היקיקומורי והאחות להשכרה

1

אני שפוף בחושך מאחורי דלת חדר השינה שלי, מטה אוזני לשמוע אם אשתי סודקת את השקט בהתעטשות או בשיעול או בכל רעש קטן אחר שירמוז לי שלא בטוח לצאת. היא בקצה המסדרון, בחדר שנועד לִילדים, ואני יודע שהיא משאירה את הדלת שלה פתוחה ושהאוזניים שלה לא ישנות לעולם, שהן מקשיבות לרעשי היציאה שלי, לשחרור המנעולים ולחריקת רצפת העץ. לב חסר מנוחה, יכול להיות שהיא שוכבת עכשיו ערה במיטה, עוצרת נשימה. נהר של זיעה זורם במורד גבי ונִקווה בין רגלי, אבל אני לא יכול לזוז, כל עוד איני בטוח שהיא לא תשמע אותי מתגנב החוצה.

אני מסובב את המנעול שלי בשתי אצבעות ואגודל. נדמה שהצליל מרעיד את כל הדירה. אחר כך, לאט־לאט, את ידית הנעילה. כשההד סוף־סוף נרגע והשקט שב, אני פותח מעט את הדלת ומציץ אל המסדרון. ריח שמנוני של אוכל סיני מחלחל פנימה, ארוחת הערב הבודדה שלה שנשארה מן הסתם חשופה על השיש וכבר מתחילה להתקלקל, זבובי חורף מטילים שם את ביציהם. פעם היה אסור בשום פנים ואופן להשאיר ככה אוכל בלילה.

העיניים שלי מסתגלות לאפלולית ואני מעיף מבט לאורך המסדרון ולתוך הסלון. אור פנס רחוב מנצנץ מבעד לחלונות, מתלפף על זרוע הספה ונכרך סביב נברשת המנורה, אבל אינני רואה שום תנועה, שום צללית אדם. משמאל, הדלת שלה פתוחה. אני מחכה ומאזין עוד רבע שעה בערך. קשה לדעת כמה זמן.

לפעמים היא מגלה שאני יוצא. לא בלי להגיב, לא כמו כשמגלים זיק אשמה בעיני אהובך, לא, היא תוקפת אותי מן המארב, וכלֵי הנשק שלה הם תחינות ודמעות ואגרופים פרועים של ילדה. לכן הדריכות וההשתופפות.

הגיע הזמן. אני לוקח בידי את נעלי ההתעמלות שלי ורוכס את הז'קט החורפי הכבד. הזיעה הנקווית ניגרת במורד הירך שלי. אני חומק מתוך הקונכייה נטולת הזמן שלי אל המסדרון וסוגר אחרי את הדלת, מסובב חרש את ידית הנעילה. אם אשתי תתעורר כשאהיה בחוץ, היא תראה שהדלת שלי סגורה, כרגיל, ולא תתעכב לידה כדי לחקור. היא תרוקן את שלפוחית השתן שלה או תשתה משהו קר ותחזור לישון.

כעת עלי להתכופף, לחלוף על פני הדלת שלה ולהסתלק, אבל אני אף פעם לא מצליח להתאפק. אני עומד זקוף ומסתכל לתוך החדר שלה. היא ישֵנה, מעוכה תחת שמיכת צמר עבה, שאני קניתי לה - לנו - באיזה סוף שבוע סתווי קריר על החוף. שערה שפוך על הכר בגלים ארוכים ועדינים, ואני נזכר בלילות שבהם שכבתי אני במקום המפנק הזה ונרדמתי לריח שערה. כף ידי השמאלית מתחילה לרעוד, הזרוע מפרכסת. אינני מעז להתעכב עוד.

אני מתגנב אל המטבח. הקופסאות הפתוחות של האוכל הסיני מונחות על השולחן. העטיפות, מקלות האכילה, מסַפּרים הכול. אני שוקל - לרגע בלבד - לזרוק את הקופסאות ולנקות בשבילה הכול, אבל זה יותר מדי זמן ורעש, ואני לא רוצה להבהיל אותה.

דרך הסלון החשוך, על פני הפסנתר הישן ולתוך פרוזדור הכניסה. כל לוחות רצפת העץ חורקים, מעט או הרבה. אני מתקדם במהירות. מניח על הרצפה את נעלי ההתעמלות שלי השרוכות בקשר רופף, ותוחב לתוכן את כפות רגלי. היד כבר נרגעה, תכיפות הפרכוסים ירדה. אני יוצא מהדירה ונכנס אל חדר המדרגות של הקומה החמישית. שקט כאן, אבל יכול להיות שהשכן שלי מציץ עלי דרך עינית הדלת.

