א
הכוח להכיל חוסר ידיעה
ההזמנה להשתתף בכנס עולמי בנושא תפילה הגיעה אל הלל פרוידמן בהפתעה גמורה. מנהל בית הספר בו עבד כמורה למוסיקה הזמין אותו לחדרו, ובישר לו חגיגית שמבין כל מורי בית הספר, הוא זה שנבחר לצאת לכנס בארצות הברית.
"יש לי הרגשה שהנסיעה הזאת תעשה לך רק טוב." אמר לו ידידיה, המנהל, בתחילת השיחה.
הלל שתק. הוא לא רצה לאכזב אותו, אך הצעתו כלל לא נראתה לו.
"ידידיה," אמר הלל, "אני מודה לך על ההצעה, אבל אני לא חושב שאני האדם המתאים לצאת לכנס הזה."
ידידיה הביט בו במבט אוהד ושאל: "ולמה לא?"
"אתה יודע שאני לא יודע להתפלל! ואחרי שנים בהן ניסיתי ללמוד זאת, אני די מיואש. אתה גם יודע שאני מתפלל רק בבית הספר, כי זו חובה. כשאני לבד, זה לא קורה וזאת בהחלט סיבה מספקת שלא לשלוח אותי כנציג בית הספר לכנס שעוסק בתפילה."
ידידיה לא נראה מתרגש נוכח חוסר ההערכה העצמית שהפגין הלל כלפי עצמו.
"אני לא מחפש מורים שיודעים להתפלל," אמר, "כאלה יש הרבה. אני מחפש דווקא את אלה שלא מצאו עדיין את הדרך לתפילה, אך יש להם תשוקה עמוקה לחוות אותה! אני מחפש את אלה שיש להם את הכוח להכיל חוסר ידיעה."
הלל חייך. הוא אהב מאוד את ההיגיון החינוכי המהפכני של ידידיה, אך עדיין לא חשב שהוא יכול לייצג אותו.
"אני מבין, אבל בכל זאת אני חושב שאצטרך לסרב להצעה שלך. האמת המצערת היא, שעייפתי מלדון בנושא הזה. כבר השתתפתי בכל כך הרבה 'ועדות תפילה' בבית הספר, כל כך הרבה מרצים, כל כך הרבה דיונים... אני עייף, ידידיה. לפעמים אני לא מבין איך אתה לא מתעייף מהעמידה בתפילה כל בוקר, עם התלמידים. האם אתם באמת מתפללים? אם כן, למה המורים משמשים כשוטרים בזמן התפילה? למה יש צורך במערכת ענישה לתלמידים שלא מגיעים לתפילה? ולמה כמעט אף פעם אתה לא נראה שמח בזמן הזה?"
ידידיה חשב רגע, ואז אמר:
"אני רואה בדיוק כמוך את מה שקורה במרחב הדתי. האמת היא שאי־אפשר שלא להבחין בכך שהעולם הדתי נמצא במשבר עמוק, וטועה מי שחושב שיוכל להחזיר את הגלגל לאחור. אנחנו בהחלט צריכים תפילה חדשה, וגם אני מחכה לרגע הזה."
הוא שתק לרגע ואחר כך הוסיף:
"אני צופה בעתיד הלא רחוק התעוררות רוחנית עולמית, שתשנה את התפיסה שלנו לגבי התפילה. עד אז, אני עומד בתפילה עם תלמידיי. כך הם פני הדברים היום, במצבנו, לא בעולם העתיד לבוא."
הלל נפעם מדבריו של ידידיה. הוא שמע אותם כבר בעבר מפיו של אדם אחר, אך ניסה להסתיר את התרגשותו ושאל:
"ואתה חושב שהכנס בארצות הברית ישרת את המגמה הזאת? אם לומר את האמת, אני לא מאמין."
ידידיה משך בכתפיו ואמר:
"אני לא יודע בוודאות דבר. אבל אני רואה שם סיכוי, ובמקום שיש סיכוי צריך לקחת סיכון."
"ומהו הסיכוי?" שאל הלל.
"'הסיכוי' הוא אישה שמשתתפת בכנס הזה, ושלמעשה גם ארגנה אותו, שמה מרים זינגר. הכרתי אותה כשעבדתי בבית הספר היהודי בבוסטון, ואני יודע שבנשמתה היא שייכת להתעוררות הרוחנית עליה דיברתי קודם. הרבה שנים לא נפגשנו, אבל אני עדיין זוכר את האור שקרן ממנה. זה לא אור שיכול להיכבות בקלות, ולכן אני מקווה שאם היא מארגנת את הכנס, אולי יתרחש שם משהו בעל משמעות."
"ומהו, אם כן, הסיכון?" המשיך הלל לשאול.
ידידיה פרץ בצחוק ואמר:
"אתה!"
הלל הצטרף לצחוקו.
"נו, אז אתה נוסע?"
"אני לא יודע עדיין," ענה הלל. "אחשוב על זה ומחר אתן לך תשובה סופית."
ידידיה חייך. הוא הושיט להלל את ההזמנה לכנס ואמר:
"בסדר גמור! תעיין בהזמנה, תחשוב על הדברים בנחת רוח ומחר נדבר שוב."
הוא ליווה את הלל אל הדלת ונפרד ממנו לשלום.