לפני שהזיכרון דועך

אילו יכולתם לחזור בזמן, את מי הייתם רוצים לפגוש?

1.
הבת

"למה אתה בהוקאידוֹ?"

קולה של קֵיי טוֹקיטָה נשמע מתכתי בטלפון.

"הֵי, תירגעי, זה בסדר."

נאגארֶה טוֹקיטָה שמע את קול אשתו לראשונה זה ארבע־עשרה שנה. הוא היה בהוקאידו — בהָקוֹדאטֶה, ליתר דיוק.

העיר הָקודאטה מלאה בתים בסגנון מערבי מתחילת המאה העשרים. בתים אלה, שזרועים ברחבי העיר, בנויים בסגנון אדריכלי מיוחד, המתאפיין בקומות קרקע יפניות ובקומות עליונות מערביות. אזור מוֹטוֹמאצ'י (משמע "עיר מקורית"), הממוקם ממש בבסיס הר הקודאטה, הוא יעד פופולרי בקרב תיירים. לְקסם העיר־העתיקה שלו תורמים אתרים היסטוריים פופולריים כגון בית העירייה לשעבר, עמוד חשמל מלבנֵי בטון — הראשון מסוגו ביפן — ומחסני הלבֵנים האדומות באזור המפרץ ההיסטורי.

קֵיי, מעברו האחר של הקו, היתה הרחק בטוקיו, בבית קפה מסוים שמזמֵן ללקוחותיו הזדמנות למסע בזמן. הוא נקרא "פוּניקוּלי פוּניקוּלָה". היא נסעה מן העבר חמש־עשרה שנים אל העתיד כדי לפגוש את בתהּ. בבית הקפה הזה בטוקיו עמד לרשותה זמן קצר בלבד לפני שיהיה עליה לשתות את הקפה המתקרר שלה. מאחר שנאגארה נמצא הרחק משם בהוקאידו שבצפון יפן, לא היה לו מושג עד כמה כבר הספיק הקפה להתקרר. לכן הוא הקפיד להתמקד בנושא שעל הפרק.

"אין זמן להסביר למה אני בהוקאידו. פשוט תקשיבי לי, בבקשה."

קיי היתה כמובן מודעת לחוסר הזמן.

"מה העניין? אין זמן? אני זאת שאין לה זמן!"

אבל נאגארה לא הקשיב לה. "יש שם ילדה, נכון? שנראית בגיל חטיבת הביניים."

"מה? תלמידה? כן, היא כאן. זאת שבאה לבקר בבית הקפה לפני שבועיים; היא באה מהעתיד להצטלם איתי."

מצד קיי היה מדובר בשבועיים, אבל עבור נאגארה, הביקור שדיברה עליו התרחש לפני חמש־עשרה שנה.

"יש לה עיניים עגולות גדולות... והיא לובשת סוודר עם צווארון גולף?"

"כן, כן. מה איתה?"

"פשוט תירגעי ותקשיבי. בטעות נסעת חמש־עשרה שנים לעתיד."

"כמו שאמרתי לך, אני בקושי שומעת אותך."

פרץ רוח מיילל הִכה בנאגארה ברגע שעמד להגיד לה משהו בעל חשיבות מכרעת. המשב נשף היישר אל תוך הטלפון והִקשה עליו מאוד לתקשר. בגלל לחץ הזמן הוא מיהר.

"בכל אופן, הילדה הזאת שאת מסתכלת עליה," הוא אמר בקול רם יותר.

"אה? מה? הילדה הזאת?"

"היא הבת שלנו!"

"מה?"

הטלפון בידו של נאגארה השתתק לגמרי. ואז, במקום קולה של קיי הוא שמע את שעון המטוטלת ב"פוניקולי פוניקולה" מתחיל לצלצל את הדונג, דונג המוכר שלו. הוא פלט אנחה קלה והתחיל להסביר בשלווה.

"תיכננת לנסוע עשר שנים לעתיד, אבל היתה איזו טעות ונסעת חמש־עשרה. נראה שחל איזה בלבול בין 10 שנים והשעה 15:00 לבין 15 שנים והשעה 10:00. תבדקי מה השעה בשעון המטוטלת האמצעי. הוא מורה עשר, נכון?"

"אהה."

