החתול שהציל ספרים

פרולוג
ראשית דבר

ראשית, סבא כבר אינו בחיים.

פתיחה קצת קשה, אבל עובדה שאין להפריכה.

וגם אין עליה שליטה, בדיוק כמו השמש שזורחת בבוקר, או רעב שמתחיל להציק בצהריים. גם אם יעצום את עיניו, יכסה את אוזניו ויעמיד פנים, סבו לא יחזור.

נוכח המציאות העצובה הזו, רינטארו נָצוּקי פשוט עמד במקומו בשקט.

הוא נראה בוודאי רגוע מאוד לעיניים זרות. בקרב המתפללים בהלוויה היו בוודאי כאלה שחשבו שזה מוזר, שסברו שהתנהגותו של רינטארו שקטה מדי לתלמיד תיכון שנותר ללא משפחה. המראה שלו, עומד ללא ניע בפינה בבית הלוויות ומביט מעלה אל דיוקנו של סבו, עורר תחושה מסתורית.

אבל למען האמת רינטארו אינו רגוע במיוחד. הוא פשוט מתקשה לקשר בין סבו, אדם שקט ומרוחק, מנותק מהעולם במידה מסוימת, לבין המושג "מוות".

רינטארו היה משוכנע שאֵל המוות לא יצליח להתערב בקלות בחייו של סבא שלו, שהעביר את ימיו השגרתיים בלי להתעייף או להשתעמם. לכן, כשראה את סבו שהפסיק לנשום פתאום שוכב שם, הוא הרגיש שהוא צופה במחזה גרוע.

למעשה, הזקן השוכב בארון הקבורה הלבן לא נראה שונה מהרגיל במידה רבה. עד כדי כך שרינטארו יכול להעלות בדמיונו ללא כל קושי את סבו קם פתאום כאילו דבר לא קרה, ממלמל משהו והולך להרתיח מים בקומקום על גבי תנור נפט, כדי להכין כוס תה בתנועת ידיים מיומנת. אבל אף שהצליח לדמיין זאת, המציאות הייתה אחרת.

הסב לא פקח את עיניו, ומובן שגם לא הושיט את ידו אל ספל התה האהוב שלו. הוא שכב בארון הקבורה, שקט וחגיגי. קול דקלום סוּטרות רגוע ומנומנם נשמע מהחדר הגדול, ובצאתם, אנשים שבאו להלוויה הביעו בפני רינטארו את ניחומיהם.

אם כך, סבא כבר לא בחיים.

העובדה החלה להכות שורש בליבו של רינטארו.

"אתה ממש לא בסדר, סבא," מלמול קטן נחלץ בסוף מבין שפתיו, אבל שום תגובה לא באה.

רינטארו נצוקי הוא תלמיד תיכון רגיל.

תיכוניסט טיפוסי, נמוך, חיוור ושתקן, מרכיב משקפיים עבים, בעל כושר גופני ירוד, שאינו מצטיין בשום מקצוע לימודים וגם לא בספורט.

הוריו התגרשו כשהיה קטן, ואימו נפטרה כשהייתה צעירה, לכן, עם תחילת לימודיו בבית הספר היסודי, הוא עבר להתגורר בבית סבו. אלה נסיבות יוצאות דופן לנער צעיר כמותו, אך בעיניו של רינטארו עצמו, נוף חיי היום־יום שלו היה משמים וחסר ברק.

כעת, משנפטר הסב, הסיפור נהיה מורכב קצת יותר.

כי מותו היה פתאומי.

בוקר חורפי אחד קר מהרגיל, רינטארו התעורר בבוקר ולא שמע את סבו, שתמיד השכים קום. לאחר שלא מצא אותו במטבח, הוא הציץ אל תוך אפלולית החדר היפני המסורתי שבו נהג הסב לישון. הוא קרא לו, וכשניגש אליו ראה שהסב כבר אינו נושם מתחת לשמיכה. זהו. הוא לא נראה סובל, הוא נראה ישן, כמו פסל. הרופא האזורי הובהל למקום ואמר שנראה שלקה באוטם פתאומי בשריר הלב, והדבר גרם למותו.

"הוא הלך לעולמו בשלווה," אמר הרופא.

