מפילגש לידועה בציבור

הקדמה

ספר זה עוסק במערכת היחסים החשאית של ישראל עם מדינות ועם מיעוטים במזרח התיכון מאז הקמתה ב-1948 ועד היום, 2020. תחילתו בניתוח מאפייני מדיניות החוץ של ישראל במזרח התיכון מתוך התמקדות בהיבטיה החשאיים. הפרק השני עוסק ביחסים החשאיים שנרקמו בין התנועה הציונית ובין אישים בעולם הערבי בתקופת טרום־המדינה (המנדט הבריטי). בשאר פרקי הספר (11-3) אציג את סיפור הקשרים החשאיים בין ישראל ל-13 מדינות (מצרים, ירדן, מרוקו, סודאן, תימן, טורקייה, איראן, אתיופיה, ערב הסעודית, בחרין, איחוד האמירויות, קטר ועומאן) ולשלושה מיעוטים (מארונים בלבנון, כורדים בעיראק ונוצרים בדרום סודאן) במזרח התיכון. קשרים חשאיים התקיימו גם עם סוריה, עם תוניסיה ועם הפלסטינים (אש"ף), אולם אלה לא נכללו בספר. עיראק, לוב ואלג'יריה מיעטו לקיים קשרים חשאיים עם ישראל. התמונה הפנורמית של מדיניות חוץ חשאית בזירות כה רבות במזרח התיכון במשך שבעים שנה מלמדת על הדפוסים שאפיינו את מדיניות החוץ של ישראל במזרח התיכון ופותחת צוהר למגמות של המשכיות ושינוי במדיניות.

הספר מקדם שתי טענות עיקריות: האחת שישראל לא הייתה מבודדת כל כך במזרח התיכון כפי שהציגוה מקבלי ההחלטות וכפי שמקובל להציגה בהיסטוריוגרפיה הציונית. לאמיתו של דבר, אף על פי שמדינות ערביות ומוסלמיות החרימו את ישראל מבחינה פוליטית וכלכלית, היא הצליחה מאז שנות החמישים לבנות מערכת קשרים חשאית מסועפת, ובה שחקנים חשובים בזירה האזורית, כמו טורקייה, איראן, ירדן ומרוקו, המיעוט הכורדי בעיראק ועוד. הטענה האחרת היא שמערכת הקשרים שפיתחה ישראל סבלה מתסמונת ה"פילגש"; המאפיינים העיקריים של תסמונת זו הם חשאיות, זמניות, קיומם של אויבים משותפים והעדפה של מדינות על פני מיעוטים. עם זה, עם השנים, בעקבות התפתחויות היסטוריות בעולם ובאזור, עברה ישראל אט־אט ממצב של "פילגש" למצב של "ידועה בציבור" ואפילו של פרטנר. משמעות הדבר היא ששחקנים רבים יותר במערכת האזורית מכירים בישראל ומוכנים לשתף עימה פעולה בגלוי. כינון היחסים הדיפלומטיים של ישראל עם איחוד האמירויות, בחרין, סודאן ומרוקו ב-2020 היא דוגמה מובהקת לכך. עם זה, כמה שחקנים עדיין מעדיפים לקיים את הקשרים בחשאי בשל החשש מפני ההתנגדות של גורמי החברה האזרחית ובשל אי־הפתרון או בשל אי־ההתקדמות בפתרון הבעיה הפלסטינית.

הספר מתמקד במרחב הסמוי של היחסים שהתנהלו מאחורי הקלעים. לפיכך משאים ומתנים רשמיים בין ישראל לשכנותיה (כמו עם מצרים בשנות השבעים ועם ירדן בשנות התשעים) לא נכללו בספר, אף שחלקים מהם התנהלו בדלתיים סגורות. מחקרים אקדמיים רבים וכן ספרי זיכרונות פורסמו על משאים ומתנים אלו, ולכן אין בהם חידוש רב. ועם זה, "ספרות הצללים" על היחסים בין ישראל לשכנותיה מועטה ועוסקת בעיקר במבצעים המרעישים של הצבא והמוסד.