"שמענו על זה כשחזרת. אבל ברגע זה אנחנו בהוקאידו מסיבות שלא היה אפשר למנוע, ולא אכנס אליהן מאחר שאין זמן."

נאגארה הסביר את כל זאת במהירות. אבל עכשיו הוא השתהה רגע.

"לא נשאר לך הרבה זמן, אז פשוט תסתכלי טוב־טוב בבת הגדולה, הבריאה והכשירה שלנו ותחזרי הביתה," הוא אמר בעדינות וניתק.

ממקום עומדו ראה נאגארה את הרחוב הישר המשתפע לכל אורכו עד לכְחוֹל־הים רחב הידיים, והשמים מעבר לו התנוססו כמו כתר מעל נמל הקודאטה. הוא סב על עקביו ונכנס לבית הקפה.

דה־דינג־דונג

הקודאטה מתהדרת ברחובות משופעים רבים. לתשעה־עשר מהם ניתנו שמות, ובהם מַעלֵה עשרים הפישוקים, שמתרומם מעמוד החשמל העתיק ביותר ביפן, ומַעלֵה שמונת הדגלים, שמתחיל ליד מחסני הלבֵנים האדומות של אזור המפרץ המתויר של הקודאטה. רחובות נוספים הם מַעלֵה נוף הדגים ומַעלֵה נוף האונייה, שמטפסים מקו המים של הקודאטה. בהמשך הגבעה נמצאים מעלה הצדפה ומעלה הערבה הירוקה, שמתרוממים לעבר יָצ'יגָשיראצ'וֹ, כלומר ראש העמק. אבל יש רחוב משופע אחד שאינו מופיע במפות. המקומיים מכנים אותו מעלה אין־שֵם. בית הקפה שנאגארה עבד בו היה ממוקם במחצית מעלה אין־שֵם.

שמו היה "קפה דונה דונה", ובאחד הכיסאות בו נקשרה אגדה אורבנית מוזרה.

מתברר שמי שיושב על הכיסא הזה יכול לחזור בזמן לאחור אל כל נקודה שירצה.

אבל הכללים היו מעצבנים ומתסכלים מאוד:

1. האנשים היחידים שאתה יכול לפגוש בעבר הם אלה שביקרו בבית הקפה.

2. בהיותך בעבר, אין שום דבר שתוכל לעשות שישנה את ההווה.

3. כדי לחזור לעבר, עליך לשבת על הכיסא הזה, ועל הכיסא הזה בלבד. אם הכיסא תפוס, עליך לחכות עד שיתפנה.

4. בהיותך בעבר, עליך לשבת על הכיסא ולא לזוז ממנו.

5. מסעך מתחיל ברגע שהקפה נמזג ומוכרח להסתיים לפני שהקפה מתקרר.

וזה אפילו לא סופם של הכללים המעצבנים. ואף על פי כן, גם היום יבקר בבית הקפה לקוח ששמע את השמועה הזאת.

כשנאגארה שב משיחת הטלפון שלו, נָנָקוֹ מָצוּבָּרה, שישבה על אחד השרפרפים ליד הדלפק, ניגשה אליו מיד ושאלה, "נאגארה, למה לא נשארת בטוקיו? אתה עדיין חושב שזה היה רעיון טוב לבוא הנה?"

נָנָקוֹ, סטודנטית באוניברסיטת הקודאטה, לבשה חולצה בצבע בז' בהיר תחובה במכנסי באגי ונראתה אופנתית מאוד. היא היתה מאופרת קלות, ושערה היה מסולסל במקצת ואסוף בגומייה רחבה.

ננקו שמעה שאשתו המנוחה של נאגארה עתידה לבוא לבקר מן העבר כדי לפגוש את בתה בבית הקפה בטוקיו. מאחר שהיה מדובר בהזדמנות יחידה במינה לפגוש את האישה שלא ראה זה ארבע־עשרה שנה, היה מוזר בעיניה שנאגארה החליט לקדם את פניה בטלפון במקום לראות אותה אישית.

"כן, אולי," ענה נאגארה תשובה מעורפלת בשעה שעבר על פניה בדרכו אל מאחורי הדלפק. על השרפרף הגבוה ליד ננקו ישבה ד"ר סאקי מוּרָאוֹקָה, ישנונית למראה עם ספר בידה. סאקי עבדה במחלקה הפסיכיאטרית של אחד מבתי החולים בהקודאטה. היא וננקו נמנו עם הלקוחות הקבועים של בית הקפה.

