וילה בג'ונגל?

"פלשתינה היא מולדתנו ההיסטורית הבלתי נשכחת... בשביל אירופה עשויים אנו להוות שם חלק מחומת המגן בפני אסיה, אנו עשויים לספק את משמר החלוץ של התרבות נגד הבארבריות" (תיאודור הרצל, 1896)

"יש יום, והחלל הריק, שבו אנו נתונים כיום מבחינת יחסינו הבין־לאומיים עם סביבתנו הקרובה, יתמלא תוכן חי של קשרי גומלין. אז תושלם רשת ההכרה העולמית בישראל, ומרכז הכובד של יחסינו הדיפלומטיים יזוז מן הקצוות כלפי המרכז. על צירויותינו במוסקבה, בוושינגטון, בלונדון ובבירות רחוקות אחרות תתווספנה הצירויות בקהיר ובדמשק, בביירות וברבת עמון, אז תתחיל תקופה חדשה במדיניות החוץ של ישראל. זו תהיה גם תקופה חדשה בהתפתחותו המדינית והכלכלית של המזרח התיכון כולו. גם אם איננו עדיין מאחורי כותלנו, בוא יבוא היום ההוא" (משה שרת, 1949).

"אם גם מאד ייראה הדבר כיום כאוטופי ופרדוקסלי, הרי האמת היא, שלמרות מצב הלוחמוּת הכפוי עלינו, על ישראל לראות בעמי ערב לא רק את האויב של היום, אלא בעיקר את בעל הברית של מחר. פירושו של דבר, כי על ישראל להתרומם ולהשקיף מבעד למסך החול המדברי הסמיך, שמנסים שליטי ערב להציב ולעַבּות בין עמיהם ובינינו, ולראות את הפתרון הסופי של הבעיה בדמות השלום ושיתוף הפעולה [...]. על העולם כולו, בראש ובראשונה על היהודים והערבים, לדעת, כי ישראל אינה רואה עצמה באיזור כאורח־נוטה־ללון, או כשליח של כוח חיצוני כלשהו. אנו חזרנו לא רק לארצנו ההיסטורית, אלא גם אל שכנינו ביבשת המשותפת ולחופם של ימים משותפים [...]. כינונו של חבר עמי המזרח בהשתתפותה הפעילה של ישראל [...] הוא שיבטיח לא רק את שגשוגם הכלכלי של כל עמי האזור, אלא גם ישמש ערובה לבטחונם וריבונותם [...] ודאי מטרה זאת רחוקה, לצערי, רחוקה עדיין מאוד, ואף על פי כן, בהצבת מטרה ברורה, ואפילו היא רחוקה מכדי הישג ידנו בזמן הקרוב, יש משום מצפן, המורה את הדרך לקראת יעד גדול, והוא ימנע אותנו מלטעות ולתעות בדרכי המדיניות העולמית" (יגאל אלון, 1959).

"אנחנו לא חיים במערב אירופה ולא בצפון אמריקה, זו באמת סביבה קשה, זו באמת 'וילה בג'ונגל' ומסביבנו יש גם כוחות עוינים" (אהוד ברק, 2012).

"אנחנו צריכים להגן על הווילה מפני חיות הטרף" (בנימין נתניהו, 2016).

"עלינו להיות נטולי אשליות. המזרח התיכון היה ויישאר סביבה קשה. אין בה חסד לחלשים ולא תהיה הזדמנות שנייה למי שלא יידעו להגן על עצמם. אכן, רק 'קיר הברזל' של עוצמתנו יביא בסופו של יום את יריבינו אל ההשלמה עם זכותנו להיות כאן עם חופשי בארצו" (אהוד ברק, 2021).

פתח דבר

ספר זה היה מוכן לדפוס בסתיו 2023, אולם מתקפת הפתע הרצחנית של חמאס ב־7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיה גרמו לי להמתין עם פרסומו. היה ברור לי כי האירועים מהווים שלב חשוב – גם אם טרגי – בתולדות הסכסוך הישראלי־פלסטיני, שעלולים להיות להם גם השלכות משמעותיות על מערכת יחסיה של ישראל עם מדינות באזור.