מחקר היסטורי על מערכות יחסים חשאיות בין מדינות מעורר קושי מתודולוגי בכל הנוגע לשימוש במקורות. הקושי נובע מהעובדה שגורמי המודיעין — במקרה זה המוסד, אגף המודיעין והשב"כ — הם מאגר חשוב של מידע שאינו נגיש למחקר. חוקרי ההיסטוריה שואבים את המידע מארכיונים שיש בהם מסמכים של משרד החוץ (ושאר משרדי ממשלה) שנחשפו לאחר תקופה ארוכה של חיסיון, אולם בדרך כלל אין בהם מסמכים של גורמי המודיעין. התוצאה היא כתיבת היסטוריה חלקית שאינה רואה את התמונה במלואה או לכל הפחות את כל חלקה האפשרי. מטרתי בספר זה לספק את מה שכינו צמד החוקרים כריסטופר אנדרו ודייוויד דילקס "הממד החסר (missing dimension) של ההיסטוריה הדיפלומטית".¹ לטענתם, "להיסטוריונים יש נטייה כללית לייחס תשומת לב רבה מדי לעדות ששרדה ולייחד מעט מאוד מקום לזו שלא [שרדה]. המודיעין נהפך להיות 'ממד חסר' בעיקר משום שקשה למצוא תיעוד כתוב".² הסופר הבריטי ג'וליאן ברנס הצליח לזקק את הבעייתיות הזאת וקבע: "ההיסטוריה היא הוודאות הנוצרת בנקודה שבה פגמי הזיכרון פוגשים בכשלי התיעוד".³

בספרו לחשוב מהר לחשוב לאט הזהיר דניאל כהנמן: "ראיות קלושות עשויות לבנות סיפור מצוין".⁴ כדי לבנות סיפור מצוין שיהיה גם מבוסס ככל האפשר על מחקר, ספרנו נשען על חמישה סוגי מקורות: הראשון — מקורות ארכיוניים שיש בהם מסמכים שנחשפו לאחרונה, ובהם דיווחים על פעילות חשאית של גורמי המודיעין ובעיקר המוסד. השני — מסמכים ארכיוניים שנחשפו חשיפה לא חוקית (מסמכי ויקיליקס). למרבה ההפתעה מיעטו חוקרים להשתמש עד כה בחומר מצוין זה אשר שופך אור על פעילות חשאית שנעשתה בעשרים השנים האחרונות — תקופה הנעדרת מכל המסמכים הרשמיים הנחשפים לאחר שלושים שנה (ולעיתים קרובות אף יותר). שלישית — מידע שחשפו לתקשורת עיתונאים, פוליטיקאים או אחרים מסיבות כאלה או אחרות. מידת מהימנותו של חומר זה אינה ברורה תמיד, ועל כן יש להשתמש בו שימוש זהיר ולהצליב אותו עם מקורות אחרים. רביעית — ראיונות עם אישים שהשתתפו בפעילות חשאית. בספר זה יש יותר ממאה ראיונות עם אישים ישראלים שכיהנו בדרגות שונות במוסד, בשירות הביטחון, במודיעין, במשרד החוץ ועוד (בכלל זה אהוד אולמרט, אפרים הלוי, תמיר פרדו, שבתי שביט, ראובן מרחב ועוזי ארד, ראו רשימת ביבליוגרפיה). ולבסוף, ספרי זיכרונות של אישים שהשתתפו באירועים. גם לשני המקורות האחרונים יש להתייחס בזהירות בשל כשלי הזיכרון והנטייה האנושית להאדרה עצמית.⁵

הסופר הצרפתי מרסל פרוסט כתב: "מסע הגילוי האמיתי אינו בנופים החדשים כי אם במבט החדש". כתיבתו של ספר זה הייתה מסע של שנים אחדות שנתגלו לי בו גם נופים חדשים של מערכות קשרים של ישראל במזרח התיכון וגם נקודת מבט חדשה על נופים מוכרים. זהו מסע שאמור לעניין כל ישראלי שמייחס חשיבות למקומה ולתפקידה של ישראל במזרח התיכון ללא קשר לעמדותיו הפוליטיות, והמתעניין בפרשיות עלומות שהתרחשו מאחורי הקלעים.

