לגדול ביחד

פתיחה

אני זוכר את הרגע שבו בישרה לי אשתי שהיא בהיריון. אני זוכר בבירור את ההתרגשות שהציפה אותי. חיים חדשים מתהווים, יש לי חלק בהם, ואין דבר אופטימי (ולא פחות מזה, אגוצנטרי) מיצירת חיים חדשים. עוד בטרם הפכתי לאב, גיליתי עניין וסקרנות בעולם ומלואו הקיים בנפש הילד. הבנתי שבאמצעות הקשר הנרקם ומתפתח בין הילד להוריו, אפשר יהיה להשפיע על תפיסת העבר של ההורה, על ההווה המשותף של הילד והוריו ועל האופן שבו יעוצב עתידם.

בעבודתי כפסיכולוג אני פוגש הורים המבטאים תחושות מצוקה, חוסר אונים, בלבול ודאגה ביחס לשינויים שחלו בשנים האחרונות בהיבטים מרכזים בחיים במאה העשרים ואחת. ספר זה נולד כמענה לצורך הולך וגדל שזיהיתי בקרב הורים רבים, המתקשים להתמודד עם השינויים התכופים בעולם הסובב אותנו. עיקר הקושי מתבטא בהתמודדות עם מציאות חדשה שאין בה תחושת ודאות, ועם ההרגלים הישנים המסתמכים על קיומה.

עקב כך דרושה הבנה חדשה, שתלד ודאות חדשה — ומהן ינבעו אופני התמודדות חדשים.

סוף המילניום השני ותחילת השלישי יצרו סביבה הרבה פחות ברורה, סביבה שבה המגמות השולטות מתחלפות תדיר. איומים לא מוכרים מטלטלים ופוגעים בתחושת הביטחון האישי: מגפת הקורונה, התגברות הטרור, השינויים הקיצוניים באקלים, חדירת חדשות הכזב (פייק־ניוז) למדיה ולשיח הציבורי, ושאלות באשר לחוסנה של הדמוקרטיה. היעדר ודאות וחיפוש אחר יציבות ואמינות מחלחלים לחיי המשפחה וליחסים המורכבים בין הורים לילדיהם.

בתא המשפחתי נרכשים דפוסים חדשים של יחסים. ילדים כבר אינם נשענים על הוריהם כמקורות בלעדיים למידע וידע. האינטרנט, הרשתות החברתיות והבינה המלאכותית תופסים את מקומם, ובעוד המידע נגיש לכולם, מתחזקת ומתחדדת שאלת אמינותו. בעולם העכשווי יש יותר מידע, ופחות אמינות.

הורים משתפים שהם חסרי כיוון, מתקשים לדמיין את העתיד הקרוב, קל וחומר את העתיד הרחוק. הם מודאגים ואינם סומכים על האינסטינקט ההורי ששימש את הוריהם ושלאורו הם גדלו. הורים רבים מחפשים תחליף לאיזון שהופר. גם הילדים וגם ההורים מחפשים עוגן שיקנה להם יציבות ותחושת אמון ביחסים ביניהם, ובתחושותיהם ביחס לעצמם.

בנוסף לשינויים שסודקים את תחושת הביטחון של כלל בני האדם בעולם — בבוקר שבת, שבעה באוקטובר 2023, התעוררנו למציאות קשה, בלתי נתפסת, שהלמה וזעזעה את כלל תושבי המדינה. האירוע הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל אייד את טיפות הוודאות שנשארו בנו, אלו שאחזנו בהן בעיקר בשל ההרגל, ובשל הרתיעה משינוי.

היום הכואב הזה הוא קו פרשת המים בחיי עמי ובחיי האישיים. אנחנו עם קטן, כמעט שאין משפחה שהכאב פסח עליה, אם ישירות ואם בעקיפין. העם נבוך, משוסע, מפוחד ומודאג.