"לא רצית לראות אותה שוב?"

עיניה החקרניות של ננקו נותרו קבועות בנאגארה, איש ענקי שהתנשא לגובה של כמעט שני מטרים.

"ברור, אבל הייתי צריך לכבד את העובדות."

"שהן?"

"שהיא באה לראות את הבת שלה, לא אותי."

"ובכל זאת."

"זה בסדר. אני מודה שעבר הרבה זמן, אבל הזיכרונות שלי עדיין חיים מאוד..."

נאגארה התכוון לכך שיעשה כל שביכולתו כדי שהזמן בין האֵם לבתה יהיה יקר ערך ככל האפשר.

"אתה כזה טוב לב, נאגארה," אמרו ננקו בהתפעלות.

"אלוהים!" הוא השיב ואוזניו האדימו.

"אין סיבה להיות נבוך."

"אני ממש לא," הוא ענה ונבלע במהירות במטבח כדי להימלט מפניה.

קאזוּ טוֹקיטָה המלצרית יצאה מהמטבח ותפסה את מקומו. מעל חולצתה הלבנה וחצאית השכבות המסולסלת בצבע בז' היא לבשה סינר בצבע כחול־ירוק. היא היתה בת שלושים ושבע, אך התנהלותה המשוחררת והחופשייה־ברוחה שיוותה לה מראה צעיר יותר.

"לאיזו שאלה הגעת?"

עכשיו, משקאזו שבה לאייש את הדלפק, נושא השיחה השתנה.

"אממ, שאלה עשרים וארבע." מי שענתה היתה סאקי, שישבה ליד ננקו. היא לא הפגינה שום עניין בשיחה של ננקו עם נאגארה, והיתה שקועה עד עתה בקריאת ספרה.

"אה, כן..." הצטרפה ננקו כאילו נזכרה פתאום. היא הגניבה מבט לעבר הספר בידיה של סאקי. סאקי דיפדפה כמה דפים לאחור והקריאה בקול.

אילו העולם היה מגיע לקיצו מחר — מאה שאלות.

שאלה 24

אתם מאוהבים מאוד בגבר או אישה מסוימים.

אילו העולם היה מגיע לקיצו מחר, מה הייתם עושים?

1. הייתם מבקשים את ידם.

2. לא הייתם מבקשים את ידם כי אין טעם.

"אז, מה התשובה שלך?" סאקי הרימה את עיניה מהספר והסתכלה על ננקו.

"אממ, אני לא בטוחה מה הייתי עושה."

"נו, תגידי."

"מה את היית עושה, סאקי?"

"אני? נראה לי שהייתי מבקשת את ידם."

"למה?"

"לא מוצא חן בעיניי הרעיון למות עם חרטות."

"אולי יש בזה משהו."

"אה? ננקו, את אומרת שלא היית מבקשת את ידם?"

ננקו הטתה את ראשה מעט נוכח הלחץ לענות. "אני לא יודעת," היא אמרה בשקט. "אולי אם הייתי יודעת בוודאות שהוא אוהב אותי, הייתי מבקשת. אבל אם לא הייתי בטוחה איך הוא מרגיש, בטח לא הייתי עושה את זה."

"באמת? למה לא?"

נדמה שסאקי אינה מסוגלת להשלים עם דבריה של ננקו.

"כי אם הייתי יודעת שהוא אוהב אותי, לא הייתי מציבה בפניו דילמה, נכון?"

"אני מניחה שלא."

"אבל אם הוא אף פעם לא חשב עליי ככה קודם, העובדה שהייתי מבקשת את ידו היתה כופה עליו לחשוב עליי בצורה שונה לגמרי, ומאוד לא הייתי רוצה להוסיף את זה לדאגות שלו."

"אה, וזה באמת קורה, במיוחד עם גברים. כמו בחג האהבה, כשאיזה בחור מקבל שוקולד מאישה שהוא אף פעם לא חשב עליה קודם. פתאום הוא נהיה מודע לגמרי לקיומה."