אף שכל אחד מפרקי הספר עומד בפני עצמו ואינו קשור למלחמה, הרי התזה המרכזית – קיומו של תהליך הדרגתי של השתלבות ישראל במזרח התיכון, המלווה גם בהכרה הולכת וגוברת בה – עומדת למבחן בעקבות המלחמה. השאלה העיקרית היא האם המגמה שאני מתאר במאמרים שונים עומדת בעינה, נסוגה אחורנית או שמא מתחזקת? ואף שהפרספקטיבה הנוכחית קצרה מדי מכדי להסיק מסקנות החלטיות, אנסה להעלות כמה מחשבות.

המלחמה הבליטה שתי מגמות, העומדות לכאורה בסתירה זו לזו: מצד אחד, מדינות רבות בעולם ובמזרח התיכון מגנות ומחרימות את ישראל, דורשות הפסקת המלחמה ופתרון הבעיה הפלסטינית. חלקים רבים מדי בציבור במדינות ערביות ומוסלמיות באזור ומחוצה לו מגנים ומבקרים את ישראל, דבר המלווה לעיתים גם בהתבטאויות אנטישמיות. מצד שני, מרבית המדינות המקיימות קשרים עם ישראל לא ניתקו את יחסיהן הדיפלומטיים, ואף לא החזירו את שגריריהן, למעט טורקיה וירדן. מרבית המדינות (כולל ירדן) שיתפו פעולה מאחורי הקלעים עם ישראל אל מול איומים משותפים. שיאו של שיתוף הפעולה היה במתקפה של איראן בליל ה־14 באפריל 2024. וכך, הברית הצבאית שהתכוננה בעקבות כניסתה של ישראל ל"פיקוד מרכז" האמריקני ב־2021, הוכיחה את עצמה בשעת מבחן.

בשקלול הסופי בין שתי המגמות אני רואה במגמה השנייה ביטוי להמשכו של תהליך האינטגרציה וההכרה בישראל שהתקיים בתקופה שקדמה ל־7 באוקטובר. גם אז הייתה הבחנה ברורה לגבי ישראל בין השליטים והאליטות מצד אחד ובין "העם" מצד שני, אם כי המלחמה חידדה אותה. יתרה מזו, ניכר כי המלחמה גם חידדה את התביעה הערבית והמוסלמית – והבינלאומית בכלל – להקמתה של מדינה פלסטינית. נכון לזמן כתיבת שורות אלה, זהו אחד התנאים של ערב הסעודית לנורמליזציה עם ישראל.

מידת הקשר בין פתרון הסוגייה הפלסטינית לחיזוק האינטגרציה האזורית של ישראל נמצאת בוויכוח מזה שנים רבות; נתניהו הוביל את התפיסה שהדרך לעולם הערבי אינה עוברת ברמאללה. מקצת החוקרים הלכו שבי אחר תפיסה זו. אחרים (כולל כותב שורות אלה) טענו, כי אי־פתרונה של הסוגייה הפלסטינית ימשיך להקשות על קבלתה של ישראל במזרח התיכון. לכאורה, "הסכמי אברהם" היוו הוכחה לכך שהבעיה הפלסטינית אינה מהווה עוד מכשול לקידום יחסי שלום בין ישראל לחלק ממדינות ערב. מנגד, המלחמה העלתה מחדש את הסוגייה הפלסטינית לסדר היום האזורי והבינלאומי ולימדה על חשיבותה בקרב קהלים רבים.

אף שישראל עשתה מאז הקמתה קפיצת מדרגה בכל הנוגע להשתלבותה במזרח התיכון, נראה כי השלמתו של תהליך זה קשורה לפתרונה של הבעיה הפלסטינית. עמדת ערב הסעודית מהווה כעת נקודת מפתח בכל הנוגע להמשך התהליך. הסכם נורמליזציה עמה ירחיב ויחזק תהליך זה לא רק במזרח התיכון אלא גם בעולם האסלאמי בכללותו.