תחושת חוסר הוודאות נוכחת בכל רגע ובכל מקום. מדי יום נהרגים ונפצעים עוד ועוד חיילים; משפחות החטופים נלחמות על חיי יקיריהן; משפחות רבות מפונות מבתיהן; גילויי אנטישמיות גואים במקומות רבים בעולם. בעת כתיבת שורות אלה אנחנו בעיצומה של רעידת אדמה. מערכות רבות בהלם, בעוד המערכת המשפחתית מחויבת להמשיך לאפשר לילדים תחושת ביטחון לגדילה והתפתחות, ואנחנו מחויבים להמשיך להיות הורים ראויים למרות תחושת איום מתמשך.

בימים אלה גם ההורים וגם ילדיהם מבקשים להיות מוגנים, להישען, להיות מחובקים ושמורים מפני הרוע, מפני התפרקות.

הורים מדווחים על התנהגויות רגרסיביות אצל ילדיהם: ירידה בקשב ובריכוז, התקפי חרדה, פחדים, מחשבות אובססיביות, בעיות אכילה, הסתגרות, בדידות, מחשבות אובדניות והיעדר סבלנות במרחב המשפחתי. הילדים אינם לבדם בהתמודדות עם המציאות החדשה; גם ההורים עייפים, מותשים, טרודים וחסרי אונים מול האתגרים החדשים הניצבים בפניהם. שאלות חדשות צצות: מה אומרים לילדים? מה מספרים להם? מה מסתירים מהם? איך משכיבים ילדים לישון כאשר גם הפרידות היום־יומיות אינן כתמול שלשום ועלולות לעורר רגשות כמו פחד, חרדה ומתח בלתי פוסק? מכלול התגובות של ילדינו בימים אלה מעיד על רמות שונות של חוויית איום, ועל צורות ההתמודדות שלהם. אין בהתנהגותם עדות לכישלון או להצלחה הורית. יש בה איתות והזמנה להתבוננות חדשה, ולמציאת שבילים חדשים בקשר.

נפשות הילדים והוריהם מחפשות מקום מוגן. אם כך, מה ניתן לעשות בתנאים החדשים? האם ניתן ליצור ודאות חדשה, המשוחררת מעוגני העבר?

בספר מוגשת הצעה להחלפת הוודאות החיצונית בוודאות פנימית. לשינוי המיקוד מן החוץ פנימה. מונגש בו מסע של עבודה פנימית, של שחרור מדפוסים ישנים ויצירת תחושת ודאות חדשה, המתמקדת באיכותה של מערכת היחסים בינינו לבין ילדינו.

כל פרק בספר עוסק בנושא שיש לו תרומה ייחודית ליצירת יחסים מבוססי קרבה, כבוד ואמון, שיהיו ליסודותיה של הורות אחרת ושל ודאות מותאמת למציאות המשתנה. בחלק מהפרקים מוצעים גם תרגולים מעשיים, שיכולים להגדיל את המודעות ולהקל על הטמעת השינוי המבוקש.

תחושת הוודאות החדשה מוצעת כמשענת להורות מיטיבה, ממוקדת בקשר הורה־ילד, וכוללת בתוכה את המסוגלות להכלת שינוי והתפתחות. שינוי אינו נתפס כאיום, הוא חלק מזרימה במערכת היחסים. באינטימיות הנוצרת בקשר, קיים ידע עשיר חבוי וגלוי, והוא מאפשר מודעות ומרחב של תנועה והתפתחות. הורה החפץ להכיר את עצמו ומבקש להביט בפניו האמיתיות, יכול להתבונן באופנים המגוונים שבהם מתבטאת ההורות שלו.

בכל תקופה, ובמיוחד בתקופה רוויית אתגרים, ילדים זקוקים לחוויית זמן הווה ולהתייחסות מעריכה ומכבדת. הם חייבים לקבל את התנאים להתפתחות שמספק מרחב מכבד. מרחב מכבד לנפש כמוהו כ״מרחב מוגן״ לגוף. במרחב כזה יש אכפתיות, סבלנות ורצון להיות עם הילדים, ולא רצון לתת פתרונות כדי "להתקדם״.