הספר, לא זו בלבד שהוא תוצר של עבודה אקדמית, אלא הוא גם תוצר של פעילות ציבורית בחברה הישראלית במכון הישראלי למדיניות חוץ־אזורית — מיתווים. המכון, שייסד בשנת 2011 ד"ר נמרוד גורן, תלמידי לשעבר, עוסק בלימוד, במחקר ובהתוויית מדיניות בסוגיית יחסיה של ישראל במזרח התיכון, באירופה ובאגן הים התיכון. המכון הצליח להחדיר לשיח הציבורי את הדיון בשאלת מקומה של ישראל באזור בעידן של שינויים מפליגים במזרח התיכון לאחר מהפכות האביב הערבי, צמיחת האיום האיראני ועוד התפתחויות שדורשות חשיבה מחודשת על מקומה של ישראל באזור.

גאוגרפית ישראל נמצאת במזרח התיכון, אך על פי סקרים של מכון מיתווים בשנים 2020-2014 רק שליש מהיהודים גרסו שישראל היא חלק ממנו מבחינה פוליטית, כלכלית או תרבותית. למעשה, גם הפרופסורים שהקימו את הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים בשנות העשרים של המאה הקודמת חשבו כך והפרידו בין לימודי האסלאם, הערבית והמזרח התיכון ובין לימודי היהדות, הציונות וישראל. הפרדה זו נעשתה מסיבות אידאולוגיות, פוליטיות ואקדמיות, והיא לא הייתה נהוגה באוניברסיטאות בגרמניה, שמשם הגיעו מקימי האוניברסיטה. החוגים ללימודי המזרח התיכון שהוקמו באוניברסיטאות אחרות בארץ חיקו את המודל הירושלמי.

כמי שדחף שנים רבות לכלול את לימודי ישראל בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים, אני מוצא כי הפרדה זו מלאכותית ומזיקה; היא מיסדה למעשה את ההפרדה בין ישראל למזרח התיכון. יש להניח כי ההפרדה האקדמית, לא זו בלבד ששיקפה את העמדות והדימויים בחברה היהודית, אלא היא גם עיצבה אותם בתקופה שלאחר הקמת המדינה. לא מן הנמנע כי להחלטה זו היו גם השלכות פוליטיות בכל הנוגע לאי־ראיית ישראל כחלק מהמזרח התיכון. אני תקווה כי ספר זה יעלה תרומה צנועה לדיון על מקומה של ישראל במזרח התיכון.

עם סיום מסע זה ברצוני להודות לרבים שסייעו לי להגיע לתוצר הסופי: בראש ובראשונה לכל המרואיינים שהסכימו לחלוק עימי את הסיפור האישי שלהם. שמיעת הסיפור מהזווית הייחודית של כל מרואיין הייתה חוויה אישית ומיוחדת. תודה מיוחדת לפרופסור אהרון קליימן, לפרופסור שמעון שמיר ולפרופסור גדי גילבר שהעשירו אותי בתובנותיהם מעבודותיהם האקדמיות ובשיחות אישיות. פרופסור קליימן גם קרא את הפרק הראשון שעוסק במדיניות החוץ של ישראל והעיר הערות. לצערי, אהרון נפטר לפני שזכה לראות את המוצר המוגמר. פרופסור שמיר העיר על הפרק העוסק ביחסי ישראל־ירדן; תודות לפרופסור יהודית רונן ולד"ר חיים קורן על הערותיהם לפרק על יחסי ישראל וסודאן; לפרופסור קלייב ג'ונס מאוניברסיטת דרהאם באנגלייה על הסיוע בפרק על תימן; לגברת עינת לוי על הערותיה על הפרק על מרוקו; לפרופסור אשר קאופמן ולתלמידי יוגב אלבז על הערותיהם לפרק על יחסי ישראל ולבנון. יוגב גם סייע לי רבות באיתור מסמכים בארכיונים הישראליים והשתתף בכתיבת הפרק על תימן. תודה לפרופסור דוד טל מאוניברסיטת סאסקס באנגלייה על השיחות הארוכות שניהלנו בענייני היסטוריה והיסטוריוגרפיה וגם על שהפקיד בידי מסמכים ארכיוניים שהיו ברשותו. כמו כן תודה לתלמידיי אלעד גלעדי על הסיוע בענייני לשון במקורות ערביים ולרמי דניאל במקורות צרפתיים. אני רוצה להודות גם לסטודנטים שלי בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים שהשתתפו בקורסים שלימדתי בתואר שני בנושא זה. הדיונים בכיתה וכן העבודות שנכתבו היו סוג של סיעור מוחין, והדבר חידד את השאלות והסוגיות הנדונות בספר זה. אני מודה לפרופסור אלי שאלתיאל, עורך הסדרה בהוצאת עם עובד, שערך את הספר בקפדנות, ולדפנה נוה על עריכת הלשון. ספר זה יוצא לאור בסיוע של הקרן הלאומית למדע, מועצת מפעל הפיס לתרבות ולאמנות ומכון מיתווים. לסיום ברצוני להודות לבת הזוג שלי שרון ויסר, שליוותה אותי במסירות ובאהבה לאורך כל מסע הכתיבה. אני מקדיש לה את הספר.