ההיסטוריה מלמדת, כי מלחמות יוצרות הזדמנויות לשינוי, אך הזדמנויות אלה לא תמיד מנוצלות או שהן מוחמצות. בהקשר לסכסוך הישראלי־ערבי, מלחמת יום הכיפורים ב־1973, למשל, יצרה הזדמנות לשלום עם מצרים. אמנם חלפו שש שנים עד לחתימתו של ההסכם, אולם הזדמנות זו לא הוחמצה. ואילו בעקבות האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה (1991-1987), מלחמת המפרץ ב־1991 והתמוטטות ברית המועצות נפתח תהליך שלום שהוביל לחתימת הסכמי אוסלו עם הפלסטינים ולהסכם שלום עם ירדן. מאידך, המלחמה ב־1967 לא נוצלה לקידום הסכם שלום, אף שיצרה הזדמנות גדולה.

ישראל ניצבת עתה על פרשת דרכים: דרך אחת מובילה להמשך הכיבוש ותוצאותיה עלולות להביא להחרפת הסכסוך, לדרדור היחסים עם מדינות בעולם ובמזרח התיכון ולהחמרה של בעיות פנים. תרחיש כזה עלול להסיג לאחור את תהליך השתלבותה של ישראל במזרח התיכון, שהושג בעמל רב ותפס תאוצה לאחר חתימת "הסכמי אברהם" ב־2020. דרך שנייה מובילה לפתרון מדיני כזה או אחר עם הפלסטינים שישתלב עם נורמליזציה של היחסים עם סעודיה. דרך זו אינה נטולת סיכונים, אך טמונים בה סיכויים גדולים להחזרת היציבות ולחיזוק מעמדה של ישראל בעולם ובאזור. דרך זו תהווה נדבך חשוב בתהליך הארוך של הכרה ערבית בישראל ובהשתלבותה באזור.

רוברט פרוסט (Frost), בשירו הידוע "הדרך שלא נבחרה" (The Road Not Taken), מביע תחושה של החמצה על הדרך שלא בחר בה ושאת צפונותיה לא ידע. אני מקווה שכאשר נביט אחורה אי שם בעתיד, לא נצטער על הדרך שלא נבחרה.

אלי פודה

הרצליה, אוגוסט 2024

הקדמה

ב־1991, עם סיום הדוקטורט באוניברסיטת תל אביב, הוצע לי מטעם מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה ללמד באוניברסיטת קורנל (Cornell) היוקרתית. חשבתי כמובן שזו הזדמנות מצוינת להתקדם מבחינה מקצועית ועניתי בחיוב. חובתי העיקרית הייתה הוראת קורס מבוא על המזרח התיכון המודרני. לא ראיתי בכך בעיה, משום שאלה היו נושאים שלמדתי ולימדתי. ההוראה באנגלית אמנם דרשה הכנה קפדנית יותר, אולם ממילא כל מי שנושא את עיניו למשרה אקדמית צריך לתרגל את ההוראה והכתיבה באנגלית.