שהייה במרחב מכבד נותנת לילד תחושה שיש לו זמן, שהוא אינו חייב למהר או לרַצות; הוא מרגיש שמקבלים אותו, שתגובותיו נורמליות ותואמות למצב שאיתו הוא נאלץ להתמודד. במרחב מכבד הילד מפנים תחושת ביטחון המאפשרת לו להאמין בעצמו, לגדול ולהתפתח; הוא לומד להעריך את עצמו ואת יכולותיו ומפתח אומץ לב והעזה להתנסות בדברים חדשים; הוא לא חושש לטעות, ליפול, לקום ולהגיע למחוזות חדשים שבהם ימצא את ייעודו. הילד לומד לסמוך על הקשר עם הוריו, ויודע שיש לו רשת ביטחון לכל שאלה ותהייה שיעלו בו. הילד לומד שלפחד ולחוש חרדה זה טבעי ואנושי, ושכמו כולם גם הוא מתמודד בדרכו הייחודית והמוערכת עם מצב מעיק. כך הוא יכול לפתח עצמאות ושמחה גם בתוך סביבה כאוטית.

שינוי במיקוד הוודאות מהחוץ פנימה בהורים מייצר השפעה מעגלית: שינוי בנקודת המבט של ההורה מביא לשינוי בילד, השינוי בילד ממשיך להעצים את השינוי בהורה. תנועה זו משנה את המציאות, ויוצרת אקלים משפחתי מיטיב.

כולי תקווה שהמודל המוצג בספר על זוויותיו המגוונות ייתן מענה לקוראים, שימצאו בו תשובות וכלים לאתגרים המורכבים העומדים לפתחנו עכשיו, ולאלה שעמם נתמודד בעתיד.

פרק ראשון:

אהבה

מתחילתה של ההורות וגם בהמשכה, אנחנו ניצבים מול המשימה הגדולה והמשמעותית ביותר בחיינו — הענקת תנאים מספיקים לילדינו כדי שיהיו שמחים, בעלי תחושת ביטחון עצמי איתנה, סקרנים ונדיבים; שיהיו בעלי גמישות מנטלית, כדי שיוכלו להסתגל לתנאים המשתנים בסביבה הדיגיטלית בעולם של היום; כדי שיֵדעו לאהוב, ולא פחות חשוב — שידעו לקבל אהבה.

מרבית חייהם מעבירים בני האדם בחיפוש אחר אהבה: אהבה רומנטית, אהבה הורית, אהבה חברית. סופרים מספרים על עלילותיה בכתביהם, משוררים מתפייטים על כאבה ויופייה, מחזאים מעלים אותה על הבמה ושליטים מאבדים את כוחם בגללה. אנשים שוקעים בדיכאון, ויש אף שמאבדים עצמם לדעת בשל אהבה נכזבת. לא בכדי נאמר, "עזה כמוות אהבה". העיסוק הקדמון והמגוון באהבה משול בעוצמתו לאמונה באלוהים. הוא נוכח בנו בגלוי ובסמוי, במודע ובתת־מודע, בזיכרון ובשכחה. אנחנו לכודים בתוכו, וחיינו מושפעים מדי יום מקיומה ומהיעדרה של האהבה.

מה גורם לאהבה לזכות בעדיפות בולטת על פני שאר הרגשות? הצורך באהבה הוא אוניברסלי. הוא מלווה את האדם לכל אורך חייו, בעודו נע בין התשוקה וההכרח להיות אהוב, ובין הרצון והיכולת לאהוב את הזולת. מעבר להיותה צורך, אהבה הינה רגש ותבנית תפיסתית והיא מוטבעת בהכרה. כאשר אנחנו מדמיינים אהבה, אנחנו מתחברים לאידיאל של המושג הטבוע בנו, זה השולט בנו ומכתיב לנו חוקים שאיש אינו יכול לעמוד בהם. כולנו שואפים לאהבה בשלמותה, רובנו מתפשרים על חלקיותה. רגש האהבה מתפתח בדיוק כמו רגשותינו האחרים. הוא יכול לפרוח ולקמול, להיות נוכח ולהיעדר, הוא יכול להתפתח ויכול להתקבע, הוא מושפע מהזמן ומנסיבות חייו של האדם.