אלי פודה, הרצלייה, יוני 2021

פרק 1
מאפייני מדיניות החוץ של ישראל במזרח התיכון

גורמי יסוד במדיניות החוץ
מדיניות החוץ של ישראל היא פועל יוצא ממקומה הגאופוליטי במזרח התיכון ושל נתוני היסוד שלה: מרחב טריטוריאלי מצומצם; גבולות ארוכים ופגיעים; משאבי טבע מוגבלים (לפחות עד גילוי הגז והפקתו בשנות האלפיים) ואוכלוסייה קטנה. נוסף על חולשות מבניות קבועות אלה, שהשפיעו השפעה מכריעה על מדיניות החוץ, התקיימו עוד שני גורמים מיוחדים לישראל: הגורם הראשון, ישראל הייתה נתונה במצב של מצור, מוקפת אויבים שמחרימים אותה וחותרים לגמדה ואולי אף להשמידה. איומים אלה על ביטחונה ועל שלמותה הטריטוריאלית של ישראל באזור הסובל מחוסר יציבות ומקיומם של משטרים לא לגיטימיים הפכו אותה ל"מדינת מבצר" או ל"קסרקטין" (garrison state). הרולד לאסוול (Lasswell) טבע מונח זה כדי לתאר מדינות מיליטריסטיות לא דמוקרטיות, הנשלטות בידי "מומחים לאלימות" שמטרתם לענות על אתגרי הביטחון.⁶ אף על פי שהגדרה זו אינה מתאימה לישראל, נראה כי המונח עצמו — במובן של מדינה שהתנהגותה מושפעת השפעה מכריעה מדילמות הביטחון הניצבות בפניה — מתאר היטב את מצבה של המדינה. הפגיעות יוצאת הדופן של ישראל, תולדת הגאוגרפיה, הוחרפה בשל אי־הנכונות הערבית להכיר בישראל ובשל היעדר מחויבות של שחקנים בין־לאומיים להגן עליה מפני תוקפנות.⁷