"הלך לעולמו"… צורת אמירה משונה, חשב רינטארו, ורגש עמוק שאינו הולם, אחז בו לרגע. הוא היה נסער למדי.

נראה שהרופא העריך נכונה את הקושי שבמצבו החדש של רינטארו, ובתוך זמן קצר הגיעה מרחוק קרובת משפחה שכינתה את עצמה דודתו.

היא נראתה אישה טובת לב וידידותית, וטיפלה בעניינים במהירות וביעילות. מהוצאת תעודת הפטירה ועד לארגון הלוויה וטקסים אחרים.

רינטארו ראה אותה טורחת ומתרוצצת, וחש אשמה על שאינו נראה עצוב. אולי עדיין לא עיכל את המצב, המציאות החדשה פשוט לא נדמתה אמיתית. אבל מה לעשות? כשניסה להעלות בדמיונו את עצמו מתייפח מול דיוקן המנוח, המראה נראה לו מלאכותי, מגוחך ושקרי. לעומת זאת, הוא יכול לדמיין בקלות את סבו שוכב בארון, מגחך ונוזף בו בתגובה, "נו באמת, ילד… תפסיק עם זה."

לכן, רינטארו ליווה את סבו בשקט במשך כל הלוויה.

לאחר טקס הפרדה, רינטארו ודודתו עמדו מול החנות, זה לצד זה, במשך זמן מה. הדודה הסתכלה בחנות בפנים מודאגים.

אמנם, לחנות לא היו חובות רשומים, אבל גם לא היה לה די ערך להיקרא "ירושה".

זו הייתה חנות קטנה לספרים משומשים בפאתי העיר, "נָצוּקי שוֹטֶן".

"'נצוקי שוטן'... ספרים טובים יש לכם כאן." קול של גבר צעיר הדהד באוזניו של רינטארו.

אבל הוא לא הסתובב אל הקול. הוא רק המשיך להסתכל על ארון הספרים הגדול שמולו וענה בפשטות: "באמת?"

הארון היה עצום, התחיל ברצפה ונגמר בתקרה, ואינספור ספרים היו מסודרים עליו.

שייקספיר, וורדסוורת', דיומא, סטֶנדל, פוֹקנֶר, המינגווי, גוֹלדינג... והרשימה נמשכת. ספרי מופת מרחבי העולם הביטו מטה אל רינטארו, שופעים הוד והדר. אמנם היו אלה ספרים משומשים, אבל הם לא נראו שחוקים. כנראה בזכות העבודה הקשה של סבו, שטיפל בהם מדי יום ביומו.

ממש לרגליו בער תנור נפט ישן, לוהט באדום. אבל למען האמת, אף שהתנור נראה חזק, התועלת שלו הייתה מועטה, ופנים החנות היה תמיד קריר למדי. אלא שהיום הייתה הצינה מורגשת במיוחד, לא רק בשל הטמפרטורה.

"אקח את שני הספרים האלה. כמה זה ביחד?" שאל הקול.

רינטארו סובב את ראשו וצמצם את עיניו כדי לראות את הספרים. הוא ענה בשקט, "3,200 ין."

"איך אתה זוכר את המחיר של כל ספר... ממש קטלוג מהלך!"

זה היה ריוֹטָה אקיבּה, סמפּאי1 של רינטארו מהתיכון. הוא עמד, על פניו חיוך לעגני, ליד השולחן שעליו הקופה. אקיבּה היה עלם גבוה בעל עיניים בורקות, שופע רוגע וביטחון עצמי נטול זדוניות. למעשה, הוא היה העלם הנבון ביותר בשכבה, והראש הנבון שלו ישב על כתפיים חסונות של כדורסלן. נוסף על כך, אביו היה רופא, והוא למד הרבה ממנו. במילים אחרות, ההפך הגמור מרינטארו.

"אה, מצאתי עוד משהו!"

אקיבּה ערם חמישה או שישה ספרים על השולחן. נציין שהוא היה גם מיומן באומנויות לחימה, ואם לא די בכל אלה, היה גם קורא נלהב ואחד הלקוחות הקבועים המעטים שהיו ל"נצוקי שוטן".

"זאת באמת חנות ספרים נהדרת."