מה ייחודי ומאפיין אהבת הורים לילדיהם, וממה מורכבת אהבה מסוג זה? נקודת התחלה טובה להעמיק בשאלות הללו, היא ההכרה שיש באהבה זו איכויות שהן הכרחיות לגדילה ולהתפתחות, בצד תכונות הפוגעות בילדינו ובנו. יש דוגמאות רבות של מצבים שבהם למרות אהבת הורים לילדיהם, ההורים מסבים נזק לילדיהם, ולעיתים גורמים לסבל שישפיע על מהלך חייהם. מבחינתנו כהורים אין טבעי מאהבה. לרוב יש בנו אהבה עמוקה לילדינו. רובנו אוהבים את ילדינו מרגע שנולדו, ונאהב אותם עד נשמת אפנו האחרונה. חשוב להכיר במידת השפעתה על התעצבות ילדינו, אילו חוזקות ואילו חולשות יש בה, מתי היא מיטיבה ומתי היא פוגעת. בפרק זה ברצוני לבחון אותה מקרוב.

רם בן 48, נשוי ואב לשי בן עשר ורעות בת שבע:

אני מתבייש לספר לך את מה שיושב לי על הלב. אתה תמיד מעריך את מה שעשינו עם שי מאז שהוא נולד. את ההורות ההרואית שלנו נגד כל הסיכויים.

אני מתקשה לספר לך את מה שאני חושב על עצמי כאבא. אני לא יכול לעצור את עצמי. כמה שאני מנסה, ברגעי האמת אני שוכח את מה ששוחחנו עליו ואני נותן לדאגה שלי להשתלט עליי. אני דואג לו, הוא לא מתפתח בקצב המתאים. הוא מפגר מאוד ביחס לבני גילו. הוא עושה שטויות, ממש דברים מטומטמים. אם כבר בא אליו חבר לביקור, אני חייב לדאוג לזה שהוא ייהנה, אחרת אני חושש שהוא לא ירצה בחברות הזו.

אולי היינו צריכים להקשיב לרופאים שאמרו לנו שילדים עם מחלה כרונית כזו לא מאריכים ימים. הם אמרו שיש עשרות כאלו בעולם והם לא מאריכים ימים. לא התלבטנו, למעשה, אשתי לא היססה לרגע. אני לא יודע מה הייתי מחליט אילו זה היה תלוי רק בי.

אני חייב להוציא את זה ממני. חייב לשתף אותך. אתה מבין? אני אבא רע. אני כל כך אוהב אותו, ואני לא מפסיק לפגוע בו. אני לא יכול להפסיק להעיר לו. אני יודע שאני מזיק לו. אני יודע שכשהוא יגדל הוא לא ירצה בקרבתי. אני מכיר את ההרגשה הזו. כל כך הרבה פעמים רציתי לחתוך את הקשר עם הוריי ולא היה לי מספיק כוח לעשות את הצעד הזה. הוא יצליח בכך, אין לי ספק, אני לא משאיר לו ברירה. למה אתה שותק? למה אתה מסתכל עליי ככה? אתה מזועזע ממני?

אני שותק כי אני מקשיב לך. אני לא מזועזע. אני מכבד את היכולת שלך להיפתח ולשתף אותי. אני יודע כמה זה קשה לגדל ילד שונה משאר הילדים.

אל תגיד לי שזה קשה, אתה מכיר אותי, אני אוותר לעצמי, וכנראה אמשיך לפגוע בו. הלוואי והייתי אוהב אותו פחות, הלוואי והיה פחות אכפת לי ממנו. אני דפוק, אני מצליח בעבודה אבל אני לא שווה כלום כאבא. אני פוגע בילד שלי שממילא נפגע יום יום מהילדים בכיתה, ומהילדים בשכונה בה אנחנו גרים. אבל מה יהיה כשאנחנו נזדקן? מי ישמור עליו? איך הוא יחזיק מעמד בעולם?