כעבור זמן מה קיבלתי בקשה מפרופ' ידידה כלפון סטילמן ז"ל, ראשת החוג ליהדות באוניברסיטת בינגהמטון (Binghamton) בניו יורק, הסמוכה לאיתקה שבה ממוקמת אוניברסיטת קורנל, ללמד קורס על ישראל. תשובתי הייתה שלימודי המזרח התיכון בישראל אינם כוללים את לימודי ישראל. המענֶה של ידידה – "אבל ישראל היא במזרח התיכון, לא?" – הדהים אותי, משום שמצד אחד התשובה הזאת היא לכאורה ברורה לחלוטין, אך מצד שני היא עומדת בניגוד גמור לתפיסה שעליה גדלתי וחונכתי: שישראל איננה חלק מלימודי המזרח התיכון. היה ברור לי שלהכין קורס שיעסוק בישראל בלבד בזמן שנותר תהיה משימה בלתי אפשרית, שתשקף גם חוסר רצינות. פתרתי אפוא את הבעיה בדרך שחשבתי שהיא יצירתית: הואיל ואת המזרח התיכון אני מכיר (כך חשבתי), נחבר את ישראל למזרח התיכון. אך אז ניצבתי בפני הדילמה הראשונה: מה תהיה כותרת הקורס – "ישראל במזרח התיכון" (Israel in the Middle East) או "ישראל והמזרח התיכון" (Israel and the Middle East)? הבנתי שכל כותרת נושׂאת בחובה תפיסה מסוימת אשר למיקומה ולתפקידיה של ישראל במרחב המזרח תיכוני: הראשונה רואה את ישראל כחלק מן המרקם האזורי ואילו השנייה מתייחסת אל ישראל והמזרח התיכון כאל שתי ישויות נפרדות. ההחלטה ללכת על "ישראל במזרח התיכון" הייתה אינטואיטיבית גרידא; רק מאוחר יותר הבנתי כי מבחינתי עשיתי את ההחלטה "הנכונה".

לסיפור זה נודעה חשיבות בכל הקשור להתפתחותי האקדמית. אמנם בשני העשורים הראשונים של מחקרַי האקדמיים הם התמקדו בסוגיות מזרח־תיכוניות וערביות (כולל הסכסוך הישראלי־ערבי), אך בהמשך עברתי לחקור את שאלת מקומה ותפקידיה של ישראל במרחב וגם את הסיבות לחַיִץ שהוקם בישראל בין לימודי היהדות, הציונות וישראל מצד אחד, ולימודי האסלאם והמזרח התיכון מצד שני, בניגוד למוסדות אקדמיים רבים בעולם, ששילבו בין שני תחומי הידע הללו, ויעידו על כך הפרופסורים שהגיעו מגרמניה לאוניברסיטה העברית והקימו את "המכון למדעי המזרח" ב־1926 (ראו פרק 2). ספר זה מקבץ אפוא שנים עשר מאמרים העוסקים בהיבטים שונים של ישראל במזרח התיכון ונותנים ביטוי לקשת רחבה של סוגיות שעניינו אותי לאורך השנים.

ראשיתו של השילוב מבחינה מחקרית בין ישראל והמזרח התיכון היה במאמרי על מקומה ותפקידיה של ישראל במזרח התיכון, שהתפרסם ב־1997 בכתב עת בתחום היחסים הבינלאומיים.1 לא היה זה מפתיע, משום שבמדעי החברה – בניגוד למדעי הרוח – היה מקובל לחבר בין ישראל למזרח התיכון. המאמר נכתב בתקופה של אֶוּפוריה – הסכמי אוסלו עם הפלסטינים, שלוּוּ גם בהסכם שלום עם ירדן, משא ומתן עם סוריה, וכינון יחסים דיפלומטיים עם מרוקו, תוניסיה, קטר, עומאן ומאוריטניה. התוצאה הייתה שעטנז לא מוצלח בין ניתוח היסטורי ועכשווי, שלא הוכיח את עצמו בפרספקטיבה היסטורית. ואולם החלק שעסק בניתוח תפקידיה של ישראל במערכת המזרח תיכונית והבין־ערבית עמד לדעתי במבחן הזמן, וגרסה מורחבת ועדכנית שלו מובאת בפרק ¹.