"הייתי מרגישה רע אם הייתי גורמת למישהו דאגות מיותרות בדיוק כשהעולם עומד להגיע לקיצו. גם לא היה מוצא חן בעיניי לא לקבל תשובה. לכן אף על פי שהיה יכול להיות משמעותי לבקש את ידו של מישהו, לא נראה לי שהייתי עושה את זה."

"נראה לי שאת לוקחת את זה ברצינות רבה מדי, ננקו."

"באמת?"

"לגמרי! הרי העולם לא באמת מגיע לקיצו מחר."

"כן, נכון."

השיחה הזאת התנהלה הלוך ושוב עוד לפני שנאגארה יצא החוצה לענות לטלפון.

"מה איתך, קאזו, מה את היית עושה?" ננקו נרכנה לפנים על הדלפק. גם סאקי נשאה את עיניה בעניין רב אל קאזו.

"אני..."

דה־דינג־דונג

"שלום! ברוכים הבאים," קראה קאזו באופן אוטומטי לעבר הכניסה עם הישמע הפעמון. היא עטתה בן רגע את פני המלצרית שלה. ננקו וסאקי הבחינו בכך והפסיקו ללחוץ עליה לענות על השאלה. אבל במקום לקוח, נכנסה לבית הקפה ילדה לבושה בשמלה ורדרדה.

"חזרתי!" היא קראה בהתלהבות.

שמה היה סאצ'י טוֹקיטָה, בתה בת השבע של קאזו. היא נשאה על כתפה תיק כבד למראה ואחזה בידה גלויה. הגלויה היתה מקוֹקוּ שינטאני, אביה של סאצ'י ובעלה של קאזו, שהיה צלם בעל שם עולמי. הוא התחתן עם בת למשפחת טוקיטה ואימץ את שם משפחתה, אבל עבד בשמו שלו. עבודתו היתה כרוכה בהתרוצצות בלתי פוסקת בעולם לצורך צילומי נוף, ומדי שנה שהה ימים ספורים בלבד ביפן. לכן הוא נהג ליצור גלויות מתמונות שצילם ולשלוח אותן לסאצ'י.

"ברוכה השבה!" בירכה אותה ננקו. קאזו הסתכלה על הבחור הצעיר שנכנס בעקבות סאצ'י.

"בוקר טוב," אמר הבחור ששמו רֵיִיג'י אוֹנוֹ, שעובד בבית הקפה במשרה חלקית.

רֵיִיג'י, בתלבושת פשוטה של מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו לבנה, היה קצר נשימה במקצת. אגלי זיעה נבטו על מצחו, סימן ברור לכך שהעפיל על הגבעה במהירות.

"פשוט הגענו יחד במקרה," הסביר רֵיִיג'י מדוע נכנס עם סאצ'י, אף על פי שאיש לא שאל.

רֵיִיג'י נבלע במטבח, והיה אפשר לשמוע אותו מברך את נאגארה לשלום. הם עמדו להתחיל בהכנות לארוחת הצהריים העמוסה שתחל בעוד שעתיים.

סאצ'י התיישבה לשולחן ליד החלון הגדול שנשקף ממנו נוף מדהים של נמל הקודאטה. היא נהגה בו כאילו מדובר בתא הלימוד הפרטי שלה.

היו לקוחות נוספים בבית הקפה מלבד ננקו וסאקי. ג'נטלמן מבוגר בחליפה רשמית שחורה ישב לשולחן הקרוב ביותר לכניסה, ואישה בת גילה של ננקו ישבה לשולחן לארבעה. היא ישבה שם מאז שעת הפתיחה ולא עשתה דבר מלבד לבהות בחולמניוּת מבעד לחלון. בית הקפה נפתח מוקדם יחסית, בשבע, כדי לתפוס את התיירים המבקרים בשוק הבוקר.

סאצ'י הניפה את תיקה על השולחן. החבטה הרמה והבלתי צפויה שעלתה ממנו העידה בבירור על משהו כבד בפנים.

"מה יש לך שם? שוב היית בספרייה?"

"אהה."

ננקו התיישבה על הכיסא מול סאצ'י להמשיך בשיחה.

"את ממש אוהבת ספרים."

"אהה."

ננקו ידעה שבכל יום שבו אין לסאצ'י לימודים, הדבר הראשון שהיא עושה בבוקר הוא ללכת לספרייה כדי לשאול ספרים. היום ציינו בבית הספר היסודי שלה חג יובל מיוחד להקמתו. סאצ'י התחילה לסדר בעליצות על השולחן את הספרים החדשים ששאלה.