במורד המדרגות, מבעד לדלתות הכפולות, ואני בחוץ, בעולם. משב של רוח חורפית מרענן. אני תוהה אם הזיעה בזקָן שלי קפאה. אני שואף אוויר דרך האף ונדמה כאילו כל הקור של החורף מתרכז עכשיו בנחיריים שלי. צמרמורת, ואני נושף דרך הפה - עכשיו זה אוויר חם - ענן חולף.

מביט סביבי ברחוב, אין אנשים, רק שורת מכוניות קפואות חסרות חיים, וערימות שלג מלוכלך לאורך המדרכות, כמו רכס הרים קטן באפור. פנסי הרחוב משליכים זוהר צונן, לא ממש מאירים אלא מטילים צללים ארוכים וסמיכים ואיכשהו הופכים את הרחוב לחשוך עוד יותר. בתי דירות מתרוממים מעלי משני עֶברי הרחוב, כל החלונות שחורים ואני מדמיין את האנשים בִּפנים ישֵנים בחום מיטותיהם. בשעה שהם ישנים אני הולך, ואחרי חודש נוסף בחדרי זו כבר לא פעולה אוטומטית. אני יודע שהזרועות שלי לא אמורות להתנופף כל כך, ואני מתאמץ למצוא לעצמי קצב טבעי.

אני פונה בפנייה אחת ואז בשנייה ומולי ברחוב 107 נווד ישֵן על המדרכה, גבו נשען על הקיר, רגליו פשוטות, כפות רגליו פשוקות. על בטנו נחה חתיכת קרטון שעליה שרבט באותיות שחורות איזו תחינה לא ברורה. כוס נייר מוכתמת נשרה מכף ידו המגוידת, וכמה מטבעות התפזרו מסביב. המפשעה שלו רטובה כולה והוא יושב בתוך שלולית של נוזל מצחין. פרץ של הזדהות מכה בי. אני נזכר שלולא אשתי הייתי גם אני ישן שם על המדרכה הקפואה.

למרות הקור שום אדים לא עולים מפיו של הנווד, אז אני מסתכל מקרוב בחזה שלו. בהתחלה אני לא בטוח, אני מחכה ומתבונן עוד קצת, ולבסוף אני רואה, רק בקושי, תנועה מעלה ומטה, נשימה. חיים, אוויר, שאיפה ונשיפה. ספוג שתן, אבל בן אדם. בסופו של דבר הוא יתעורר וימשיך בענייניו. אנשים ייגעלו ממנו. ישמרו ממנו מרחק כדי לא לשאוף את הסירחון שלו.

אני ממשיך הלאה. מונית חולפת על פנַי, ראשו של הנוסע שמוט אל החלון. אפילו עכשיו, בעיצומו של לילה קר כל כך, יש אנשים שנעים ממקום למקום. אחרי פנייה שמאלה אני מבחין בגגון הידידותי הכחול, בפינה מעברו השני של הרחוב. אור לבן זך בוקע מהסופרמרקט, מציף את המדרכה ומתגלגל אל הרחוב, טלאי פשוט ומתריס של זוהַר באפלה.

דלתות הזכוכית האוטומטיות נפתחות הצדה, והקופאי מאחורי הדלפק מזדקף. הוא תמיד נועץ בי את המבט הזה. זה מבט ששמור רק לי, לָאיש שמגיע לקניות פעם בכמה שבועות, תמיד באישון לילה, תמיד לבדו. הקופאי לא מכיר אותי כפי שהייתי לפני שלוש שנים; מבחינתו תמיד הייתי מתגנב ככה לחנות, עושה קניות, ומסתלק.

אני יודע מה הקופאי חושב. הוא מנסה לדמיין לעצמו מה אני בשבועות שבין מסעי הקניות שלי: רוצח סדרתי, פדופיל, חוטף או אולי מחבל שמכין פצצות במרתף. אולי הלילה יבחר באחת מהאפשרויות ויפתח אותה בדמיונו, אולי חוטף, ואז הוא ודאי חושב שהמצרכים שלי, הארוחות הקפואות, לא נועדו לי אלא למי שחטפתי. לא פצצות במרתף אלא אסיר, אישה, או סביר יותר ילדה. אז בארבע לפנות בוקר נכנס לחנות חוטף־פדופיל וקונה אוכל שיספיק בקושי כדי להחזיק את הקורבן שלו בחיים. אבל הקופאי לא יתקשר למשטרה. אני מבחינתו בסך הכול עושה קניות. כל היתר לא מעניין אותו.