החיפוש הבלתי פוסק אחר ביטחון גרם לכך שמדיניות החוץ הייתה לעיתים קרובות כפופה לשיקולי ביטחון לאומי ותלויה בהם. שיקולים אלה התבססו על השקפה פסימית על הסכסוך הנתפס כקיומי ובלתי פתיר. העובדה שישראל ידעה שש מלחמות נגד מדינות ערב (1948, 1956, 1967, 1970-1969, 1973, 1982), שתי התקוממויות פלסטיניות (1991-1987, 2004-2000), מבצעים צבאיים נגד חזבאללה (2006) וחמאס (2008, 2012, 2014, 2021) ואין־ספור תקריות ביטחוניות בתוך המדינה ועל גבולה חיזקה את התפיסה שתרבות הביטחון הלאומי היא מרכזית לניהול מדיניות החוץ.⁸ זאת ועוד, הערכה זו התבססה על האמונה שקיימת עמדה ערבית אחידה שחותרת להשמיד את ישראל.⁹ רק לאחר 1967 התפתחו הבנה והכרה בקרב המחליטים בישראל כי אחד ממקורות החולשה הערביים טמון בפלגנותם, המבוססת על יריבויות שושלתיות, פוליטיות וגאו־אסטרטגיות בין מדינות ובין מנהיגים.¹⁰ מכל מקום, המדיניות המדינית־הביטחונית של ישראל התבססה על הימנעות מנטילת סיכונים והישענות על ניתוח התרחיש הגרוע מכול (worst case scenario) כדי להשיג שולי ביטחון רחבים ככל האפשר מתוך הערכה כי בעוד השגת שלום מוטלת בספק, הכיליון הצפוי לישראל במקרה של תבוסה הוא בחזקת ודאי.¹¹ המרכזיות של שיקולי ביטחון בתהליך קבלת ההחלטות הביאה לכך שמדיניות החוץ עברה תהליך של סקיוטיריזציה (securitization). במילים אחרות, דמויות מפתח בקרב המחליטים עברו חִברות של הממסד הביטחוני. יתרה מזו, תהליך קבלת ההחלטות בנושאים מדיניים נמצא בשליטה מוחלטת של משרד הביטחון, שאחראי גם לצה"ל ולאמ"ן, ומשרד ראש הממשלה, שאחראי גם למוסד, ולמשרד החוץ נשמר תפקיד משני.¹² בהמשך הספר נראה כי משרד החוץ נותר מחוץ למעגל קבלת ההחלטות והעשייה המדינית החשאית כמעט בכל השנים. הרגשת האיום הקיומי הצמיחה אתוס צבאי, ובכלל זה מערכת של ריטואלים, והוא חדר לכל תחומי השלטון והחברה. הצורך המתמיד להתכונן למלחמה כוללת והשימוש באלימות ברמות שונות של עצימות יצרו מערכת תרבותית־צבאית.¹³ אף כי עיסוק מתמיד בדילמות ביטחון מאפיין גם מדינות אחרות באזור, נראה כי גורם זה רלוונטי לישראל תקופה ארוכה יותר ממדינות אחרות.¹⁴

הגורם השני המיוחד לישראל הוא היותה מדינה קטנה, מבודדת, מנודה ונרדפת באזור ובכלל. למצב זה היבט אובייקטיבי והיבט תפיסתי. מבחינה אובייקטיבית כשקמה ישראל היא אכן הייתה מדינה קטנה מבחינה טריטוריאלית; יצחק נבון, מזכירו המדיני של דוד בן־גוריון, סיפר כי בחדרו של בן־גוריון הייתה תלויה מפה ובה ישראל צבועה בצבע אחד, וכל מדינות ערב בצבע אחר.¹⁵ "מדינת ישראל", הוא נהג לומר, "היא אי קטנטן בלב ים ערבי ענק, המשתרע על ארבעה וחצי מיליון מייל מרובע, שיש בו שישים וחמישה מיליון תושבים". זעירותה של ישראל נתפסה כחולשה משום שהעולם הערבי עשוי להתפתות ולהאמין כי בבוא היום יוכל להביס את המדינה הקטנה.¹⁶ מבחינה אובייקטיבית ישראל לא הייתה רק קטנה, אלא גם מבודדת באזור; מצב של בדידות הוא תוצאה של בחירה מרצון של מדינה החפצה לשמר את ערכיה לנוכח איומים מבחוץ או תוצאה של כפייה מצד שחקנים חיצוניים המפעילים לחץ על המדינה המוחרמת כדי לשנות את מדיניותה או את ערכיה, ובמקרים קיצוניים אף לחסלה.¹⁷ במובנים מסוימים הייתה ישראל גם מדינה מנודה; רוברט הרכבי הגדיר מדינה מנודה כמדינה קטנה בעלת שליטה שולית ורופפת על גורלה, אשר דילמת הביטחון שלה אינה יכולה להיפתר בניטרליות, באי־הזדהות או בפיוס ושאין לה סיוע מעצמתי.¹⁸