"אז איזה מין ספרים את קוראת?"

"הֵי, גם אני רוצה לדעת! איזה ספרים את אוהבת, סאצ'י?"

ד"ר סאקי מוּראוֹקה קמה מן השרפרף והצטרפה אליהן.

"מה לקחת? מה לקחת?"

ננקו הושיטה יד והרימה את אחד הספרים.

"אתגר המִספר המדומה והמספר השלם."

סאקי נהגה כמותה.

"אפוקליפסה ביקום סופי."

"מכניקת הקוונטים המודרנית ואסטרטגיית הרזיה פשוטה."

ננקו וסאקי הקריאו כל אחת שם ספר בתורה.

"סוגיות באמנות מודרנית על פי פיקאסו."

"עולמו הרוחני של הטקסטיל האפריקני."

עם כל ספר נוסף שלקחו בידיהן, הבעת פניהן הלכה והתרוקנה. השמות הותירו אותן המומות בעליל. נותרו כמה ספרים על השולחן ששמותיהם עדיין לא הוקראו, אבל לאף אחת מהן לא התחשק לקחת אותם עוד.

"הממ, הם בהחלט נראים ספרים קשים מאוד!" ציינה ננקו ועיוותה את פניה.

"קשים? באמת?" סאצ'י הטתה את ראשה בחוסר ודאות.

"סאצ'י יקירה, אם את מבינה את הספרים האלה, נראה לי שנצטרך להתחיל לקרוא לך דוקטור סאצ'י!" נאנחה סאקי בעודה בוהה בעולמו הרוחני של הטקסטיל האפריקני. הספר הזכיר את הספרות המקצועית שמישהי כמו סאקי היתה קוראת בתחום עיסוקה הפסיכיאטרי.

"היא לא מעוניינת להבין אותם. היא רק אוהבת להסתכל על כל הכתיבה המעניינת," אמרה קאזו מאחורי הדלפק, כאילו ביקשה לנחם את שתי המבוגרות.

"אפילו אז... נכון?"

"כן... וואו."

הן רצו לומר שאלה לא ספרים שילדה בת שבע בוחרת.

ננקו חזרה לדלפק, לקחה בידה את הספר שסאקי קראה קודם והתחילה לדפדף בו.

"ספר כזה הוא בדיוק הספר בשבילי."

היא התכוונה לומר שבמקום טקסט קטן ודחוס, בספר הזה יש רק כמה שורות בכל עמוד.

"מה את קוראת?"

נראה שהספר עורר גם את עניינה של סאצ'י.

"את רוצה לקרוא קצת?"

ננקו העבירה לסאצ'י את הספר.

"אילו העולם היה מגיע לקיצו מחר — מאה שאלות."

סאצ'י הקריאה את השם בקול, ועיניה בערו מרוב התרגשות.

"זה נשמע מעניין נורא!"

"את רוצה לנסות אותו?"

ננקו, שהביאה איתה את הספר לבית הקפה, שמחה שסאצ'י מגלה בו עניין.

"בטח!" ענתה סאצ'י בחיוך.

"אז המקום הכי טוב להתחיל בו הוא השאלה הראשונה. בואי נלך על זה."

"רעיון טוב," אמרה ננקו. היא חזרה לעמוד הראשון והקריאה את השאלה.

שאלה 1

אתם עומדים מול חדר שרק אדם אחד יכול להיכנס אליו. אם תיכנסו אליו, תינצלו מסוף העולם.

אילו העולם היה מגיע לקיצו מחר, מה הייתם עושים?

1. נכנסים לחדר.

2. לא נכנסים לחדר.

"אז, מה היית עושה?" קולה של ננקו הידהד ברחבי החדר.

"הממ."

סאצ'י כיווצה את גבותיה. ננקו וסאקי חייכו שתיהן בזמן שהסתכלו על סאצ'י, שכמו הירהרה ברצינות בשאלה. חיוכיהן ודאי רמזו על ההקלה שחשו למחשבה, שאחרי הכול היא בכל זאת ילדה בת שבע.

"השאלה הזאת קשה מדי בשבילך, סאצ'י?" שאלה ננקו ובחנה את פניה של סאצ'י.