המחשבה הזו כופה עליי לעשות כל מה שאני יודע ויכול כדי להכין אותו לעולם. אני מעיר לו כדי שישתפר, כדי שידע מה נכון ואיך לעשות את הבחירות הנכונות. אני לא יכול לשאת את המחשבה שהוא יהיה בודד.

השאלה המרכזית העולה בהקשר של אהבת הורים היא לא עד כמה אנחנו אוהבים את ילדינו, אלא איך מתבטאת אהבתנו בחיי היומיום, ומה הן השלכותיה. בפרק הזה אבקש אפוא להציג נקודת מבט שונה על האהבה. אנסה להאיר את מכלול פניה, סגולותיה וחיוניותה בינקות ובהמשך חייו של הילד ושל הבוגר. בה בעת אנסה גם לעמוד על היבטים במרכזיותה המוגזמת, על פוטנציאל הנזק שבה, על התלות שלנו בקיומה, ועל ההשפעות מרחיקות הלכת שאנחנו חווים בנוכחותה ובהיעדרה. אתאר את הפרדיגמות השולטות בנו, אחשוף את חולשותיהן וחסרונותיהן, את האופן שבו בשם האהבה אנחנו פוגעים בילדינו, מגבילים אותם ואת עצמנו כאחד. אתמקד ברגש הבעלות הטבוע באהבה ובעיוורון הנוצר בעטיו, המונע מאיתנו לכבד את מרחב הנפרדות והעצמאות שילדינו כה משוועים לו.

אני סבור שאהבה, בדיוק כמו כל פעילות אחרת של ההכרה שלנו, היא מוגבלת, וכמו כל רגש אחר, גם היא מותנית. מה אפוא מכילה אהבת הורים? מה מייחד אותה? אם כן, בראש ובראשונה זו המחויבות. אנחנו מחויבים לאדם אחר, שעד לפני רגע הלידה לא היה קיים בעולמנו. לרוב זה זורם וטבעי ואיננו צריכים להתאמץ כדי להתמסר לגידולו. בהרף עין אחד אנחנו מחויבים לו עד סוף חיינו.

לא פחות עוצמתית היא תחושת הבעלות: ילדינו הם שלנו. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאבד אותם. אנחנו שואפים להצלחתם, גם משום שבמידה רבה הם כרטיס הביקור שלנו; אנחנו משווים אותם ללא הרף לילדים אחרים; אנו מאושרים כשילדינו מוצלחים יותר מאחרים, ומאוכזבים כשהם נכשלים ונשארים מאחור; לעיתים אנחנו חשים תחושות קשות של כישלון ואשמה, ולעיתים אנחנו חשים רגשות עזים של גאווה, ובתוך כך מניחים על ילדינו משקולת כבדה של ציפיות גדולות, בצד חששות מפני האכזבות הצפויות. באופן טבעי, כל הורה מדגיש את מה שקרוב לליבו, על סמך החוויות שעבר בילדותו: לרוב אנחנו שואפים למנוע מילדינו את מה שפגע בנו; אנחנו מנסים להשלים דרכם את מה שהורינו לא הצליחו להשלים באמצעותנו.

״אני לא אהיה קבצנית של אהבה״

כל אדם המגיע לטיפול נפתח בנקודת זמן כלשהי, ונוגע בסגולותיה ובפצעיה של האהבה. כל אחד והסיפור האישי שלו. כל סיפור מרעיד את הלב. כה שכיח, ועדיין כה מפליא הגילוי שכאב, שמחה, ואמונות ראשוניות עוברים מדור לדור, בדרכים הסמויות מן העין בזמן אמת, אך כה גלויות בחוכמה שבדיעבד.