ואכן, לאחר מלחמת 1948, למרות חתימתם של הסכמי שביתת נשק עם ארבע מדינות ערב (מצרים, ירדן, לבנון וסוריה), הייתה ישראל מבודדת ומוחרמת על ידי מדינות ערב וגם על ידי מדינות אחרות שלא היו נתונות עימה במצב של מלחמה. הרגשת הבדידות אף הועצמה על ידי רטוריקה מתלהמת של אויבים בפועל ובכוח באזור, שראו בישראל מדינה לא לגיטימית ודחויה המשרתת את האינטרסים של האימפריאליזם המערבי. כאשר כתב יגאל אלון בשלהי העשור הראשון לעצמאות: "ישראל מבודדת באופן נדיר, [וכי] חוץ מקשריה עם יהדות העולם [אין] לה קשרים אתניים או דתיים עם שום אומה אחרת", הוא ביטא עמדה מקובלת בקרב ההנהגה הישראלית.¹⁹ העובדה שישראל הרגישה דחויה ומנודה התבטאה בקיומו של חרם דיפלומטי וכלכלי על ישראל הן מצד המעורבים ישירות בסכסוך הישראלי־ערבי והן מצד גורמים שלישיים שחששו בעצמם מהחרמה בשל קשריהם עם ישראל. החרם הכלכלי־הערבי, אשר החל ב-1946, הופעל במישרין על ישראל (ונקרא חרם ראשוני), אך מאז 1959 היו בו גם חברות זרות שסחרו עם ישראל וחברות שסחרו עימן (מה שנקרא חרם שניוני ושלישוני).²⁰

הבידוד קיבל גם ביטוי מוסדי; מאז קבלתה של ישראל לאו"ם במאי 1949 היא הייתה מדינה מבודדת ומוחרמת במוסדות הבין־לאומיים עם מדינות כמו דרום אפריקה, טייוואן, קוריאה הצפונית, דרום וייטנאם וצ'ילה שהוחרמו בתקופה זו או אחרת.²¹ מדינות ערב הצליחו למנוע את חברותה של ישראל באזור האסייתי באו"ם. הואיל והחברות במוסדות האו"ם נקבעת על פי ההשתייכות האזורית של כל מדינה, נמנעה מישראל האפשרות להשתלב במוסדות בין־לאומיים.²² עם זה, החרמת ישראל מבחינה מדינית בזירה הבין־לאומית הייתה חלקית בלבד, ובשנת 1967 כוננו 98 מדינות (דהיינו שמונים אחוזים ממדינות העולם) יחסים דיפלומטיים עימה; מספר זה צנח ל-65 לאחר מלחמת 1973. שיאה של ההחרמה היה ב-1975, שאז אימצה העצרת הכללית של האו"ם את החלטה 3379, והיא קובעת: "הציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית". החלטה זו בוטלה בדצמבר 1991 על רקע השינויים הגלובליים וההתקדמות בתהליך השלום. ב-1998, בשיאו של תהליך זה, כוננו 85 אחוזים ממדינות העולם יחסים דיפלומטיים עם ישראל, בהם גם אחדות ממדינות האסלאם וממדינות ערב.²³ במאי 2000 התקבלה ישראל כחברה זמנית בקבוצה הקרויה "אירופה המערבית ו[מדינות] אחרות".²⁴

הניצחון והכיבושים במלחמת יוני 1967 לא חוללו שינויים בתפיסה גם כאשר מבחינה אובייקטיבית ישראל כבר לא הייתה מדינה קטנה ומבודדת. יתרה מזו, במשך השנים הצליחה ישראל לכונן יחסים דיפלומטיים עם מדינות רבות בעולם וכן למצוא מסילות למדינות ולמיעוטים באזור, בעיקר מאחורי הקלעים. בחינת מדדי הבדידות של ישראל מבחינה פוליטית, כלכלית ומשפטית, כפי שעשה גלדנהויס במחקרו, מלמדת כי מבחינה מעשית הבידוד הישראלי היה בעיקר בזירה האזורית, בעוד בזירה הבין־לאומית הוא היה חלקי בלבד ותלוי נסיבות.²⁵