"תודה, אתה מוזמן להסתובב ולבחור מה שאתה רוצה. זו מכירת חיסול," אמר רינטארו ביובש. קשה היה לדעת אם הוא רציני או מתבדח.

אקיבּה עצר לרגע.

"משתתף בצערך על סבא שלך," אמר בנימה מאופקת וחזר להסתכל בספרים כלאחר יד.

"תודה. זה היה מאוד פתאומי, רק לפני כמה ימים הוא עוד ישב כאן וקרא ספר בנחת."

"משתתף בצערך."

אלה המילים שנהוג לומר במצבים כאלה, אבל רינטארו לא חש בדבריו חביבות או התחשבות. אקיבּה, מצידו, לא נראה מודאג במיוחד כשהביט בקוֹהַאי שלו, שסקר את מדף הספרים.

"למרות המצב, נצוקי, אני לא מתלהב מההחלטה שלך להיעדר מבית הספר בלי רשות כבר כמה ימים. כולם מודאגים."

״מי זה כולם? אני לא יכול לחשוב על אנשים שאכפת להם."

"אהה. אין לך חברים? אתה קליל כזה, בלי מחויבות," התבדח אקיבּה.

״אני בטוח שסבא שלך היה מודאג אם היה רואה אותך. אולי הוא בכלל רואה אותך עכשיו ומרוב דאגה לא יכול לנוח על משכבו בשלום, והנשמה שלו עדיין מרחפת כאן בחנות, או משהו. זה לא יפה להדאיג אנשים זקנים."

דבריו של אקיבּה היו מוגזמים מעט, אבל הייתה בקולו רכות מסוימת.

הסמפּאי המוכשר הפגין מידה מפתיעה של דאגה לקוֹהַאי המתבודד שלו, אולי בשל חיבתו לחנות הספרים. הוא הרבה לדבר איתו בחביבות גם בבית הספר, והעובדה שבא לחנות הספרים במיוחד בתקופה קשה זו, מעידה על התחשבות מצידו.

אקיבּה הסתכל על רינטארו השותק, ולבסוף אמר:

"תגיד, זה כבר ודאי שתצטרך לעבור מכאן?"

רינטארו הישיר את מבטו אל כוננית הספרים הגדולה והנהן, ״נראה ככה. לבית של דודה שלי."

"איפה זה?"

"אין לי מושג. פגשתי אותה לראשונה בלוויה. היא לא אמרה לי לאן אני עובר."

נימת קולו הרגועה של רינטארו לא הסגירה את רגשותיו.

אקיבּה משך קלות בכתפיו והשפיל מבט אל הספר שבידו.

"אז זאת מכירת חיסול?"

"זה מה שזה."

"בשום חנות ספרים אין אוסף כזה. נדיר למצוא חנות שמחזיקה את כל הספרים של פרוסט בכריכה קשה. מצאתי כאן אפילו את הנפש הקסומה של רומן רולן. אני מחפש אותו הרבה זמן."

"סבא שלי היה שמח לשמוע."

"הייתי שמח עוד יותר אם סבא שלך היה חי. עד שגיליתי שכאן אני יכול להשיג ספרים נדירים, אתה עובר למקום אחר."

אקיבּה דיבר ישירות, כבדרך אגב, אבל דבריו הסגירו דאגה. רינטארו לא יכול לחשוב על תשובה שנונה בתגובה, ולכן המשיך לבהות בקיר הספרים.

"נצוקי שוטן" שרדה יפה למרות העובדה שהיא מוכרת רק ספרים יד שנייה. אוסף מרשים כשלה שלא רואים בימינו. ספרים מהסוג שלעולם לא יהיה פופולרי, אבל גם לא ייעלם. אפשר למצוא בחנות הרבה ספרים שכבר לא מדפיסים עוד. יפה מצד אקיבּה לומר דברים חביבים על החנות, וזו גם הייתה האמת, לא רק מחמאה.

"בעוד שבוע, בערך."

"בערך, מה? כמו תמיד, לא מתחייב."

"פשוט אין טעם לחשוב על זה. זה לא שיש לי ברירה."

"כן, נכון."

אקיבּה משך בכתפיו והביט בלוח השנה הקטן שעמד על השולחן.

"בשבוע הבא חג המולד. אני מניח שהשנה יהיה לך קשה להיות לבד."