תמר בשלהי שנות ה־30 לחייה, נשואה ואם לשלושה:

עוד בטרם נולד בני הבכור, רציתי שיאהב אותי יותר ממה שיאהב את אביו. אמרתי לעצמי ולפעמים גם לו: 'אתה רק תרמת את הזרע.' הרחקתי אותו ממנו. לא הרשיתי לו לרחוץ אותו. מנעתי ממנו להיות עם הבן שלנו בלעדיי.

כשניסיתי להתחקות אחר הסיבה, ענתה שהיא חששה שה"קוליות" של האב תגרום לבנה להעדיף את אביו על פניה. לימים יתברר שהפחד שקינן בה נבע מתמונת המצב שהייתה בבית הוריה. אִימה נמצאה תמיד מאחורי הקלעים, והאב קטף את פירות האהבה. הוא היה הדמות הנערצת עליה, והיא הייתה הבת האהובה שלו. האב נהג לגעור באשתו ולהתייחס אליה בביטול. תמר ואחיה הצטרפו לטון הציני המזלזל באם. מעמדה של האם במשפחה היה נחות ומבוזה.

באהבה יש מוליכות בין־דורית. אפיוניה מועברים מדור לדור, כמו התורה שבעל פה. כך גם יכולת האהבה שלנו מושפעת באופן משמעותי מיכולת האהבה של הורינו, והם הושפעו מיכולת האהבה של הוריהם. כל דור מניח את החרוז שלו בשרשרת דמיונית נעדרת משקל פיזי, אבל בעלת משמעות חורצת מציאות.

כאם צעירה, תמר הייתה נחושה לעשות הכול כדי שמצב הדברים כפי שהיה בבית הוריה לא יחזור על עצמו: היא סירבה לכאוב כמו אימה; היא לא הייתה מוכנה להיות מושפלת; היה ברור לה שהיא לא תחיה בתחושת דחייה מאהובי ליבה. תמר עשתה כל שיכלה כדי לא להידחק לשולי החיים, ו"לקבץ נדבות של אהבה".

לרוב אנחנו מושפעים מניסיון חיינו יותר מאשר מחכימים ממנו. לא רק שאיננו לומדים מניסיון העבר, אלא שבניסיוננו להימנע מהחוויות השליליות שחווינו בבית הורינו, אנחנו פועלים פעמים רבות בהתנהגויות שמחזקות ומנציחות דווקא את מה שכל כך רצינו להימנע ממנו מלכתחילה. כשאנחנו מתנגדים לרגש מסוים, אנחנו מגבירים אותו. כשאנחנו מודעים לו ומקבלים את היותו, אנחנו מחלישים אותו, והוא חדל מלהיות אדוננו.

בשל הפחד ששלט בתמר, היא העדיפה לתת לבנה את כל מבוקשו. היא מנעה כל אפשרות שיצטבר בו כעס כלפיה. היא הרעיפה עליו רגישות ואכפתיות, נענתה לכל בקשה וגחמה שלו. בהדרגה נוצרה חממת גידול שבידלה את בנה מאביו והגנה עליו מהחיים החיצוניים. האם הצעירה שִחזרה עם בנה את מה שאביה עשה לה, והפחד שקינן בה יצר אהבת יתר, אהבה שחצצה בין הילד לאביו. כאב המחסור באהבה שחוותה אימה, והיחס המבטל שאביה גילה לאורך השנים כלפי אימה, הביאו אותה לעשות הכול כדי שבביתה לא יהיה מצב דומה, שבו שוב האם תידחק לשוליים, והאב יהיה במרכז ויקבל את כל תשורותיה של האהבה.

אך מתקבל מאוד על הדעת שבעתיד יתחיל הבן להתעמר באימו. הוא יחפש את המרחק שבו יוכל לנשום מבלי לחוש את כאב העבר. כדי שיוכל לבנות לעצמו חיים שיש בהם אהבה ושמחה, ייאלץ הבן להתרחק מאימו. וכשימצא אהבה, קיים סיכוי סביר שיאהב דרך אותם נתיבי כאב שבהם נאהב על ידי אימו, אותו כאב שחוותה סבתו מול סבו.