משמעות הדבר היא שהרגשות הבדידות והזעירות לא היו תולדה של ניתוח מפוכח של המציאות אלא ביטוי של תפיסות פסיכולוגיות המעוגנות באתוס הישראלי. על פי אחת התפיסות הללו העם היהודי, כפי שנאמר בקללת בלעם בתנ"ך, הוא "עם לבדד ישכון", אשר "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו", כנאמר בהגדה בחג הפסח. מי שהיטיב לבטא תפיסה זו היה יעקב הרצוג, ששירת בכמה תפקידים מדיניים בשנים 1972-1948, כאשר אמר ב-1968, בשנת העשרים למדינה, כי עם ישראל הוא עם לבדד ישכון: "לא רק מבחינת הבנת קיומו, אלא לא פחות מבחינת זכותו להתקיים ועוד יותר מבחינת יכולתו להתקיים. דווקא הבדידות הזאת, שהיא מעצם טבעו של העם היהודי, היא אולי המפתח לא רק לאמונה אלא גם לתרגום האמונה לשפת המעשה".²⁶ דברים אלה נאמרו לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר זכתה ישראל לעדנה מבחינת יחסיה הדיפלומטיים (ראו למעלה). ואולם הפריזמה שהשקיף דרכה הרצוג על המציאות היא תולדה של ההיסטוריה של עם ישראל החל בגלות בבל וחורבן בית שני, דרך פרעות חמילנציקי והצארים וכלה בשואה של היטלר. תפיסה זו מעניקה משמעות של כורח היסטורי בלתי נמנע לקיומם של אסונות ולעלייתם של צוררים שפורעים ביהודים. במילים אחרות, בדידות ונרדפות הן תכונות יסוד של גורל העם היהודי. כך למשל אבא אבן, נציג ישראל באו"ם ולימים שר החוץ, ראה את עלייתו של הרודן המצרי גמאל עבד אל־נאצר כחלק ממצעד ההיסטוריה: "זכרו־נא את מסורתנו היהודית, המלמדת אותנו שלא לתת אמון רב בכוח קיומם של רודנים. התבוננו וראו איך הם עוברים בתהלוכה צלמונית לפני עיני רוחנו: פרעה ונבוכדנאצר, אדריינוס וטיטוס ושליטים מימי הבינים, וכך עד היטלר ימח שמו".²⁷ גם שמעון פרס הדגיש, בספר שיצא לאור בעברית ב-1970, את בדידותה של ישראל בין העמים — "בדידות האופיינית לתולדות העם היהודי".²⁸

מי שהביעה את הרגשת הבדידות הבעה חדה ביותר הייתה גולדה מאיר, שכיהנה כראשת ממשלת ישראל בשנים 1974-1969, דווקא בתקופה שישראל פרצה לזירות חדשות. באוטוביוגרפיה שלה היא כתבה:

אין לנו כאן משפחה. אף לא אחד ששותף איתנו בדת, בלשון או בעבר שלנו. נראה כאילו שאר המדינות בעולם מקובצות בגושים שקמו מפני שהגאוגרפיה וההיסטוריה השתלבו יחד ונתנו לעמים שלהם אינטרסים משותפים. אבל השכנים שלנו — ובעלי הברית הטבעיים שלנו — אינם רוצים בשום מגע אתנו ובעצם אין אנו שייכים לשום מקום ולשום איש, חוץ מאשר לעצמנו.²⁹

דבריה נשמעים כהד לדברי בן־גוריון ב-1971, במושב החגיגי שערכה לכבודו הכנסת במלאת לו 85 שנים: "הננו עם לבד ישכון. השכנים הקרובים לנו ביותר, גם מבחינה גיאוגרפית, וגם מבחינה גזעית ולשונית, הם לצערנו עכשיו אויבינו המרים ביותר. בעל הברית הנאמן היחיד שלנו הוא העם היהודי".³⁰

תפיסת הבדידות ליוותה גם את העושים במלאכה בתחום הביטחון והמודיעין; אפרים הלוי, שמילא תפקיד חשוב במוסד בכינון קשרים חשאיים עם מדינות ועם מיעוטים, כתב: "בשלושים שנות קיומה הראשונות הייתה ישראל בודדה ומבודדת בלב האגן המזרחי של המזרח התיכון. לא הייתה לה נגישות ישירה ורחבה ליריביה".³¹ אולי אין זה מפתיע שהספר שיצא לאור לאחרונה, מוכתר בידי כותבו יוסי אלפר — גם הוא איש מוסד בעברו — בשם מדינה בודדה.³²

