קודם הולדתי, ולכן אני משער שביום ההוא התקשט בעדיי גדודו הישן בתור בדיחה של חג. לבדיחה הריני חב, אם כן, את בוהק ההכרה הבוקעת לראשונה - ושוב, הרי כאן עוד אישוש לתורת החוק הבִּיוֹגֶנֶטִי. כי הלא היצורים הראשונים על פני האדמה שנתנו דעתם על הזמן היו גם היצורים הראשונים שחייכו.

2

המערה הקדמונית (ולא מה שעלולים לשער בנפשם בעלי תורת־הנסתר הפרוידיאנית) היא שהעמידה את הקלעים של המשחקים ששיחקתי בהיותי בן ארבע. ברוחי עולה ומתנשאת ספת הסבה גדולה באחד מטרקליני וירה, מצופה בד־קרָטון לבן נקוד תלתנים שחורים, כמין תוצר ענקי של רעש גיאולוגי מלפני היות ההיסטוריה. ההיסטוריה מתחילה (עם ההבטחה של יוון הנאווה) לא הרחק מקציה האחד של הספה הזו, אצל עציץ עם שיח הידרָנגיאה גדול שפרחיו כחלחלים חיוורים ומקצתם ירקרקים, שהסתיר לחצאין כן ועליו טוֹרסו של האלה דיאנה בפינת החדר. פרק אחר בהיסטוריה מותווה על הקיר שאליו נסמכת הספה, וזהו תחריט אפור במסגרת של עץ־הובנֶה - חזיון קרב נפוליאוני, מאלה שבהם נלחמים זה בזה האפיזודי והאלגורי בשדה אחד רצוף, שם תראו את המתופף הפצוע, את הסוס המת, את נִסי־הניצחון, את החייל שעומד לתקוע רומח בחייל אחר, ואת הקיסר המוגן מכל פגע, מתנָאה עם הגנרלים שלו בתוך התִּגרה הדוממה.

בעזרת מי מן המבוגרים שהיה מפעיל תחילה שתי ידיים, ואז גם רגל חסונה, היו מזיזים את הספה מן הקיר כדי טפחים מעטים, ויוצרים את המעבר הצר שסיכּכתי להנעים בגלילי המשענות של הספה וסגרתי את פתחיו בכריותיה. אחר כך הייתי זוחל בקורת רוח שלמה אל תוך המנהרה המולֶטת, משתהה שם כדי להאזין לזִמרור שבאוזניי - הריטוט הזה המיותם, המוכּר יפה כל כך לילדים קטנים במקומות מחבוא מאובקים - ובפרץ של חרדה מענגת, בידיים ובברכיים מתחבטות בחפיזה הייתי מגיע אל סופה של המנהרה, דוחף הצִדה את הכריות ומתקבל בברכה על ידי רשת קורי שמש על רצפת הפרקט, מתחת מקלעת קנים של כיסא וינאי, ועל ידי שני זבובים נעלסים שירדו לנוח שם זה אחר זה. משחק־מערה אחר עורר תחושה חלומית ועדינה יותר, כאשר השכם בבוקר בהתעוררי הייתי בונה אוהל מן הכסתות ומניח לדמיוני לשחק באלף אופנים מעורפלים עם מפלי השלג המוצללים של כלי הלבן ועם האור הקלוש שהסתנן מבעד למחסה שלי, השרוי בפלָג־צל ממרחקים אדירים, שם דימיתי לראות חיות חיוורייניות, נִפלות, משוטטות בנוף של אגמים. זיכרון ערישׂתי המרושתת משני צדדיה בחבלי כותנה מוכיים, משיב אליי גם את שמחת היד שאוחזת ביצה יפהפייה של בדולח, מוצקה להרהיב, כהה־נופְכית, שריד מחג־פסחא שכוח; הייתי לועס את פינת הסדין עד שהתלחלח לגמרי, מלפף בו את הביצה, לוקק אותה שוב ושוב ומתפעם מן הנוגה, מן המראה המושלם של הצבע שנוצר מן הבוהק החמים, המחוספס, של פֵּאותיה המעוטפות במהודק. אבל לא אלה היו ההתנסויות המקורבות ביותר לרוויית־יופי שעוד זומנו לי.

מה קטן הוא היקום (כיס של קנגורו יכילנו), מה קל ערך וננסי בהשוואה לתודעה האנושית, בהשוואה לזיכרון אחד ויחיד, ולביטויו במילים! אפשר שאני כרוך במידה בלתי שכיחה אחר רשמיי הראשונים, אבל הרי לא לשווא אני אסיר תודה להם. הם סללו את דרכי אל עדן הראייה והמישוש, פשוטו כמשמעו. אני זוכר איך לילה אחד כאשר נסענו לחוץ לארץ, בסתיו של שנת 1903, כרעתי על כרי (המשוטח במעט) בחלון של קרון שינה (כנראה הייתה זו ה־Train de luxe הים־תיכונית שעברה מכבר מן העולם, בת שישה קרונות שבסיסם מצובע חוּם־זית ולוחותיהם שמנת), ובדקירה סתומה מהבן ראיתי חופן אורות פלאיים שקראו אליי משיפוליה של גבעה במרחק, ואחר כך גלשו אל תוך כיס של קטיפה שחורה; את היהלומים האלה הענקתי לאחר זמן לגיבורי הספרים שלי, להקל על נטל עושרי. כנראה הצלחתי איכשהו לפתוח ולדחוף כלפי מעלה את התריס הקָרוּס בחוזקה בראש הדרגש שלי, ועקביי היו צוננים, ועדיין הוספתי לכרוע ולהתבונן. מאומה לא ישווה למתיקות, או לזרות, של הירידה לחקר הריגושים הראשונים הללו. הם קשורים בעולמה ההרמוני של ילדוּת שהייתה כלילת־השלמות, על כן הם מתקיימים בזיכרון בתבנית שהיא מחוטבה מעצם טבעה ובלי מאמץ תשוב ותעלה; רק כאשר אנחנו מגיעים אל הזיכרונות של גיל ההתבגרות נעשית מְנֶמוֹזִינֶה בררנית וזעפנית.⁹ אמנם מקובל עליי שהילדים הרוסיים בני דורי חיו בתקופה של גֶּניוס מבחינת הצבירה של רשמים, כביכול התאמץ הגורל כמיטב יכולתו הנאמנה להעניק להם רב־יתר על קצובתם בגלל האסון שעתיד היה למחות עד תום את העולם שהכירו. אלא שהגניוס הלזה נעלם בדיוק כאשר הכול כבר אוחסן, ממש בדומה לגאונות היותר ייחודית של ילדי הפלא האחרים - אלה החמודים הקטנים, המתולתלים, המנופפים שרביט או מאלפים פסנתרים אדירים, ועם הזמן הם מתגלגלים במוזיקאים ממדרגה שנייה שעיניהם עגומות, תחלואיהם נטולי פשר, ומין סֵלָף חמקמק שורה על אחוריהם הסריסיים. ואילו אצלי, המסתורין הפרטי מוסיף להתגרות בבעל הזיכרונות. איני יכול לגלות בסובב או בתורשה את הגורם המדויק שעיצב אותי, את חותם הגליל הנעלם שטבע בחיי סימן מים סבוך, ואשר הדגם שלו הסגולי נחשף בשעה שמנורת האמנות מִזדרחת מבעד לברדס המוקיוני של החיים.