פעם אחר פעם, החיים משקפים לנו את הבלתי נמנע. לאור חוויות העבר, בחרה האם להעצים ולטפח את אהבתה לבנה, ולהדיר את האב מהבן ככל יכולתה.

באהבתה פגעה האם בבנה, מנעה ממנו התפתחות מאוזנת, וצילקה את נפשו הצעירה.

בשל האהבה של ההורה לילדו, וזו של הילד להוריו, משהופך הילד להורה, הוא נענה לצורך הקיים בו לעשות תיקון לכאבו ולכאבם של הוריו.

באהבה יש יופי רב, ובה בעת מאפיינים של פגיעות ועיוורון. יש בה רגעי התעלות, בצד תחושות של כישלון, אכזבה וכאב. אנשים אוהבים מהמקומות השלמים שלהם, אך לא פחות גם מהמקומות הסדוקים ומפצעי נפשם שלא הגלידו באופן מיטבי ומלא. לפיכך, ישנם מצבים רבים שבהם ההורים מנסים למצוא מרפא לעצמם באמצעות ילדיהם. אחד המכשולים העיקריים במערכות יחסים בכלל, ובהורות בפרט, טמון במשקל המופרז שאנחנו מעניקים לנוכחותה ולהיעדרה של האהבה.

לכאב נפשי הנובע מהיעדרה של אהבה יש השפעה עמוקה על הדימוי העצמי של הילד. פעם אחר פעם מתגלה שהישגים והצלחה אינם משתווים לכוחה האדיר של הרגשת "הראוי לאהבה". די בכמה ביטויים ספונטניים של זלזול ותחושת דחייה שההורה מפנה כלפי ילדו, כדי שהילד יישא את הצריבה הזו במשך שנים, יימנע מאלה האוהבים אותו, ויימשך לאלה המזלזלים בו.

כיצד אנחנו אוהבים את ילדינו? כדי להשיב על שאלה זו, ראשית יש להבין כי אי־אפשר להגדיר אהבה הורית כמהות אחת ברורה ומובחנת, שהרי היא איננה כזו. כל אחד מאיתנו אוהב באופן הייחודי רק לו, והאהבה שבנו מתבטאת בצורות מגוונות. מהי עבורנו? ולמה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים לעצמנו ולילדינו שכל מה שאנחנו עושים נעשה עבורם מתוך אהבה. אהבה למי? להם? לעצמנו? האם קיומה של האהבה מצדיק התנהגויות שיכולות להיות כה פוגעניות ומשמעותיות עבור ילדינו?

הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים להכיר בכך, אהבה היא יכולת.

יכולות נפשיות ורוחניות, ממש כמו יכולות גופניות, זקוקות לתרגול כדי להתפתח. יכולת האהבה איננה מתת אל, ואימון אינו מפחית מיופייה ומערכה. ככלל, אנחנו נוטים לסמוך על מה שיש בנו, ועל האופן שבו האהבה נוכחת בתוכנו, בלי להקדיש זמן לטיפוחה. בחיי היום־יום אנחנו מכלים זמן יקר ומשאבים רבים על נראות, על הצלחות והישגים. על יסוד החשש הטמון בנו מהתהליך הטבעי והבלתי נמנע של ההזדקנות, אנו עורכים ניסיונות ומשקיעים מאמצים אינספור לעצור, לעכב ולטשטש את עקבות הזמן. באופן דומה אנו משקיעים כמויות עצומות של אנרגיה ומאמצים מתמשכים להיות נאהבים, במקום להשקיע את אותה האנרגיה בפיתוחה של יכולת האהבה שלנו. לפעילות זו לא נדרש חדר כושר, ואין בה תלות באמצעים כלכליים. לשם כך יש לנו את ילדינו.