מחקרי המקיף הראשון שחיבר בין ישראל לבין המזרח התיכון עסק בהוראת הסכסוך הישראלי־ערבי ובדמות הערבי בספרי הלימוד במערכת החינוך בישראל (ראו פרק 5). הואיל ומחקר זה פורסם בראשית שנות האלפיים, המאמר בקובץ שלפנינו כולל עדכון של ההתפתחויות בשני העשורים האחרונים בשׂדה ספרי הלימוד ובהוראת הסכסוך הישראלי־ערבי. לצד שבחים נמתחה על המחקר גם ביקורת משני כיוונים: חוקרי חינוך שהתרעמו על "הפלישה" לתחומם; וחוקרי המזרח התיכון שהופתעו לראות מזרחן החוקר את ספרי הלימוד של ישראל ולא את אלה של מדינות ערב או מדינות מזרח תיכוניות כמו איראן ותורכיה, שהן הטריטוריה "האמיתית" שלו. הפריזמה החדשה של המחקר סיפקה לי הזדמנות להכיר את כתבי העת והחוקרים העוסקים בלימודי ישראל – תחום שהתפתח בצורה מרשימה מסוף שנות ה־90 בשל שתי סיבות עיקריות: ראשית, פתיחתם של ארכיונים ישראליים, שאִפשרה מחקר מקיף על היבטים שונים של מדיניות ישראל על בסיס מסמכים היסטוריים; שנית, הפוליטיזציה במחלקות ללימודי המזרח התיכון בארצות הברית ובבריטניה עקב הסכסוך הישראלי־פלסטיני, שהובילה להקמת מרכזי מחקר, מחלקות לימוד וכתבי עת נפרדים לישראל, בעיקר בסיוע פילנתרופי מצד גופים יהודיים.

בראשית שנות האלפיים התחלתי ללמד לראשונה בחוג את הקורס "ישראל במזרח התיכון – דפוסי קונפליקט ושיתוף פעולה", שאותו הוריתי במשך כעשור. הייתה זו הזדמנות לדון עם תלמידי התואר הראשון (ובהמשך גם עם תלמידי התואר השני) בסוגיות היסטוריות שנראו לי רלוונטיות. אמנם היו אלה שנות האינתיפאדה (2005-2000), שהציבו סימני שאלה על הִתָּכנוּת הסכם ישראלי־פלסטיני והכרה ערבית בישראל, אך אירועים סוערים אלה לא שינו את מהות הדיון שעסק בשאלת מקומה של ישראל במזרח התיכון, הן בתקופת קונפליקט והן בתקופה של שלום.

ב־2006 פרסמתי באנגלית מאמר המשך למאמר מ־1997, שהתמקד בהיסטוריה של ההפרדה בין לימודי ישראל והמזרח התיכון – הפרדה שנוצרה ומוסדה ב"מכון למדעי המזרח" (לימים "המכון ללימודי אסיה–אפריקה") באוניברסיטה העברית ושועתקה למחלקות ללימודי המזרח התיכון שהוקמו באוניברסיטאות תל אביב, חיפה, בר־אילן ובן־גוריון. גם מאמר זה זכה לעדכונים בעקבות פרסומים שונים בתחום ההיסטוריוגרפיה המזרחנית בישראל (ראו פרק 2).²

פריצת "האביב הערבי" בסוף 2010 עוררה מחדש את שאלת מקומה של ישראל במרחב המזרח תיכוני משתי סיבות שונות: האחת, "מחאת רוטשילד" בד בבד עם המחאות בעולם הערבי, סיפקה הוכחה נוספת כי לאירועים המתרחשים במרחב יש השלכות על מה שקורה בישראל; והשנייה, מקבלי ההחלטות הועמדו בפני השאלה כיצד להגיב לאירועים ("הטלטלה", כפי שכונתה במערכת הביטחון). כך, למשל, עליית "האחים המוסלמים" במצרים הציבה סימן שאלה על המשך תוקפו של הסכם השלום, ומלחמת האזרחים בסוריה העמידה בספק את יציבות המשטר שם ואיימה על זליגת האירועים לגבול הישראלי־סורי. וכך, כל מחקר שנכתב על "האביב הערבי" נדרש לנתח גם את עמדת ישראל.³