אני יודע מה אנשים חושבים עלי. רק שאף אחד לא חושב עלי, כי אין שום סיבה לחשוב עלי, כי אני חי בבידוד, כי הסתגרתי מפני העולם.

אני לוקח שני סלי פלסטיק אדומים ומתקדם במעברי החנות. ארוחות עוף קפוא, ופל בלגי קפוא, אבקות מרק, ראמֶן, מקרוני וגבינה, חמאה. קרקרים וגוש גבינת צ'דר. שימורי אפרסקים ושעועית ירוקה. שימורי עוף. רביולי בפחית, שהבן שלי אהב ואני שנאתי אבל עכשיו אני אוכל את זה. אני מביא את הסלים המלאים ומניח על הדלפק, אבל לא סיימתי עדיין את הקניות שלי. אני ניגש אל מעמד העיתונים.

אני בוחר עיתונים והוא מתבונן בי, במו עיניו עכשיו, אבל הוא כל הזמן עקב אחרי לכל מקום שפניתי. יש מצלמות לאורך כל החנות. אני יודע שיש צגים מאחורי הדלפק.

אני מביא את העיתונים אל הדלפק. הוא כבר התחיל להעביר את הארוחות הקפואות שלי מול קרן הלייזר האדומה של הסורק. צפצוף אלקטרוני מכריז על כל הצלחה - מין ברכה שכזאת, אולי העידוד היחיד שהוא מקבל כל הלילה.

אני משלם במזומן. מוטב שלא ידע מה שמי. יש לי כסף משלי, אם כי כסף - העניין הכספי - תמיד מדאיג אותי. הכמות שיש לי היא לא כמו של אדם עובד, מתחדשת מדי שבועיים, גדלה; אצלי הכמות היא סופית, שאריות של חסכונות, מה ששמתי בצד. אני לא אומר דבר בשעה שהקופאי אורז בשקיות את המצרכים ואת המגזינים שלי. אני לא מביט בעיניו.

דלתות הזכוכית האוטומטיות נפתחות הצדה ואני יוצא החוצה, אל מתחת לגגון הידידותי הכחול ואז בחזרה לאורך הרחוב. שקיות הניילון הכבדות תלויות על פרקי ידי, חורצות לי את העור. שלג התחיל לרדת, והמדרכות חלקלקות. מדי פעם מתמוסס פתות שלג על הפנים שלי. דקירת קרח ואז טפטוף חמים.

הנווד עדיין שעון על הקיר. מכוסה כולו אבקת שלג לבנה, כמו ערימת זבל. אני מניח מידי את השקיות שלי ומרים את כוס הנייר שלו, מיישר אותה על המדרכה, אחר כך מחפש בכיס שלי, מוציא את העודף מהקניות ומטיל את המטבעות לתוך הכוס. אבל הלילה קר כל כך, והוא מכוסה שלג, בטח יש מקום טוב יותר לישון בו, מעל פתח קיטוֹר, במקלט או אפילו בתחתית גרם מדרגות ריק, קצת קרוב יותר לאדמה החמה.

אני בועט בכף רגלו, רק נקישה קלה, רק כדי להעיר אותו. אין תגובה. ושוב, חזק יותר הפעם. שוב אין תגובה. אני מתכופף לעברו כדי להסתכל טוב יותר בחזה שלו, לראות תנועה מעלה ומטה. אבל אני לא בטוח.

אני בועט בו שוב, חזק. "קום, יורד שלג."

"מה לעזאזל?" הוא אומר, ומנסה למקד את עיניו.

"יורד שלג."

"מי אתה בכלל? תסתלק מכאן!"

הוא מושך את הקפוצ'ון שלו על ראשו ומהדק אותו סביב פניו. אני תולה את שקיות הניילון שלי על ידַי וממשיך ללכת.

אני שוב בבניין שלי, עולה את שבע המדרגות המובילות אל דלת הכניסה, אבל לא נכנס. עדיין לא. אני מניח מידי את השקיות ויושב על המדרגה העליונה, פָּני לעבר הרחוב. החום שלי ממס את השלג והג'ינס שלי סופגים הכול.

בעוד שעות ספורות תזרח השמש מאחורי העננים, בוקר אפור יעלה ואיתו יעלו בזה אחר זה האורות, ואנשים יצאו ויטאטאו את המדרגות שלהם ויחממו את המכוניות שלהם וינקו את החלונות הקדמיים שלהן. אבל עכשיו כולם ישנים עדיין. אשתי ישנה עדיין בחדר שהיה של הבן שלנו. אני מאגרף את ידי השמאלית הרועדת ומתבונן בהבל פי שיוצר ענן ונעלם בחושך