"לא הייתי נכנסת לחדר," הצהירה סאצ'י בביטחון.

"באמת?" ננקו נשמעה מופתעת נוכח תשובתה הנחושה של סאצ'י. ננקו בחרה להיכנס לחדר, וכמוה סאקי שלצידה. קאזו, עדיין מאחורי הדלפק, האזינה לשיחה בהבעה רגועה.

"למה לא להיכנס?" שאלה ננקו. קולה שידר תדהמה על הבחירה של ילדה בת שבע.

סאצ'י, שתימהונן של ננקו וסאקי כאילו לא נגע לה, הזדקפה במקומה ונקבה בסיבה שהן כלל לא העלו על דעתן.

"לשרוד לבד זה די דומה ללמות לבד, לא?"

"..."

שתי הנשים נאלמו דום. הן ישבו בפה פעור. ננקו נראתה המומה.

"סאצ'י, התשובה שלך יותר טובה משלי!" אמרה סאקי וקדה. היא נאלצה להביע כבוד לתשובה שאפילו לא עלתה על דעתה. ננקו וסאקי הסתכלו זו על זו, ואותה המחשבה עלתה בדעת שתיהן: אולי הילדה בכל זאת מבינה את הספרים הקשים שהיא קוראת!

"אה, אתן שוב עם זה, אני רואה," העיר רֵיִיג'י שהגיח מהמטבח. כעת היה חגוּר בסינר. "הספר הזה ממש פופולרי עכשיו."

"הוא מוכרח להיות פופולרי אם אפילו רֵיִיג'י שמע עליו!" הכריזה סאקי.

"מה זאת אומרת 'אפילו'?"

"אתה לא נראה לי כזה קורא גדול, זה הכול."

"שטויות! לידיעתך, אני זה שהשאיל אותו לאישה הזאת מלכתחילה."

על פי רוב זה לא היה מנומס לומר "האישה הזאת", במיוחד כשננקו יושבת לשולחן כאן לידם. אבל רֵיִיג'י גדל עם ננקו, ושניהם למדו יחד באותה האוניברסיטה; כך שלפעמים הוא היה קצת חצוף כלפיה.

"אה, באמת?"

"כן, רֵיִיג'י אמר שזה ספר מעניין והשאיל לי אותו. הספר באמת פופולרי בקמפוס."

"הוא נשמע פופולרי מאוד."

ד"ר סאקי מוּראוֹקה הושיטה את ידה כאומרת, תני לי להעיף עוד מבט, וננקו העבירה לה את הספר.

"כולם מתעסקים בו."

"כן, הממ, אני די מבינה למה."

נראה לסאקי הגיוני שהספר ידוע ומבוקש. גם היא עצמה נשאבה אליו לגמרי עד שנאגארה יצא החוצה לדבר בטלפון. וזה עתה הוא עורר גם את עניינה של סאצ'י בת השבע. היא דיפדפה בו פעם נוספת וחשבה שהוא בטח יהיה להיט ברחבי המדינה.

"מעניין," אמרה בהתפעלות.

"תודה, זה היה טעים מאוד," אמרה האישה הצעירה שישבה שם למן שעת הפתיחה, כשקמה משולחנה. רֵיִיג'י ניגש לקופה בצעדי ריצה קטנים.

"תה קר ועוגה, נכון? שבע מאות שמונים ין, בבקשה," הוא הכריז אחרי שבחן את החשבון.

בלי לענות, האישה הוציאה את ארנקה מהתיק שעל כתפה. אגב כך נשמטה ארצה תמונה אחת, בלי שהיא או אחרים יבחינו בכך.

"הנה, קח..." היא הושיטה לו שטר של אלף ין.

"מקבל אלף ין..." הקופה פלטה צלצולים בזמן שרֵיִיג'י הקיש על המקשים. המגירה נפתחה באוושה חרישית, והוא שלף ממנה במיומנות את העודף בצורה שהעידה כי כבר עשה זאת פעמים רבות בעבר. "קבלי עודף של מאתיים עשרים."

היא קיבלה בשתיקה את העודף מידו המושטת וצעדה לעבר הדלת בעודה ממלמלת כמו לעצמה, "צודקת, הילדה הזאת. היה עדיף לי למות מלחיות לבד."