המערכת האקדמית מטבעהּ אינה גמישה ואינה בנויה לענות על צרכים מִיָּדיים. מאידך גיסא, ארגוני החברה האזרחית יכולים למלא את החלל שנפער. כך הוקם "המכון הישראלי למדיניות־חוץ אזורית – מיתווים" – ב־2011 על ידי תלמידי, ד"ר נמרוד גורן, מכון שבו הייתי מעורב למן הקמתו כחבר־ועד וכחוקר פעיל. שלוש שנים מאוחר יותר הוקם גם "הפורום לחשיבה אזורית" (ראו פרק 2). מכון מיתווים ניצל את אירועי "האביב הערבי" לקיום פרויקט דו־שנתי שעסק בהזדמנויות שהציעו האירועים לישראל, בניגוד לתפיסה השלטת, שראתה בהם איוּם בלבד.⁴ שני הארגונים הללו ראו את ישראל במזרח התיכון כדבר המובן מאליו, שאינו דורש הסבר אלא מחקר; וכך התפרסמו שלל מאמרים בסוגיות שונות הקשורות לישראל ולמזרח התיכון.

בעשור השני של שנות האלפיים עברתי להתמקד בסוגיות מחקריות הקושרות בין ישראל והמזרח התיכון. הראשונה עסקה בהשוואה בין ישראל, מדינות ערב והפלסטינים בכל הנוגע להחמצות אפשריות של הזדמנויות לפתרון הסכסוך (ראו פרקים 7 ו־9); ואילו השנייה עסקה במערכות היחסים החשאיות שהתפתחו בין ישראל לבין מדינות ומיעוטים במרחב המזרח־תיכוני מאז הקמתה (פרק 4). במקרה עלה המחקר האחרון בקנה אחד עם האירועים שהתרחשו בעשור השני של המאה ה־21, ובהם שיתוף פעולה הולך וגובר – תחילה בחשאי ובהמשך בפומבי – עם מדינות ערביות במפרץ ומדינות ערב אחרות נגד האיוּם האיראני. גם סוגיה זו הפכה לפרויקט מחקרי דו־שנתי ב"מיתווים".⁵ וכך נוצרה חפיפה מסוימת בין עבודתי האקדמית המחקרית לבין פעילותי בחברה האזרחית. חפיפה זו באה לידי ביטוי בשני המאמרים האחרונים בקובץ הנוכחי: האחד עוסק בחשיבות הכרתהּ של תרבות האחֵר; והשני מנתח באופן קונקרטי את מדיניות ישראל במזרח התיכון בעשור האחרון (2020-2010).

לסוגיית מקומהּ של ישראל במזרח התיכון יש שלל היבטים; בספר זה לא התיימרתי לעסוק בכל ההיבטים הללו אלא באלה שעניינו אותי מבחינה מחקרית. כך, למשל, יש מקום למחקרים נוספים הנסבים על שאלות של זהות ושייכות למזרח התיכון, תוך כדי השוואה בין יהודים לערבים מצד אחד ובין סקטורים שונים בציבור היהודי (אשכנזים/ספרדים, חילונים/ דתיים/חרדים ועוד) מצד שני. סקרים שנערכו ב"מיתווים" מלמדים על הבדלים בין יהודים וערבים בכל הנוגע לשאלת השייכות, אך הבדלים אלה אינם כה גדולים כפי שאפשר היה לצפות. סוגיות אחרות נוגעות לקשרים בין ישראל ושכנותיה באמנות, במוסיקה, בספרות ובעוד שלל תכנים תרבותיים. והוא הדין בשאלת הזיקה או הקשר בין היהודים שעלו ממדינות ערב וצאצאיהם לבין מדינות המוצא שלהם. לא פחות מעניין הוא הקשר הכלכלי בין ישראל והמזרח התיכון. הרשות הפלסטינית ותורכיה היוו עד לאחרונה שווקים גדולים וחשובים, אולם מרבית היצוא הישראלי מכוּוָן לאירופה, ארצות הברית ואסיה (בעיקר סין ויפן).