מניסיוני כבן, כאב, וכאיש מקצוע שפגש ופוגש הורים רבים, למדתי שאהבת הורים יכולה להשתבח עם השנים, ויכולה להיות גם מקור לסבל משותף. לכאורה מוזר למצוא שילדים שנפגעו מהוריהם ונשבעו שיהיו שונים מהם, חוזרים על אותם הדברים בניואנסים שונים, על אותן המהויות רק בגרסאות שונות. אם נעמיק בתופעה, ניווכח שלא רק שאין זה מפתיע, אלא שלמעשה אין כמעט אפשרות שהדברים יתנהלו אחרת. להתנסויות המוקדמות שלנו יש עוצמה המנווטת אותנו לשחזר חוויות דומות, כדי למצוא מרפא לפצעי העבר הפתוחים.

כשילדינו נתקלים בקשיים, כשהם עצובים, כשהם נכשלים בלימודים, כשהם מסתגרים בחדריהם ונמנעים מקשרים חברתיים, אנחנו מיד מרגישים שאנחנו הורים לא מוצלחים. בשל אהבתנו אליהם ובשל מוגבלותה של יכולת האהבה שלנו, אנחנו מזדהים יותר עם הכישלון והקושי שלהם, מאשר מגלים אמפתיה אליהם. מתוך עולמנו הצר והאישי, אנו מטילים עליהם את החששות והפחדים שטרם פתרנו בעצמנו. כך אנחנו מונעים מעצמנו ומהם ראייה צלולה של הקושי, וכפועל יוצא גם את היכולת למצוא פתרונות שיהפכו את הקושי להזדמנות. בשל רצוננו להיות הורים מושלמים, אנחנו לוקחים אחריות על כל מה שמתרחש בעולמם, ושוכחים בתוך כך שהם בני אדם העומדים בפני עצמם. אמנם הם ילדים — ילדינו — אך יש להם עולם אישי שאין לנו חלק בו.

חשוב לציין: אהבתנו לילדינו אינה מעידה בהכרח על קבלתם. פעמים רבות ההפך מכך הוא הנכון. לעיתים הורה האוהב את ילדו נשען על אהבתו כעוגן וכעילה המקנים לו, לפי תפיסתו, את הלגיטימיות לעצב את הילד ברוחו. הנטייה שלנו היא לזהות את רגש האהבה הטבעי עם הטוב, היעיל והנכון. הטבעי מקושר אוטומטית לאמיתי, למוחלט, למה שלא ניתן להטיל בו ספק. אך פעמים רבות המציאות מעידה, שדווקא מה שטבעי גורם לאדם לציית להרגליו האוטומטיים, וכך להחמיץ את התמונה השלמה, בעצם לא לראות את ילדו.

ההדים העולים מן העבר מכוונים את ההווה ושולטים בו, יותר מגלי התקווה והדמיון, שפניהם אל העתיד. לעיתים קרובות עלבון, רגשות אשמה ואיבודי שליטה קשורים באופן ישיר למה שחוו הורינו, ולא פחות מזה למה שחוו הוריהם. כך קורה שהורים הנעלבים מילדיהם מרגישים מובסים וחסרי אונים, בשל חוויות דומות שחוו הסבים והסבתות שלהם. יש אפשרות די סבירה שברגע זה ממש, במרחק לא גדול מהמקום שבו אני יושב וכותב, מצויים אב ובנו בעיצומו של ריב, הנתפס בעיניהם כמרכז עולמם והווייתם, אך למעשה יש לו קשר, ישיר או עקיף, לקונפליקט שהיה בין האב לבין אביו. מטבעו, קונפליקט שלא נפתר באופן מניח את הדעת, ימשיך לחפש את "הצדק" ואת "האמת" בדורות הבאים. שאריותיו ועקבותיו ימשיכו לנשום, ולחפש את נקודת שיווי המשקל, שתאפשר לצדדים המעורבים להניח לעבר ולהתפנות באופן מלא להווה.

המשך הפרק בספר המלא