חשוב להדגיש כי תפיסת הבדידות הייתה נחלת שני צידי המתרס הפוליטי — ימין וגם שמאל. כך למשל אפרים סנה, בנו של משה סנה, שעשה כברת דרך פוליטית ארוכה ממפלגת הציונים הכלליים למפלגה הקומוניסטית, כתב בזיכרונותיו כי אביו, בפרפרזה על המשפט הידוע בהגדה של פסח, היה אומר: "בכל דור ודור חייב יהודי לראות את עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ". כוונתו של אבא, כתב אפרים, הייתה: "לקח השואה, לקח היותנו עם חלש ובודד בלא מדינה ומפוזר בין העמים, צריך להיות לנגד עינינו בכל דור ודור, גם כאשר יש לנו מדינה וצבא".³³

דניאל בר־טל כינה תפיסה זו "מנטליות של מצור" (siege mentality). מנטליות זו אחראית לכך שהחברה בישראל, ובכלל זה המחליטים המייצגים אותה, מודרכת על ידי אמונה ששאר העולם (הגויים) מייחס כוונות שליליות ליהודים וחותר לבודדם ולהשמידם. הואיל וכך פירשו המחליטים את המציאות דרך המסננת של אמונה זו ואחרות. במציאות הארץ־ישראלית תפסו הערבים את התפקיד של "הגויים", אולם הוא לא הוגבל רק להם, כפי שמוכיחה הדוגמה של איראן בשלטון ח'ומיני ואחמדינג'אד. בעבר היה לאמונות אלו תפקיד פסיכולוגי חשוב בהגברת הסולידריות והלכידות של העם היהודי, בייחוד בעיתות של סכנה ואיום על הישרדותו. אולם אמונות אלו אינן נכללות רק בזיכרון הקולקטיבי של העבר, אלא הן חלק בלתי נפרד מהאתוס היהודי־הישראלי בהווה ומשפיעות על הדרך שהמציאות נתפסת ונחווית בה.³⁴

מפה 1 מצביעה על מתאם חלקי בלבד בין המציאות ובין התפיסה על מקומה של ישראל במזרח התיכון בשנות השישים. טורקייה הייתה המדינה היחידה שכוננה יחסים דיפלומטיים גלויים עם ישראל; באיראן הייתה נציגות דיפלומטית זוטרה, אולם רשמית היא לא הייתה קיימת, וכל הקשרים התנהלו בחשאי. גם למרוקו, לירדן, לאתיופיה ולכורדים בעיראק היו יחסים חשאיים עם ישראל, אם כי היחסים עם ירדן ידעו גם עימותים ומעשי איבה (כמו השתתפות ירדן במלחמת 1967). כל המדינות האחרות היו במצב של מלחמה או שטרם קיבלו עצמאות. עם זה, מגעים חשאיים התקיימו גם לא ברציפות עם מצרים, עם צפון תימן, עם המארונים ועם סודאן (צפון ודרום).

מפה 1
ישראל במזרח התיכון (שנות השישים)

ביקורת על הרגשת הבדידות המלווה את ישראל משחר הקמתה מתח יצחק רבין בעת השבעת הממשלה בראשותו בכנסת ב-13 ביולי 1992. בנאום זה דיבר רבין על האפשרויות ועל ההזדמנויות העומדות בפני ישראל והדגיש: "אין אנו עוד בהכרח עם לבדד ישכון, ואין זה נכון עוד שהעולם כולו נגדנו. עלינו להיחלץ מתחושת הבידוד האוחזת בנו כמעט יובל שנים".³⁵ אמנם נאום זה נישא לאחר קריסת ברית המועצות ולאחר מלחמת המפרץ וועידת מדריד בראשית שנות התשעים, אולם היה זה טרם האיפוריה של הסכמי אוסלו ותהליך השלום בין ישראל למדינות ערב, ולכן אין להסבירו על רקע הקשר היסטורי אופטימי בלבד אלא כביטוי של ראייה נכוחה של מציאות מורכבת שישראל פועלת בה.

*המשך הפרק בספר המלא*