אליהו אילת (אפשטיין) היה אחד הערביסטים הראשונים במחלקה המדינית של הסוכנות. מאוחר יותר נעשה לדיפלומט בכיר במשרד החוץ (שגריר בארצות הברית ובבריטניה) ולנשיא האוניברסיטה העברית בירושלים. באחת מהרצאותיו ב־1956 אמר אילת: "ישראל רואה את עצמה כחלק אינטגרלי מהמזרח התיכון לא רק משום שהיא שוכנת בו גאוגרפית, אלא גם משום שבאופן מהותי המקור של עמהּ טבוע עמוק בהיסטוריה ובציוויליזציה הילידית".⁶ בדומה לשר החוץ שלו, משה שרת, שהציטטה מדבריו פותחת את הספר הזה, השתייך אילת לאסכולה של אישים שראו את ישראל במזרח התיכון לא רק מן הבחינה הגיאוגרפית. מנגד עמדה התפיסה שראתה את ישראל כחלק מאירופה או מן המערב. אהוד ברק, שתפס את ישראל כ"וילה בג'ונגל", כתב ב־2021: "עלינו להיות נטולי אשליות. המזרח התיכון היה ויישאר סביבה קשה. אין בה חסד לחלשים ולא תהיה הזדמנות שנייה למי שלא יידעו להגן על עצמם. אכן, רק 'קיר הברזל' של עוצמתנו יביא בסופו של יום את יריבינו אל ההשלמה עם זכותנו להיות כאן עם חופשי בארצו" (להרחבה בעניין התפיסות, ראו פרק 3). ברק מייצג את האסכולה שהייתה דומיננטית בקרב מקבלי ההחלטות בישראל, החל מדוד בן־גוריון וכלה בבנימין נתניהו, שלא ראו במזרח התיכון מסגרת טבעית לזהותהּ ולפעילותהּ. תפיסותיהם מהווות המשך לתפיסתו של זאב ז'בוטינסקי. מכאן אנו יוצאים אפוא לדרך המנסה לבחון את מקומהּ של ישראל במזרח התיכון.

לסיום, אני רוצה להודות לבתי היקרה, אמראל פודה־לב ארי, שהייתה שותפה למסע הזה ויצרה את העטיפה היפה של הספר.

אלי פודה
הרצליה
אפריל 2023

הערות

1 אלי פודה, "ישראל במזרח התיכון: עיון מחודש במעמדה האזורי", מדינה, ממשל ויחסים בינלאומיים, 42-41 (קיץ תשנ"ז), עמ' 102-73.

2 Elie Podeh, "Israel in the Middle East or Israel and the Middle East: A Reappraisal," in Elie Podeh and Asher Kaufman (eds.), Arab–Jewish Relations: From Conflict to Resolution? Essays in Honor of Professor Moshe Ma'oz (Brighton: Sussex Academic Press, 2006), pp. 113-93. דווקא במכללת אריאל הוקמה מחלקה ללימודי ישראל במזרח התיכון בשנת 2004. אולם גם היא שינתה את שמה בשנת 2016, כאשר הלימודים במחלקה הורחבו וכללו שילוב בין לימודי המזרח התיכון ומדע המדינה. גם במתכונת זאת הודגש מקומה של ישראל במזרח התיכון. אני מודה לד"ר בשמת יפת מאוניברסיטת אריאל שהסבה את תשומת לבי לכך.

3 ראו למשל ליאור להרס, "חושך מצרים או חלון של הזדמנויות? השיח הישראלי על האביב הערבי", בתוך אלי פודה ואון וינקלר (עורכים), הגל השלישי: מחאה ומהפכה במזרח התיכון (ירושלים: כרמל, 2017), עמ' 223-200.

4 נמרוד גורן וג'ניה יודקביץ (עורכים), ישראל והאביב הערבי: הזדמנויות בשינוי (רמת גן: מכון מיתווים, 2013).

5 רועי קיבריק, נמרוד גורן ומירב כהנא־דגן (עורכים), יחסי ישראל עם מדינות ערב: הפוטנציאל הלא ממומש (רמת גן: מכון מיתווים, 2020).

6 Eliahu Elath, "Israel and the Middle East," in Israel and Her Neighbors: Lectures Delivered at Brandies University in April-May 1956 (Cleveland and New York: The World Publishing Company, 1957), p. 39 (להלן אילת, "ישראל והמזרח התיכון").