"לא ממש אכפת לי. שלא כמוך, סמפּאי, אין לי תוכניות מיוחדות."

"רגע, אתה חושב שתוכניות זה קל? זה גם קשה. גם לי בא לפעמים לבלות את חג המולד לבד, בשקט… לחכות לסנטה קלאוס."

אקיבּה פרץ בצחוק, אבל רינטארו רק אמר, "הבנתי," ונאנח.

"תראה, מנקודת מבטך כרגע, אין טעם לבוא לבית ספר אם אתה עוזב ממילא, ואני יכול להבין את זה. אבל כמו שאומרים, 'ציפור לא מפרקת את הקן שסיימה לקנן בו'. אתה רואה, יש אנשים בכיתה שלך שדואגים לך," אמר אקיבּה ורמז במבטו על מחברת שהייתה מונחת על השולחן. זו הייתה "מחברת השלמוֹת", במקרה של היעדרות מבית הספר.

לא אקיבּה מסר אותה לרינטארו. התלמידה המצטיינת של הכיתה הביאה אותה לפני זמן קצר.

המצטיינת, סַאיָה יוּזוּקִי, שלמדה עם רינטארו גם בבית הספר היסודי, התגוררה בקרבת מקום. היא הייתה נערה דעתנית ונמרצת, מסודרת ומטופחת. היא לא הייתה קרובה במיוחד לרינטארו, שהיה נער שקט ומסוגר. כשבאה מוקדם יותר למסור לו את המחברת, היא מצאה את שניהם בחנות, בוחנים את מדפי הספרים, ונאנחה בלי להסתיר את מורת רוחה.

"אז כאן אתה מסתגר כאילו כלום לא קרה. הכול בסדר?"

רינטארו בושש לענות. מה זאת אומרת, "הכול בסדר?" המצטיינת הזעיפה את פניה על שלא קיבלה תשובה ופנתה אל אקיבּה, שעמד לידו.

"סמפּאי, זה נראה לך בסדר שגם אתה מבלה כאן? בחוג לכדורסל מחפשים אותך," אמרה בלי להתבייש, ואז הסתובבה ועזבה במהירות.

רינטארו התרשם מהאופן שבו סאיה יוזוקי התנהלה. קצרה ותמציתית. התנהגותה הייתה הרבה יותר טבעית מגינוני הדאגה חסרי הערך של משתתפים אחרים בצער.

"אין מה לומר, בחורה נמרצת ביותר," אמר אקיבּה.

"היא מאוד אחראית ומסורה לתפקיד. זו טרחה לבוא עד לכאן כדי למסור לי מחברת השלמות..."

רינטארו התרשם בכנות. נכון שהיא גרה בקרבת מקום, אבל מצד שני, היא צריכה לעשות עיקוף כדי לבוא לכאן בדרך הביתה, ועוד בעונה שבה האוויר כמעט מקפיא את הנשימה.

"ששת אלפים ין בסך הכול," הכריז רינטארו וקם ממקומו.

אקיבּה זקף גבה.

"זה לא כל כך זול, בהתחשב בעובדה שזו מכירת חיסול..."

"זו הנחה של עשרה אחוז. יותר מזה אני לא יכול להוריד. כולן יצירות מופת."

"אתה נצוקי אמיתי," חייך אקיבּה והוציא כמה שטרות מהארנק. הוא נטל לידו את הצעיף והכפפות שהיו זרוקים על השולחן, והכתיף את תיקו:

"שמע, נצוקי, בוא מחר לבית הספר," אמר ויצא מהחנות בחיוך עליז.

שקט השתרר בפנים החנות בבת אחת. לאחר כמה רגעים ירד הערב, והרחוב נצבע באדום. הנפט אזל בתנור שבפינת החנות, והוא כבה באנחה אחרונה, כמו משמיע קול מחאה קלוש.

הגיע הזמן לעלות לקומה השנייה להכין ארוחת ערב. רינטארו היה אחראי על הכנת ארוחת הערב גם כשהיה סבו בחיים, אבל היום הוא נותר ללא תנועה, בוהה בדלת הסורג שבכניסה.

הוא לא זז גם כשהשמש שקעה לגמרי, התנור התקרר, ואוויר קר החל למלא את החנות.